יום שבת, 12 ביוני 2010

והפעם - הרפתקאת טיפוס מסוג אחר


קבעתי עם דב לטפס בזנוח. הגיע הקיץ, ונגמרה עונת הקינון שלא היה, והמצוק נפתח שוב. הפקחים של רשות שמורות הטבע, מאותה סיבה שכלב יכול ללקק את הביצים, סוגרים כל מצוק לטיפוס כמה שהם יכולים מסיבות שונות ומשונות. כבר ארבע שנים שהמצוק בזנוח (שהוא לא ראוי לתואר אתר טיפוס אדיר לפי שום קנה מידה) סגור לחצי שנה כל שנה. הטענה שלהם היא היא שאם לא יהיו שם מטפסים "אולי" יבואו עופות לקנן שם.


טוב, זה לא העניין. מכיוון שנורית רצתה לצאת עם הילדים לבקר חברים, החלטתי לקחת את האופניים ולרכוב לזנוח. זו רכיבה של כ-30 ק"מ, עם עליה אחת ארוכה, מנחל שורק עד לצומת בר גיורא. יצאתי בשמונה וחצי מהבית, שמתי את "כלבם של בני בסקרוויל" באייפון ורכבתי בניחותא.


אכן, לאחר כשעה וחצי, הגעתי לזנוח, חיכיתי קצת לדב וטיפסנו. עשינו איזה 12-13 מסלולים. זה נשמע הרבה, אבל המסלולים בזנוח קצרים מאד, אז זה מסתכם באולי 100 מטר של טיפוס. לא המון.


כשארזתי את הרתמה והנעליים בחזרה בתיק, דב אמר: "מה זו השלולית הזו?" התברר שהשלוקר שלי נשאר פתוח וכל המים נזלו החוצה. עכשיו כבר היה שיא החום, והיה חם. לא בא בחשבון לרכוב בחזרה בלי מים.


ליאור היה שם והציע לי שהוא יסיע אותי הביתה, אבל אני התכוונתי להיות self sustained, והתעקשתי להסתדר בעצמי ולרכוב הביתה. לקחתי שני קנקלים מהחבר'ה שהיו שם ושתיתי אותם. חשבתי - זה יחזיק אותי עד הבית.


יצאתי ורכבתי בסבבה בעליה לכיוון צור הדסה. בחזרה, יש שתי עליות ארוכות, אבל לא תלולות במיוחד. אחת מזנוח עד צור הדסה, והשניה - מנחל שורק לבית זית. בדרך כלל - שעה ורבע של רכיבה. היה חם, כבר אמרתי? איזה 40 מעלות בצל - ולא היה צל בכלל.


בצומת צור הדסה עצרתי להשתין. לא יצא כלום, אולי שתי טיפות בצבע חום. וזה ממש שרף כשהן יצאו. החלטתי במקום להיות גיבור, לסטות מהדרך ולעצור ב"בר בהר" כדי לשתות.


הגעתי לשם אחרי עוד כמה דקות, מצאתי ברז, וחיפשתי בקבוק כדי לשתות ולמלא את השלוקר. רציתי בקבוק רק כדי לא להוציא את השלוקר מהתיק, כדי להעביר את המים מהברז לשלוקר. פתחתי את הפח, ומצאתי שם בקבוק של מים מינרליים של חצי ליטר, "בטעם אשכולית עדינה". הוא היה חצי מלא. הרחתי אותו, היה לו ריח חזק שלא זיהיתי, אז חשבתי לעצמי: "לא כלכך עדינה - האשכולית הזו" ובלי להתבלבל לקחתי שלוק ובלעתי.


מיד כשבלעתי, ידעתי שזו היתה טעות. הנוזל השקוף הזה, שנראה ממש כמו מים, שרף לי בגרון כאילו אין מחר. חשבתי לרגע שזה היה בנזין, אבל זה שרף כמו אלכוהול, ולא כמו בנזין. אה, הבנתי, זה היה וויסקי.


רצתי לברז ושתיתי מהר איזה שני ליטר מים. ואז התחילו לצאת לי גרפסים בטעם אניס. זה היה עראק, לא וויסקי.


בשלב הזה, כמו שאומרים, כבר הבנתי שמשהו השתבש לי לגמרי. אז התקשרתי לליאור ואמרתי לו שאני מקבל את הצעתו להסעה הביתה ושיאסוף אותי על הדרך. מילאתי מים, עליתי על האופניים והמשכתי ברכיבה, עד שהוא יגיע. אחרי עוד כעשרה ק"מ (רובם המכריע בירידה, אני חייב לומר) הראש שלי כאב, היתה לי סחחורת ובחילות, והחלטי לעצור בצד הדרך ולחכות לחילוץ.


מוסר הסכל: אל תשתו אלכוהול חזר ביום חם כשאתם מיובשים.


הבעיה שלי עכשיו היא שאני לא יודע אם כואב לי הראש כי אני מיובש או כי אני בהנגאובר.

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

מי שמכיר אותי (ומי שקורא כאן, כנראה מכיר אותי), יודע שאני לא מחבב במיוחד אימיילים שיש בהם איזה מידע "חשוב" כמו תרומת מח עצם לילד שמת כבר לפני שלוש שנים, הזהרות מוירוסים נוראיים שיגמרו לכם את הגלידה ויתחילו עם החבר/ה שלכם ומצגות עם תמונות שלא ראיתם אף פעם, אולי רק פעמיים בשבוע. במילים אחרות, אני לא מעביר אימיילים ויראליים שרשרת, אבל החלטתי הפעם לייצר פוסט ויראלי (עוד נראה).

טוב, לא בדיוק ויראלי, אבל כבר כמה זמן אני מתבשל במיץ של העצבים על העניין הזה שנקרא "קרן קרב". יש לי לפחות ארבע התחלות לפוסטים על זה, אבל אני לא ממש יודע איך לגשת לזה. בכל אופן, חיפוש קצר באינטרנט מצא לי פוסט שמישהו כתב, שמסכם לא רע את העניין. חיפשתי עוד קצת, ומצאתי עוד כמה, אז זה יהיה פוסט של קישורים, בסוף.

אבל העניין בקיצור נמרץ:


שיעורי קרן קרב מופעלים על ידי חברת מרמנת, שמתמחה בלוגיסטיקה, כלומר, שוכרת עובדי קבלן לכל מיני דברים. זו החברה שאחראית על העברת שיעורים לילדים שלנו. עיקרי הדברים הם שתשלומי ההורים, המועצה המקומית ומשרד החינוך, במקום ללכת לממן שעות הוראה על ידי מורים שהוכשרו לכך, הולכים לאאוט-סורסינג של שעות ההוראה, לעובדי קבלן (שאינם מוכשרים להוראה), בשכר נמוך, ולאן הולך כל שאר הכסף? אין לי מושג.


יתרה מזאת, במקום שעות הוראה במקצועות שאמורים ללמד, הילדים מקבלים שיעורים ב"פיצה", "קומיקס", ועוד כל מיני "שיעורי העשרה".


יכול להיות שהמדריכים הם מצויינים ושיעורי ההעשרה הם מצויינים (לא נראה לי), אבל כל העניין לא מצויין בכלל. יש כמה בעיות. בעצם זה שמשרד החינוך מכניס את קרן קרב לבתי הספר הוא מצהיר שרמת המורים שמוכשרים ללמד - אינה מספיקה, כי הרי כל סטודנט עם הכשרה מינימלית יכול ללמד. זהו כרסום בסמכות המורית, שמוכנס בדלת האחורית על ידי משרד החינוך עצמו. שלא לדבר על הניגוד שבין הדרישות לתעודת הוראה (תואר אקדמאי, המון קורסים נוספים, עבודות, סטאז') ובין הדרישות להוראה בתכנית קרב (סטודנטים/ות בעלי רקע סביבתי וניסיון בהדרכה).


עצם הקיום של שיעורי קרב בבית הספר יוצר ניגוד נוסף, בין המדריך הנחמד של קרב, שלא נותן שיעורי בית, ובין המורות המרשעות שנותנות המון.


בין הטיעונים למען קרן קרב נמצאים גם ש"הם מביאים כוח אדם אחר" (איכותי יותר?) ו"מלמדים בכיתות קטנות". אם שני אלה חשובים, אז לא משרד החינוך אמור לעשות את זה? לפקח יותר על רמת המורים ולהקטין את מספר התלמידים בכיתות. הרי משרד החינוך אומר שאין כסף לעשות זאת, אז מבקשים כסף מההורים כדי לסבסד שעות הוראה נוספות?

הייתי רוצה לעשות משהו נגד זה, אבל אין לי רעיונות אופרטיביים. מישהו? טוב, קישורים...


יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

הרפתקאה אלפינית במכנסיים קצרים (ופליס דק)

זהו הפוסט השלישי על הנסיעה האחרונה שלי לצרפת. בפוסטים הראשון והשני סיפרתי על מונט איגויי. הפרק הזה יספר על מה שקרה לנו כשטפסנו על המחט של הדיבונה.

גם כאן, כמו תמיד, עבור הקוראים הלא-מטפסים, המילים הלא מובנות יקשרו לדפים המתאימים באנציקלופדיה של הטיפוס.


המחט של הדיבונה (Aiguille la Dibona) הוא שפיץ חד מאד שנמצא במפנה הדרומי של העמק של הברארד (La Berrarde). אנג'לו דיבונה (Angelo Dibona) היה מדריך ומטפס איטלקי ידוע, ואפילו יש בדולומיטים ריפוג'יו על שמו, ליד קורטינה ד'אמפצו. בכל מקרה, בין שאר הדברים שהוא עשה, הוא גם היה הראשון (יחד עם גואידו מאייר) שטיפס על המחט. זה בטח עצבן הרבה צרפתים, שאיטלקי שם שם את השם שלו (ויש שם עוד משחק מילים). בכל אופן, הוא פתח, עוד בשנת 1913, את המסלול "כיכר של סוכר של הסורייה" (Pain de Sucre du Soreiller), על המחט, ששמה במפות הישנות: המחט של כיכר הסוכר (Aiguille du Pain de Sucre). בעקבות המסלול הראשון הזה, שונה השם, והיא נקראת כיום, המחט של דיבונה.


Pain de Sucre, הוא הצורה שבה היו מוכרים סוכר בימי הביניים. זוהי כיכר מוארכת (משהו די פאלי, למעשה). הר הסוכר, בריו דה ז'אנרו נקרא בעצם "הר כיכר הסוכר", וזו בדיוק הצורה. המחט של הדיבונה הרבה יותר שפיצית, יותר כמו מחט, אבל אני לא אחראי על מילים של הצרפתים.


באינטרנט, יש הכל, אז הנה: משמאל לימין: כיכר של סוכר, הר הסוכר בריו דה ז'אנרו.

דרך אגב, כשמחפשים תמונות של "pain de sucre" ב-Google, מקבלים(בין השאר) המון תמונות של בחורות בביקיני, מה שגורם לי לחשוד שזה גם סלנג בצרפתית לציץ, אבל זה לא בדוק...


בחזרה לדיבונה. מסתבר, שממש מתחת למחט (עוד משחק מילים) יש בקתה שבה אפשר לישון ולאכול - Refuge du Soreiller. אפשר, אבל זה די יקר. בדרך כלל, למדריכים (כמו יואל וכמוני) הלינה בבקתות היא בחינם, והאוכל בזול. זה נכון לבקתות של ה-CAF, המועדון האלפיני הצרפתי. אבל הבקתה הזו שייכת לארגון מתחרה, שנקרא STD (שזה ר"ת של Societe du Tourisme du Dauphine, והם לא נותנים למדריכים לישון בחינם. אנחנו, שני יהודונים תפרנים (וקמצנים) החלטנו ללכת על האופציה האחרת - אוהל.


לפני שעולים, כמו בצרפת, בודקים מזג אוויר. היה יום לא מעונן במיוחד, אבל לא עם המון שמש. עצרנו לקפה בסן-קריסטוף ושאלנו את בעל הבית אם הוא בדק את המטאו היום. הוא הציץ החוצה, כמו שהיינו מצפים מכפרי אמיתי לעשות, ואמר: "מחר יהיה בהיר". אני הצצתי גם, וחשבתי ההיפך, אבל מה אני מבין.


השארנו את האוטו למטה בעמק, לקחנו אוהל, שקי שינה, אוכל ואלכוהול, ציוד טיפוס וחבלים ועלינו. העליה לדיבונה לוקחת כשלוש שעות. זו עליה מאומצת למדי, ואנחנו היינו כבדים למדי (קמצנים, כבר אמרנו). העליה מתחילה בגובה 1300מ' בערך, ומסתיימת למרגלות המחט של הדיבונה, בגובה 2719מ', כלומר 1400 וקצת מטרים של עליה בגובה. ממש בתחילת העליה פגשנו את השומרת של הבקתה, שסיפרה שהיא בדרך לארגן אספקה ותחזור מחר.


המשכנו לעלות ואחרי שלוש שעות בערך, הגענו לבקתה. מכיוון שאף אחד לא מספיק משוגע לעלות לשם ביום מעונן, כשהמטאו לא מבשר גדולות ליום שאחרי, הבקתה היתה ריקה. למעשה, היה די קר, שם בגובה 2700, אחרי יום עם מעט מאד שמש. בישלנו ארוחת ערב, והחברה של השומרת, שנשארה אחראית, הזמינה אותנו לבשל בפנים.


כשקמנו בבוקר, לא מאד מוקדם, ראינו שבאמת אין שמש בכלל, ואפילו די מעונן. היו לנו שתי נחמות. האחת היא שהבקתה נמצאת קרובה כלכך למחט של הדיבונה, שזה נחשב שאין בכלל אפרואוץ', תראו:

הנחמה השניה שלנו היתה, שהדוד בסן קריסטוף אמר שיתבהר.


כאמור, המחט של הדיבונה נמצאת ממש מעל הבקתה והאפרואוץ' קצר מאד. ממש כמה דקות הליכה. התחלנו לטפס. כרגיל, עולים בלי חבלים עד שאי אפשר יותר, ואז מתקשקשים עם תחנה למאבטח ועם פתיחת החבלים במקום לא נוח. לא לומדים...


המסלול שבחרנו נקרא Voie Madier - המסלול של מאדייה, שנפתח בשנת 1937 על ידי אנדאול מאדייה (Andéol Madier) ושותפו מוריס פורסטיה. במסלול יש 11 פיצ'ים. רובם קלים ויש שניים, לא מדורגים מאד קשה, אבל הכי קשים במסלול: הפיץ' השישי די תלול ומדורג כ-6a, והשביעי, שיש בו קטע טיפוס בחריץ של 6b, שנקרא La Fissure Madier, כלומר, החריץ של מאדייה. הנה תמונה של המסלול מלמטה, ה מסלול מסומן בקו אדום דק.

אני מתחיל את הפיץ' הראשון של היום, כרגיל. הפיץ' לא קשה ואני רץ עד סוף החבל. יואל ממשיך ואנחנו מחליפים. למשך כמה פיצ'ים זה הולך מצויין. אפילו לא מאד קר, ונראה שמתחיל להתבהר. זה הזמן שבו אני מרוצה שבחרתי לצאת לטפס עם נעלי טיפוס, מכנסיים עד הברכיים ופליס דק. ממשיכים עוד קצת, ומתחיל להתקרר. בפיץ' השישי, השלישי של יואל, אני עומד בתחנה, ומרגיש שהידיים מתחילות לרעוד. אני מוריד לשניה את הקסדה וחובש את הכובע של הפליס מתחתיה. אחרי כמה דקות אני מתחיל לשמוע דפיקות עדינות. מרים את העיניים ורואה שיורד עלינו ברד.


אויאויאוי. טוב, לפחות הסלע לא כלכך קר ואפשר לטפס בלי כפפות.


בואו נחשוב: סלע לא כלכך קר, ברד, מה קיבלנו? נכון - מים. לא חשבתי, כנראה. עד שיואל גמר את הפיץ' וצעק לי שאני יכול לטפס כבר הכל היה רטוב מסביבי. אני מסתכל למעלה: פיץ' די תלול, יש רק אחד יותר קשה ממנו על המסלול, וזה הפיץ' הבא, שלי. איך יואל טיפס את זה, לא הבנתי, אבל איך אני אטפס את הבא?


הפיץ' הזה מוגדר כטיפוס על סלאב/פייס, כלומר תלול למדי, בלי אחיזות טובות ומסתמך על סמירינג, בעיקר. התחלתי, הרמתי רגל, אי אפשר כאן לסמוך על חיכוך, כי הכל רטוב. צריך למצוא אחיזות טובות ממש לרגליים, כי האחיזות לידיים - אתם יודעים - הן רטובות, ולא טובות. אני מתרומם על האחיזה, ומרים את הרגל השניה. כמה צעדים יותר גבוה, ונגמרות אחיזות הרגליים. עוברים לחיכוך. אני מרים רגל ומניח את הסוליה על שטח קטן שאני מדמיין שהוא פחות תלול באיזו חצי מעלה מהסלע שמסביב. מעביר קצת משקל בחשש וזה מחזיק. מתרומם על הרגל על כל המשקל - וואללה, זה עבד. איזה קטע. הגרניט הזה כלכך מחוספס, שאפילו כשהוא רטוב יש מספיק חיכוך.


הנה פתגם: גרניט זה כמו פליס - שניהם עובדים אותו דבר כשהם רטובים.


יופי, אני מטפס קצת יותר מהר, כמעט פזיז. אבל מי שמטפס מהר - גם מתחמם. אני מגיע ליואל, לוקח ממנו ציוד במהירות, מתארגן. יואל אומר לי, נראה לי שזה הפיץ' האחרון. איך אחרון, אם עשינו שישה, ויש במסלול 11 פיצ'ים ארוכים? לא נראה לי, אני עונה לו ויוצא. מעלי קטע תלול, קצת שלילי. מימיני - דיהדרל גדול, אבל לא כלכך תלול. מה אני אבחר? הסלע רטוב, אני רועד מקור (מכנסיים קצרים ופליס דק...). לאחר התלבטות למשך זמן קצר מאד, ממש לא מורגש, אני הולך על הדיהדרל, כמובן.


אני מתקדם כמה מטרים, ופתאום שם לב שהדפיקות של הברד על הקסדה נעלמו. יופי, אני חושב לעצמי, מקשיב היטב ושומע את הרפרוף העדין של פתיתי שלג. שלג? אני שואל את עצמי? יכול להיות? אני מביט מסביב ורואה שבכמה נקודות, במקומות בהם יש עלים של צמחים, השלג אפילו תופס. ואני על הפיץ' של החריץ...


אויאויאוי. יש ברירה? ממשיכים. אני מתקדם על הדיהדרל הלא תלול, באמת לא נורא, ועוד שתי מדרגות סלע ואני בחריץ. הכל רטוב. אני שולח יד לתוך החריץ ומנסה לנעול יד. ג'אמינג לא עובד - רטוב מדי. אני מנסה למצוא אחיזה ומוצא איזה ליי-באק לא רע. אני עולה צעד-שניים ועומד על חיכוך בין שני הקירות של החריץ. מכניס קאם לחריץ ומרגיש פתאום יותר בנוח.


אני מעלה רגליים, שולח יד למעלה ומוצא משהו, עוד צעד ועוד אחד ועוד אחד ואני כבר די גבוה מעל העגינה, ואם עכשיו מחליקה לי רגל, אני מתרסק על המדף מתחתי. הערכת מצב מהירה גורמת לי לשים עוד עגינה - רוק קטן. אני בודק אותו ומתרשם שהוא מחורבן, קטן מדי. מנסה להוציא אותו ולא מצליח. בהברקה של רגע אני חושב לעצמי: "שיואל יוציא את שניהם", ומכניס עוד רוק, יותר גדול. האחד הזה יושב יפה, אבל אני אעמוד כאן עוד הרבה, זה לא ייגמר טוב. אולי בכל מקרה זה לא ייגמר טוב, אבל אם אני אמשיך לחשוב ולא אתקדם - זה בטוח לא ייגמר טוב.


אני מרים רגל שמאל - אין אחיזה, עכשיו זה רק על חיכוך. מעלה יד ימין ומוצא עוד משהו ליד שמאל, לרגל ימין אני לא מוצא כלום, ואין הרבה ברירה, אני מצמיד את הסוליה לקיר, כדי לייצר עוד חיכוך, ומתרומם. לדחוף על הרגל, לדחוף על הרגל, אני מזכיר לעצמי, ומושך בכל זאת בכל הכוח בידיים. אני נועל יד ימין חזק, ושולח יד שמאל למעלה, מרגיש אחיזה, עוטף אותה עם האצבעות ובדיוק אז, מחליקה הרגל. כל השרירים של פלג הגוף העליון מתכווצים באחת. הידיים מחזיקות, הבטן מעלה את הרגל בחזרה, אבל הרגל לא מוצאת כלום. תירגע, אני אומר לעצמי, זו אפילו לא פדיחה, כי אף אחד לא רואה. תסתכל למטה. אני מצליח להירגע מספיק כדי להסתכל למטה ורואה שני דברים. הראשון - שאנחנו בתוך ענן וחוץ מכוח הכובד שאומר לי איפה זה למעלה ואיםפה למטה - אין לי מושג לאן ללכת. השני, הוא שיש קצת ימינה אחיזה לא רעה לרגל ימין. קודם כל זה! אני מעלה רגל, מתייצב וזהו. גמרנו עם החריץ הזה. ועכשיו ממשיכים למעלה. הראות כלכך הידרדרה עד שלא רואים יותר מכמה מטרים מסביב, לפחות החיכוך מחזיק גם כשהסלע רטוב. אם זה היה על אבן החול של ירדן - אני בחיים לא הייתי יכול לטפס את זה.


גמרתי את הפיץ' וצעקתי ליואל. הוא בא אלי ושמעתי אותו מקלל כל הדרך. אבל לפחות אנחנו מעל הקטע הקשה. המשכנו עוד כמה פיצ'ים והגענו למעלה. כל הזמן יורד שלג, ועכשיו - לירידה.


מחפשים את הירידה. בגיידבוק כתוב שהירידה היא בהליכה, אבל לא כתוב שצריך ללכת את זה בתוך ענן, עם ראות אפס וכשיורד שלג. אני מחפש תחנת גלישה ומוצא משהו. גולשים 25מ', וממשיכים ללכת מחוברים, כמו על מסלול אלפיני. זה תלול מאד, אבל אנחנו לא יורדים אלא עושים טרברסה לאוכף שמאחורי המחט. איזה קטע, יש שם ממש שביל צר שמעליו ומתחתיו קירות תלולים. עוד עשר דקות זהירות, ואנחנו באוכף, מקפלים את החבלים ורצים למטה מאושרים. אפשר להתחמם.


אנחנו מגיעים לבקתה ומגלים שהיא מלאה. מחר יתבהר - אומרים לנו כולם...

יום שני, 7 בספטמבר 2009

יתרונות הקפיטליזם

כבר הרבה זמן אני כותב התחלות של פוסטים בנושאים כלכליים שלא מבשילות לכלל אמירה שלמה. זה פשוט לא מצליח לי.


לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם חניך בקורס טיפוס שטען שתפקידה של הממשל הוא לשמור את השלטון לעצמה, ולדאוג לתפקידי השרים. הוא היה בן 16 אז, ואני חושב שזה די עצוב שכה חושב נער בן 16. טוב, הוא צדק מבחינה זו שזה מה שהם עושים, כלומר, שהם חושבים שזו דרך ההתנהלות הנכונה. אני טענתי אז, ולפני שנתיים גם כאן ובהמשך כאן, שהתפקיד של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים. לשם כך היא הוקמה. ממשלה שלא עושה זאת, צריכה להיענש ולא להיבחר שוב. האזרחים צריכים למנות ממשלה שתדאג לרווחתם.


קפיטליזם, ובכן, זה קצת יותר מורכב, אבל אחד מתפקידי הממשלה הוא לרסן את הקפיטליסטים, כנראה.


קראתי פוסט מצויין היום, קצת ארוך, אבל מצויין וכתוב טוב, שמסכם בדיוק את מה שאני רציתי לכתוב בנושא הקפיטליזם, יתרונותיו, ומי באמת נהנה מן היתרונות הללו (רמז - לא אנחנו). הנושא הוא: "האם אדם רציונלי, שאינו בעל הון, יכול להיות קפיטליסט".


וכדי להביא את הצד השני - הקפיטליסט היומי מציג חבורה של פנאטים דתיים, שהדת שלהם היא, כמובן - הקפיטליזם.


תהנו.



יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

על עילגות ודיסלקציה

מה הקטע הזה של ישראלים לכתוב בפורומים ובטוקבקים בשגיאות כתיב? ומה הקטע הזה שאם מעירים למישהו על זה שהוא עילג במיוחד, כל העילגים האחרים (שהם סתם אנלפבתים ועילגים, לא במיוחד) קופצים על המעיר: "מה יש לך? ואם הוא דיסלקט?


איתי סיפר לי לפני כמה חדשים שהוא היה בהרצאה על החברה הישראלית, שנתן איזה סוציולוג. הוא אמר שהמרצה התחיל במילים: "החברה הישראלית היא חברה אינפנטילית".


וזה נכון. מה זה אינפנטילי? שיכול לראות רק את עצמו, כאן ועכשיו. לא יכול לדחות סיפוקים, אנחנו קוראים לזה. אז מה זה קשור לדיסלקטים?


אני לא מקבל את התירוץ של הדיסלקציה מכמה סיבות:


קודם כל, לא יכול להיות שכל מי שכותב באינטרנט בשגיאות כתיב הוא דיסלקטי. אם זה היה נכון, היו איזה 90% דיסלקטים לפחות. זה הרי ידוע שלהורים עשירים יש יותר סיכוי שהילדים שלהם יאובחנו כדיסלקטים.


שנית, גם דיסלקטים יכולים להשתמש בבודק איות (או לפחות לנסות). נכון, זה מציק (ופחות ספונטני), ונכון, זה לא עולה על כל השגיאות, אבל זה יפתור חלק גדול מהבעיה.


שלישית, ניסויים (לא מתוכננים ובלי קבוצת ביקורת) מראים שאם טורחים לקרוא את מה שכותבים לפני שלוחצים על "שלח", זוכים להזדמנות מצויינת לתקן את הניסוי ואת מרבית שגיאות הכתיב.


לפני שנה, בערך, הערתי למישהו שאני מכיר על העברית האיומה שלו בפורום של המועדון האלפיני. הוא אמר שהוא דיסלקטי, כמובן, ואני מאמין לו שהוא מאמין בזה. ביקשתי ממנו, רק כניסוי, שבזמן הקרוב יקפיד לקרוא את מה שהוא כתב לפני שהוא שולח. אם משהו נראה לו מוזר או לא מובן, שיתקן.


וראו זה קטע. מאז הניסוחים שלו השתפרו קטעים, אין לו כמעט שגיאות כתיב יותר (בשנה האחרונה היתה לו שגיאה אחת!) כמה חדשים מאוחר יותר הוא אפילו התקשר להגיד לי שזה היה כמו קסם (המילים שלו).


ולעניין הספונטניות: זה נכון שלדיסלקטים יש יותר בעיה עם כתיבה וקריאה (והגהה), אז זו סיבה לא להתמודד? גם לנכים יותר קשה לרוץ ולקפוץ, אז מה, זה בסדר שישבו כל היום בבית? וזה פחות גרוע (לסביבה, להם זה גרוע) כי ה"דיסלקטים" האלה מזהמים לכולם את המרחב הציבורי.


אני אומר - זה לא דיסלקציה, זה פשוט חוסר כבוד לשפה שאנחנו מדברים, לדברים שאנחנו כותבים.


אם היה לנו כבוד לשפה שאנחנו מדברים וכותבים, היינו מייחסים לה (לשפה) יותר חשיבות מאשר לנוחות שלנו בשניה הזו. האינפנטיליות של החברה הישראלית, כבר אמרנו?