יום שישי, 14 בדצמבר 2007

פנטזיה, חלומות באספמיה, ומכתב מסטודנטית אחת


מצאתי את המכתב, שמצורף בהמשך, בבלוג, "יהודית, דמוקרטית, ישירה", של ד”ר אורי אמיתי. הוא מובא גם כאן ללא שינויים, באישור הכותבת, קרן סרנו.

האמת היא, שעכשיו, כששביתת המורים הסתיימה, אני לא בטוח מה יקרה עם שביתת המרצים, עם הסמסטר ועם כל העניין, ואני חושש שהם, ואיתם האוניברסיטאות וכל המחקר הישראלי יישארו תקועים בבוץ שהם לא השתדלו מספיק לצאת ממנו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לחבור למורים, ולתלמידים, ולצאת מהקטע הסקטוריאלי הצר שהם היו, וכנראה יישארו, תקועים בו. אבל על זה כבר כתבתי כאו.

ונשמעות יותר ויותר קריאות כמו שלי, בפוסט ההוא,
הראשון. אני אמרתי, אז, ללכת להפגין על משהו שחשוב, אבל עכשיו אני חושב, או מפנטז: מה יהיה אם תקום מפלגה שמדברת רק על מערכת החינוך? האם זה נושא שיכול להכניס כמה חברי כנסת? האם יש כמה אנשי חינוך שלא יקחו את התיק הביטחון, רק כי הציעו להם אותו, אלא יעסקו בשיפור מערכת החינוך, נטו?

טוב, מספיק, הנה המכתב:

מרצים יקרים,
שמי קרן סרנו ואני סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים.
כמו סטודנטים וסטודנטיות רבים אני תומכת במאבקכם וכמו חברים רבים שלי גם אני לא הסתפקתי בצקצוק שפתיים ובשיחת שישי בסלון בבית, אלא יצאתי להפגין ולהשמיע קול מחאה על מצב החינוך וההשכלה בישראל, וכמו אזרחים רבים אני מביטה בלב כבד על מצבה של החברה הישראלית בהווה.
רבות דובר על הסטודנטים הישראלים האדישים, המותשים והמפונקים. אך קיימת קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שכן איכפת להם וכן מעוניינים להשפיע ולהיות מעורבים. בתור בוגרת המחלקה למדע המדינה אני עדיין גאה לראות בהפגנות השונות לא רק בנושאי השביתות, אלא גם בנושאים חברתיים אחרים (זכויות עובדים, ניצולי שואה וכו’) סטודנטים רבים שלומדים מדע המדינה או פכ”מ (פילוסופיה, כלכלה, מדע המדינה) שמהווים אחוז גבוה בין המוחים ביחס למספרם הקטן מכלל ציבור הסטודנטים. לצערי, פעמים רבות, כפי שקרה גם בהפגנה האחרונה בכיכר פאריז בירושלים, נשמעות רק סיסמאות ותו לאו. דרוש לחברה הישראלית חזון, ובהיעדר חזון מצד מקבלי ההחלטות הנבחרים, אנו הסטודנטים למדע המדינה נושאים מבט אליכם, המרצים שלנו-אותם פרופסורים ודוקטורים שמלמדים אותנו בין היתר את משל המערה של אפלטון שדן במחויבות של המלך הפילוסוף לעזוב את חיי העיון המרתקים והמבודדים לטובת אור השמש התובעני והחברה שזקוקה לו. אתם אלו שבוחנים אותנו על חשיבות ערך החינוך במחשבה הפרוגרסיבית, או על זכויות וחובות אזרחיות במדינה דמוקרטית. אתם אלו שמספקים לנו ידע השוואתי על הנעשה במדינות אחרות בעולם, על תנועות מחאה, על חשיבותה של חברה אזרחית תוססת ובועטת, ועל עובדת היות הידע באשר הוא כוח פוליטי. האם כל הנושאים הללו הם רק שמות של קורסים וסמינרים בשנתון עבורכם? האם הם רק מערכי שיעור בסילבוס שלכם?
אני לא מצפה מכם שתיקחו מגאפון ותופים ותצעדו ברחובות הארץ, או תבערו צמיגים שכן, פעמים רבות אלו טקטיקות פעולה של אלו שאין להם ברירה אחרת, עבור אותם אזרחים מושתקים ומודרים. אבל לכם, האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל, יש כוח ויש לכם הרבה ברירות אחרות- הופעה בתוכניות אקטואליה, במהדורות חדשות, פרסום מאמרי דעה, חתימה על עצומות, פרסום מודעות – תעשו משהו, תשמיעו את קולכם במאבק על עתיד החינוך וההשכלה הגבוהה שלנו.
אני יודעת שאתם עובדים קשה מאוד על המחקרים שלכם בימים אלו, אבל כאן מדובר במשהו שהוא יותר חשוב אפילו מפרסומים. אני בטוחה שיש לכם הרבה מה לתרום לדיון הציבורי ואני מחכה שתציפו את הציבוריות הישראלית בידע המחקרי והאישי העצום שלכם בדבר מקומו של החינוך ככלי למוביליות חברתית,שתציגו אלטרנטיבות לדרך ההתנהלות של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל לאור הניסיון מארצות אירופה המפותחות.פרסמו את טענותיכם על החברה הישראלית ובעיותיה הרבות בקביעת סדרי העדיפויות שלה ובדרכי קבלת ההחלטות שלה לא רק במסגרת ז’ורנאלים אקדמיים, או כנסים בינלאומיים. אני גם מצפה שתפגשו איתנו, התלמידים שלכם, ותעזרו לנו להכיר, להבין ולגבש אלטרנטיבות אחרות, וחזון טוב יותר לחברה הישראלית.
לאחר ההפגנה שנערכה בירושלים ביום שני 03/12 שני מרצים מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ראש המחלקה פרופ‘ אבנר דה-שליט ופרופ‘ מריו שניידר נעתרו להזמנת אגודת הסטודנטים וישבו איתנו בבית קפה ושיתפו אותנו בידיעותיהם ובדעותיהם על הנעשה בארץ ובחו”ל בתחום החינוך. ידע ותובנות אלו העשירו לאין ערוך את הסיסמאות והלהט שהיו עיקר ההפגנה שקדמה למפגש, והפכו את הצעקנות לדיון רציונאלי מעמיק.
כשאני מוחה אני מסכלת למעלה אליכם, המרצים שלי, שתספקו לי את קול התבונה בתוך ביצת הפוליטיקה הכוחנית. כשאני נאבקת במאבקכם, אני מבינה שזה גם המאבק שלי, ומצפה למצוא אתכם לידי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
קרן סרנו
keren.sereno@mail.huji.ac.il

יום שני, 3 בדצמבר 2007

חשבנו שאנחנו יודעים אנגלית? בחן את עצמך:


שיעור ראשון באנגלית למתחילים:
שלוש מכשפות מסתכלות על שלושה שעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות מסתכלת על איזה שעון "סווץ'"?
ועכשיו באנגלית:


Three witches watch three swatch watches. Which witch watches which swatch
watch?


שיעור שני, לתלמידים מתקדמים:
שלוש מכשפות-קוקסינליות מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות מסתכלת על איזה מקש בשעון "סווץ?'"
ועכשיו באנגלית:


Three switched witches watch three Swatch watch switches. Which
switched witch watches which Swatch watch switch?


שיעור אחרון, לתלמידים מצטיינים:
שלוש מכשפות בנות זונות משוויץ שרוצות לשנות את מינם, מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות בנות זונות משוויץ, שרוצות לשנות את מינן מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'"?
ועכשיו באנגלית:


Three swiss witch-bitches, which wished to be switched swiss
witch-bitches, watch three swiss Swatch watch switches. Which swiss
witch-bitch, which wishes to be a switched swiss witch-bitch, wishes to
watch which swiss Swatch watch switch?

יום ראשון, 25 בנובמבר 2007

רוצים או רוצים לרצות, זאת השאלה


לא מזמן הייתה לי הבנה, הפעם, זו היתה הבנה בנושאים מדיניים. הבנתי שבהמון נושאים, אנחנו נמצאים, כמו שאמר לי אמוץ, בגן ילדים.

מעין, למשל, הבת שלי, כל פעם שהיא מתעקשת על משהו, נאמר, לא לסדר את החדר, ומישהו אחר מסדר (נורית או אני) היא מייד מתחילה לבכות. למה? היא הרי לא רצתה לסדר. אבל היא בוכה: "אני רציתי, אני רציתי". מה היא רצתה? היא רצתה לרצות!

ואז קלטתי פתאום, שהפלסטינים, הם לא רוצים עצמאות, למרות שהם אומרים שהם כן. מה שהם רוצים באמת זה להלחם על העצמאות שלהם. זה לא אותו דבר. הם כבר נלחמים על העצמאות שלהם כלכך הרבה וכלכך חזק, שהרעיון שעיקרי אצלם זו "ההתנגדות". אבל הרי אם תהיה להם עצמאות, למי הם יתנגדו? אז מצד אחד הם מצהירים על הרצון שלהם בעצמאות, ועל זה שהם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה, ומצד שני הם מסכלים כל הזדמנות לקבל את מה שהם אומרים שהם רוצים.

יותר מזה, הם גם מפחדים פחד מוות מהרגע הזה שבו הם אשכרה יצטרכו לדאוג לעניינים שלהם.כי הם לא מסוגלים לעשות את זה. הם לא יודעים לנהל כלום חוץ מהתנגדות. מערכת חינוך? בריאות? פרלמנט? זה לא חשוב, יש התנגדות, רוצים עצמאות...

אני יודע מה אתם חושבים, שפתאום הפכתי לימני קיצוני, שונא ערבים, ואני עובר לגור בחומש החדשה. אז כנראה שלא, הנה:

זה לא רק הם. ישראל, ואנחנו הישראלים, לא נמצאים במצב יותר טוב. אנחנו לא ממש רוצים שלום. הכמיהה לשלום, זה מה שחשוב לנו. אנחנו כלכך אוהבים להיות "עם רודף שלום" אם פתאום יהיה לנו שלום, לא נדע מה לעשות עם עצמנו. מה נרצה אז? מה נרדוף?

יום שישי, 23 בנובמבר 2007

והיום, על הסגל הבכיר. בכיר, עלק.


בהמשך לפוסט של אתמול, היום אזכיר את שביתת המרצים. זה יהיה פוסט קצר, כי כבר הכל נאמר, אני רק מרכז לינקים...

כמעט את כל מה שרציתי להגיד על שביתת המרצים, מצאתי כאן. חמש טעויות הכותב אומר, ואני אומר - רק אחת, בחמש התגלויות. זוכרים את הפוסט הראשון שלי?.

וגם, ד”ר אוֹרי אמיתי, מרצה להיסטוריה באונ’ חיפה כתב בין השאר "שביתת הסטודנטים כבר נכשלה, כיוון שכמעט אף אחד לא הרגיש בה – השובתים סבלו, ומחאתם נבלעה בשאר אירועי היום. גורל דומה צפוי לשביתת המרצים הנוכחית." הוא מוסיף וכותב "לא עוד שביתה למען תיקון שחיקה, מניעת העלאת שׂכר הלימוד, או תוספת יוקר זו או אחרת. על ארגוני המרצים לעשׂות יד אחת עם ארגוני הסטודנטים, עם התאחדויות המורים, ועם ארגוני הגננות והסייעות". הטקסט המלא נמצא כאן. שווה לקרוא.

אבל, התחושה הכללית היא, שהמרצים בסגל הבכיר הם באמת ובתמים סוג של אליטה. וזו תחושה מוצדקת, כי למרות שהם לא יותר טובים מכל אחד אחר, אפילו לא בהכרח יותר חכמים הם מתייחסים לעצמם ככאלה. זה אולי מאפיין כללי של אליטות: השופטים בבתי המשפט, החרדים האשכנזים, גם הרבנים הספרדים, גם בני עקיבא, הופה - חזרנו לאולמרט וביבי וכל האחרים. טוב, זה לא קשור.

אבל המרצים לא תמכו במאבק סגל עוזרי ההוראה לפני שנתיים, לא תמכו בשביתת הסטודנטים בשנה שעברה, ולא ממש מקשרים בין מצב השכר שלהם, לזה של כל המרצים הזוטרים, המורים והגננות. למה? כי הם סגל, ולא סתם, אפילו בכיר...

הייתי מצפה ממישהו שמבין בתורת המשחקים, במשא ומתן, בפונקציית תשלום, בנקודות שבת ובשיווי משקל (של נאש, זה מהסרט) שיחשוב קצת קדימה.

הייתי מצפה מכל השמאלנים האלה שבאוניברסיטאות, שיעמדו על הרגליים האחוריות ויעלו על בריקדות, או סתם ינצלו את ההזדמנות להראות שהם גם עושים ולא רק מדברים, ויהפכו את השביתה הזו למשהו יותר מקיף. זה אולי היה מראה דוגמה לסקטורים אחרים מה אפשר להשיג בחשיבה א-סקטוריאלית, ומעודד סקטורים אחרים לתמוך, אפילו במרצים. אבל הם מתנהגים כמו סקטור בעצמם, ובכך אינם שונים מעובדי חברת חשמל, מהנכים או מהסטודנטים שהם מלמדים.

יום חמישי, 22 בנובמבר 2007

מורים גרועים? בואו נפטר!


חזרתי!

האמת, שלא כתבתי די הרבה זמן, וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. התחלתי על כמה נושאים וקרה אחד משניים: או שלא הצלחתי לסיים נושא, לסגור קצוות למאמר שלם, או שתוך כדי כתיבה כלכך התעצבנתי מהנושא בעצמו, שלא יכולתי להמשיך ולהתרכז. כך נשלחו אל פח הזבל של הבלוג שלי התחלות של פוסטים על: יולי תמיר ומערכת החינוך, המיחזור על כל גרורותיו, התעשיינים המלאים בעצמם, והבלוג השחצני והמגעיל "הקפיטליסט היומי", שלא אתן אליו לינק. שווה לקרוא אותו כי מי שכותב שם, במיוחד אורי רדלר, כותב טוב. זו דוגמה לדתיות שלא של אלוהים אלא של רעיונות אחרים, מופרכים במידה דומה.

מהמתנגדים לאותה גישה, של אמונה עיוורת ברעיון כלכלי, ונכונות להתעלם מכל מה שלא מתאים לתיאוריה, וכאן אני כן אתן לינק לפוסט לדוגמה, יש את הבלוג של יוסי לוי. שווה לקרוא.

טוב, הנושא להיום - כמובן - שביתת המורים. יש כאן שני נושאים, למעשה. הראשון - מצב מערכת החינוך. כמובן שהמצב לא טוב. אולמרט אמר אתמול (ולא שהתחלתי להאמין למה שהרמאי הנכלולי הזה אומר) המערכת הוזנחה במשך 20 שנה. היום קראתי מאמר שטוען ש זה בכלל בכוונה. כנראה ששניהם צודקים, אבל מה זה עוזר?

המתנגדים להעלאה של השכר למורים טוענים שהבעיה היא שיש מורים גרועים, ולאלה לא מגיעה ההעלאה. בואו נניח שכל המורים הם גרועים. תירגעו, אני יודע שזו הכללה, מסיר אותה אחר כך, אבל לשם הטיעון, נניח. המתנגדים להעלאה של השכר אומרים שצריך לפטר אותם ולא לשלם להם יותר. אולי זה נכון, אבל הנקודה החשובה היא שאי אפשר להעביר אנשים למצב של מובטלים, ולו רק כי זה לא באשמתם. זה שהם מורים גרועים, זו ההתפתחות (או ההתנוונות) של המערכת. אם רוצים לשלם יותר למורים טובים יותר, צריך להפוך את הכיוון של המגמה. זה לא קורה ביום שבו נגמרת השביתה. זה לוקח בערך את אותו זמן שדרוש לפלוט את המורים הגרועים מן המערכת. לא בכוח, בפיטורים, אלא בסבלנות, בפנסיה. נכון, זה עולה הרבה כסף לשלם למורים הפחות טובים יותר כסף, אבל אם נסתכל לטווח ארוך, אפילו לטווח הבינוני, של כמה שנים, נבין שלשלם כסף לדור אחד גרוע, יותר טוב מלהפוך עוד כמה עשרות אלפי משפחות למשפחות במצוקה. זה נכון שיש מורי שאינם אישיות מרשימה, אבל יש גם כאלה שכן. אז זה לא שצריך להחליף את כולם. צריך להחליף את אופן החשיבה, את השיטה, ולחכות שהשאר יקרה לבד.

איך מחליפים? מעלים את השכר ומקפידים שהמורים החדשים שייכנסו למערכת, יהיו ראויים לשכר החדש. אם (ויש כאן קצת טרמינולוגיה של קפיטליסטים) ההיצע של מורים יגדל (כי יותר אנשים יחשקו בשכר הגבוה), אפשר יהיה לבחור רק את הטובים ביותר, וזה תהליך.

אני אומר, תעזבו את המורים שעכשיו במערכת, תנו להם להמשיך, חלק יפרשו בגלל הגיל, חלק יפרשו לפנסיה מוקדמת, כי יהיה להם קשה להשתלב במערכת משתפרת, וחלק יפרשו בגיל הפנסיה. מי מוכן לעשות את החשבון ולראות מה יהיה מספר המורים החדשים בעוד 5 או 10 שנים?

הנושא השני הוא שביתת המרצים, הסטודנטים, והקשר ביניהם. אבל על זה - מחר.

יום שישי, 4 במאי 2007

מי יחליף את אולמרט?



כששאלתי אנשים אם הם באים להפגנה, כמעט כולם ענו לי בשאלה: ומי שיחליף אותו יהיה יותר טוב? אתה מעדיף את ביבי כראש ממשלה?

הדחף הראשון הוא להגיד: וואללה, ביבי בטח לא בחירה יותר טובה. זה כנראה נכון, אבל עם עוד כמה רגעים של מחשבה אפשר להפריד בין העיקר והטפל. בין השיקולים קצרי הטווח וארוכי הטווח. לכאורה, להחליף את אולמרט עכשיו ולא לחשוב מי יבוא במקומו זה לתת לשיקולים קצרי הטווח לנצח. אני רוצה להסביר למה זה רק לכאורה.

ולשם כך אפשר אפילו להסתכל על טווח מיידי, בינוני, וארוך.

בטווח המיידי, נחליף את אולמרט. זה באמת יעשה הרגשה טובה, אבל זה לא העניין החשוב. מה שחשוב זה שמי שמרמה, משקר וגונב מתנהג בצורה נכלולית ומושחתת, מי שלא עושה את העבודה שלו - מפטרים אותו. זו נקודה משמעותית וממנה נובעות גם האחרות. אם לא נפטר את אולמרט, זה ייתן לכל מי שיבוא אחריו לגיטימציה להתנהג בדיוק אותו הדבר.

אפשר לשאול מה אולמרט שונה מכל מי שהיה לפניו, זו שאלה טובה. אבל אם לא פיטרנו את הקודם שלא מילא את תפקידו, זו סיבה לחזור על אותה טעות שוב? אם הדרך הנכונה היא להעניש אנשי ציבור גרועים, הרי שזה מה שצריך לעשות.

בטווח הבינוני, צריך לחשוב על מי שיחליף את אולמרט, ועוד קצת הלאה. אני מסכים עם זה שביבי הוא לא אופציה טובה, אבל הפעם הוא יידע, שאפשר להחליף אותו, ושאם לא ימלא את תפקידו, או ישקר, ירמה וייתן טובות הנאה לחברים שלו או סתם יישתמש בסמכות שלו שלא כראוי ייענש על זה. אם זה ייגרום לשקרנים כמו אסתרינה טרטמן, למאפיונרים כמו יורם מרציאנו או מטרידים כמו חיים רמון או משה קצב להתנהג קצת יותר יפה, ואפילו רק קצת, כבר השגנו משהו.

יש כאן עניין אחר, והוא מי צריך להעניש אותם? מערכת החוק או הציבור. לדעתי אין ספק שאנחנו, אבל זה נושא לבלוג נפרד.

אני לא תמים, אני לא מאמין באמת שזה יהיה הבדל גדול, אבל אפילו קטנטן זה משהו.

ובטווח הארוך? אם נשכיל לנצל את המומנטום של התנועה הזו, ונזכור שחשוב להעניש את מי שסורח (ולא לשמור עליו כעל אתרוג בגלל שזה נוח לנו בדיוק עכשיו), אולי אז יהיה תמריץ (שלא לדבר על סיכוי) לאנשים אחרים להכנס לפוליטיקה. אנשים טובים, מוכשרים, נקיי כפיים והכי חשוב, שרוצים להביא לשיפור אמיתי ולהתחיל תהליכים שיגרמו לשיפור כזה.

אני מקווה לראות אותכם בפעם הבאה שמפגינים על משהו שחשוב לכם

מחבל בחיי אדם?



אתמול נסענו להוד השרון וכשעברנו ליד צומת סגולה ראינו צמד שלטים ענקיים (אני מצטט מהזכרון):
מי שחוצה קו הפרדה - מחבל בחיי אדם.
מי שעובר באור אדום - מחבל בחיי אדם.

נזכרתי בפרסומת המגוחכת ששמעתי ברדיו לפני כמה ימים שבה קריין משועמם קרא מן הדף:
בימים הקרובים יחלקו מתנדבים של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים סרטים אדומים שאותם נתלה על האנטנות של המכונית שלנו...

נו באמת, כאילו שזה ישנה משהו. הרי אלה שלא עוברים באדום, לא צריכים את זה, ואלה שכן, מגחכים וממשיכים בשלהם. ואם לא באדום, אז בכל השאר: בלהכות את נשותיהם, בלהטריד מינית את העובדות שלהם, בלרמוס את הזכויות הסוציאליות של העובדים שלהם. הילדים שלהם הולכים לבית הספר עם סכין בכיס, ודוקרים או נדקרים במועדון לילה בגיל 15.

אני יודע שזו הכללה מטורפת, אבל זה לא משנה, כי בכל הדברים האלה מה שקובע זה החינוך, ומכיוון שאי אפשר לחנך אנשים בקמפיין אחד, זה לא יעבוד.

זה דומה לתאונות של הרכבת. בכולן היה נהג שעבר על הפסים בזמן שהמחסום היה מורד (והרמזור האדום הבהב). התשובה של אנשי רכבת ישראל היא תמיד אחת: "אין מספיק כסף להפרדה מפלסית". נשמע סביר? לדעתי לא. האם בכל מקום בו חוצים כביש ומסילת ברזל באירופה יש גשר? מה פתאום. יש בטח כמה עשרות אלפי צמתים כאלה באירופה, אז למה אין שם הפרדה מפלסית? ובינתיים, עד שיפרידו מפלסית את כל הצמתים בארץ, שמו פקח של הרכבת ליד כל מפגש כזה. וזה עזר? לא, ברגע שהפקח הלך להשתין מישהו ניסה לעבור לפני הרכבת העוברת.

כל גילויי האלימות האלה ורבים אחרים נובעים מהפוביה הישראלית "לא לצאת פראייר". זהו המניע האחד השולט וקובע את התנהגות הפרט הישראלי במרבית המצבים. לשם כך אנחנו מוכנים לעבור על החוק, להפעיל אלימות, לשקר לקרובים לנו ועוד המון דברים נוראים.

ואת זה, כך נראה לי, אי אפשר לפתור בקמפיין פרסום, אלא רק בהנחיה מערכתית של החינוך.

זהו להיום, תדאגו לבחור במפלגה שתדאג לחינוך. זה רחוק, ולא ישפר בהרבה את ישראל שבה אנחנו חיים, אבל אולי לילדים שלנו...

יום שני, 30 באפריל 2007

האופניים שלי


אני חושב שהזמן הכי טוב שיש לי לחשוב הוא חצי השעה ביום (בערך) שאני רוכב על האופניים שלי מבית זית לירושלים, לאוניברסיטה או לכל דבר אחר בעיר. זה עניין בלתי מוסבר, אבל קיים.

הבוקר שמתי לב לזה שאני הרבה יותר רגוע כשאני בכביש על אופניים מאשר כשאני נוהג באוטו. כשאני נוהג ומישהו עומד באמצע הכביש אני מתעצבן עליו, כשמישהו חותך, עוקף בפראות או נדחף, כשמישהו נוסע מהר ולא שומר מרחק וכשמישהו נוסע לאט למרות שהכביש פנוי.

לא שאני צופר להם, אני אף פעם לא צופר, אבל בתוך האוטו, בשקט, בלי לצפור, אני מתעצבן.

ועל האופניים? זה עניין אחר לגמרי. על האופניים כמעט אף אחד לא מפריע לי, ואלה שכמעט דורסים אותי? הם ממשיכים לנסוע ומתרחקים מהר מדי, ממילא אני לא יכול לרדוף אחריהם.

יוצא שעל האופניים אני רוב רובו של הזמן - שמח. יש לי מוזיקה באזניים (מהאייפוד הישן שלי), אני מדווש לי בהתמדה, בקצב קבוע, בלי עצירות, רגוע, והמחשבות מתרוצצות לכל הכיוונים.

אני ממליץ לכל מי שיש לו אופניים לרכיבה של סוף שבוע, לנסות אותם בתור כלי רכב ממש.

יום שבת, 17 במרץ 2007

מה אתה מצביע?


שאלה טובה, לא? האם אנחנו בכלל מאמינים למישהו שם למעלה. עד כמה התייאשנו מהמדינה, ומה הבעיה הכי בוערת שלנו?

לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה אנשים על דפוסי ההצבעה שלהם. נראה לי, שכולנו מסכימים על זה שצריך להצביע על פי מה שצריך לפתור. אני רוצה להציע דרך קצת שונה להסתכל על זה:

בואו נניח לרגע, שהנושא המדיני הוא לא זה שהכי חשוב לכם, כאזרחים מודאגים. נניח שהכי חשוב בעיניכם זה מצב מערכת החינוך, או איכות הסביבה, או הפערים החברתיים, או השחיתות או ביטוח חובה לכלי רכב, או מערכת הבריאות או כל נושא אחר. לכן, כדאי להצביע על פי נושא זה בלבד. אתם רוצים להתעלם באופן גורף מכל נושא אחר עליו מדברים המועמדים (במקרה זה - המפלגות) ולהצביע למפלגה שאם תיכנס לקואליציה, זה התיק שהיא תבקש.

אני מודע להתנגדות שזה מעורר, אבל תחשבו על זה עוד רגע. אם מרץ יקבלו 10 מנדטים, איזה תיק הם יבקשו? כנראה את תיק החינוך, כי זה מה שהם עשו בכל פעם אחרת שהיו בקואליציה. אם ש"ס יהיו בקואליציה מה הם יבקשו? מן הסתם את תיק הפנים, הדתות או הרווחה. מפלגת הירוקים? איכות הסביבה. יהדות התורה, מפד"ל, חד"ש? מה הם יבקשו? אני לא יודע, אבל אם אתם יודעים, נסו לשפוט על פי זה.

מייד יקומו המודאגים ויגידו: "אבל מה עם הביטחון? מה נעשה במישור המדיני?" רגע, תיכף נגיע לזה. ממילא מרבית תושבי המדינה מודאגים מן הביטחון ויצביעו לאחת המפלגות הגדולות. האם זה משנה? לדעתי - לא. הרי אם נבחן את התנהגות מפלגות השלטון בעבר נראה שאין שום הבדל. הליכוד פינה יישובים, העבודה בנתה והרחיבה התנחלויות, קדימה עשו גם את זה וגם את זה. כולם דיברו על ויתורים כואבים ועל מלחמת חורמה. בקיצור - אותו דבר. בקיצור - אין שום הבדל.

המסקנה המתבקשת לכן, היא שאם הנושא המדיני-בטחוני הינו החשוב ביותר בעיניכם, עליכם לעבור לנושא הבא ולהצביע על פיו. הרי אין שום הגיון לתת את הקול שלכם לאחת המפלגות הגדולות, שתציע מועמד לראשות הממשלה ותשמור לעצמה את תיקי הביטחון והחוץ. הרי ממילא זה ימשיך להתנהל בדיוק אותו הדבר. עדיף לחזק את המפלגה שרוצה להתעסק בדבר האחר, ויהא זה החינוך, איכות הסביבה, רווחה, תחבורה ציבורית, סחר בנשים, תאונות דרכים או כל עניין אחר הדורש תיקון.

ואחרי שכל אחד מאיתנו פתר לעצמו את ההתלבטות מה להצביע, שלא יעצור שם. שימשיך וידבר עם כל מי שהוא מכיר, עם חברים, שכנים וחברים לעבודה.

אה, כן, ואל תדאגו, גם אם כולנו נצביע לפי העיקרון הזה, יהיו מספיק אנשי ליכוד שיצביעו ליכוד ואנשי עבודה שיצביעו עבודה. הם עדיין יצביעו למפלגות הגדולות ואנחנו בכל מקרה נקבל ראש ממשלה שאיכפת לו רק מעצמו ומהסיגרים שלו...

יום שני, 19 בפברואר 2007

איזה צבע אנחנו אוהבים?



מה הקטע של הגופים הירוקים האלה? אחת הטענות העיקריות נגד גופים ירוקים היא שלא איכפת להם מבני אדם, איכפת להם רק מהטבע. למה להציל את עשרת הצבאים האחרונים בירושלים יותר חשוב מבנייה של עוד שכונה? למה גבעות השפלה (עליהן נסלל כביש מספר 6) חשובות יותר מהפקקים מהם סובלים תושבי גוש דן?

מה שאני רוצה לטעון כאן הוא שמאבקים בנושאים "ירוקים" הם בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. יש בהם את כל הסממנים שהיינו מבקשים ממאבק של סולידריות חברתית. במאבקים הירוקים משתתפת אוכלוסיה מעורבת, של אנשים צעירים ומבוגרים, משכבות סוציו-אקונומיות מגוונות. כולם יחד נאבקים למען איכות החיים של קהילות חלשות יותר, ובזה עיקר חשיבותם של המאבקים הירוקים בעיני.

כדי להבין על מה בדיוק אני מדבר כדאי לאפיין את האנשים הפעילים בגופים הירוקים. אני לא מדבר על רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, שמועלת בתפקידה בכל נושא שאני מכיר, אלא על האזרחים הפעילים ומצטרפים ל
חלה"ט, למגמה ירוקה, לאדם טבע ודין ועוד, בכל המאבקים שלהם. כל אלה הם אנשים שיש להם חיים, עבודה, קריירה ומשפחה לנהל, ועדיין מוצאים זמן לפעול לטובת כלל האוכלוסיה בישראל. קל לנחש, שמרבית הפעילים הללו אינם עניים (או לפחות לא נמצאים רחוק מתחת לקו העוני), הם בעלי השכלה מעל הממוצע, ובאופן כללי אינם נמצאים במאבק יומיומי כדי לשרוד.

במקום שאנסה לאפיין את מי שאיכות חייו תשתפר בעקבות מאבקים בנושאים "ירוקים" אולי כדאי לתאר כמה מאבקים או נושאים ירוקים, כאלה שנגמרו וכאלה שעדיין נמשכים .אני לא אסקור אותם בהרחבה, כי כל אחד מהם יכול למלא כמה מאמרים. במקום סקירה כזו אציין את אופי המאבק ואת מי שירויח מהצלחתו או כשלונו. אתן קישור מתאים או מספר קישורים.

כביש מס' 6: משאבים אדירים הושקעו בבניית כביש "חוצה ישראל". המטרה המוצהרת של סלילת הכביש היתה מזעור הפקקים בגוש דן וקירוב הפריפריה לאיזור המרכז. המאבק נגד הכביש התמקד בשמירה על השטחים הפתוחים שהכביש הורס, ובהפניית המימון הממשלתי לסלילת הכביש ותפעולו למערכות של תחבורה ציבורית. ממשלת ישראל הבטיחה לחברת "דרך ארץ", מפעילת כביש 6, תכנית הבטחת רווחים, לפיה אם לא יגיעו רווחי המפעילים לסכום מסויים, הממשלה תשלים את החסר. ברור שכביש 6, מהיותו כביש, תורם במיוחד למי שיש לו רכב פרטי, ואינו רלוונטי כלל למי שאין לו רכב כזה. כלומר, אוכלוסיות חלשות לא יוכלו להשתמש בכביש, אך המיסים של כלל התושבים, גם אלה שאין להם רכב פרטי וגם אלה שהכביש אינו משמש אותם כלל, ישמשו להבטחת הרווחים מהפעלת הכביש. יתרה מזו, תחזוקת הכביש ותפעולו עולים יותר ככל שיותר כלי רכב עוברים בו. כך, באופן פרדוקסאלי, רשת הביטחון הכלכלית יוצרת מצב בו לחברה המפעילה את הכביש יש אינטרס ברור להקטין את מספר המשתמשים בו, למשל, על ידי תעריפים גבוהים. סקירה לא מאד מפורטת, אך עניינית ניתן למצוא בערך על כביש 6 בוויקיפדיה.

בנייה על החוף: החוק בישראל מגדיר את החופים כמשאב ציבורי ואוסר בנייה על קו המים. החוק מופר באופן שיטתי. בכינרת חסומים כמעט כל החופים וקיבוצים וחופים פרטיים אוסרים, או מחייבים תשלום עבור שימוש בחופים. בים התיכון המצב גרוע עוד יותר. העיריות (לדוגמה עיריית חיפה ועיריית הרצליה) משתפות פעולה עם יזמים וקבלנים ומאשרות בנייה על החופים. מי שמרוויח מכך הם היזמים והפוליטיקאים. מי שמפסיד מהבנייה על החופים בתוך הערים הם התושבים, אך במיוחד אלה שאין להם רכב פרטי ואינם יכולים לנסוע מחוץ לעיר ולחפש חופים מבודדים.
עיריית הרצלייה משתפת פעולה עם האחים נמרודי.
עיריית חיפה משתפת פעולה עם האחים עופר.
על חופים, מרינות וסתם גנים לאומיים.

זיהום מים ואויר: המים והאוויר מזוהמים על ידי מפעלי תעשיה גדולים, מכוניות וביוב. מכיוון שאין תשלום קנסות או חיוב של המפעלים הללו, של בעלי מכוניות ושל עיריות על שימוש יתר וזיהום של משאבים ציבוריים (זה לא מדוייק, יש קנסות, אך משתלם יותר לשלם אותן אחת לתקופה מאשר לא לזהם) הרי שהמשאבים הללו הולכים ואוזלים. לעשירי גוש דן וחיפה יש כסף לקנות מים מינרליים במקום להשתמש במי הברז. לאחרים אין את הכסף הדרוש לשם כך והם נאלצים לקבל את המים באיכות הגרועה שמסופקים על ידי העיריות, אותם מים שממשיכים להיות מזוהמים על ידי המפעלים. דרך אגב, חלק מאותם מפעלים מזהמים, מקבלים תמיכה ממשלתית לעיתים במקום מפעלים ידידותיים לסביבה.

עמק הצבאים בירושלים: עמק קטן, מול צומת פת, שבו השתמרה אוכלוסיה שרידית של צבאים ובעלי חיים נוספים, בתוך מטעי פירות נטושים. בשנות התשעים גובשה תכנית, על ידי יזמי בנייה ועיריית ירושליים לבנייה של פרוייקט גדול בעמק, כאשר לטענתם, מרבית השטח יישאר פתוח ולא ייבנה עליו. למעשה, התכנית סגרה כמעט את כל השטח ואילו מומשה, השטח הציבורי היה הופך לשטח פרטי, לדיירי המתחם החדש בלבד. השטח הנדון נמצא בסמיכות רבה לשכונת הקטמונים בירושלים, שהיא שכונה בנוייה בצפיפות וענייה בשטחים פתוחים וגנים ציבוריים. סקירה של סיפור המאבק ניתן למצוא כאן.

עכשיו, בואו נאפיין את אלה שירויחו ואלה שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק. כנראה, שמי שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק יהיה אחד המשקיעים בפרוייקט עליו נסוב המאבק: חברת דרך ארץ (מפעילת כביש 6), בעליהם של מפעלים גדולים ומזהמים, יזמי נדל"ן, קבלני חול, בעלי מלונות, מפעילי מגרשי חנייה לא חוקיים, קבלני עפר.

ומי ירוויח? זה קצת יותר קשה. קודם כל, הגופים הירוקים שמשתתפים במאבקים האלה. אבל זה רק לרגע. מי מרוויח בטווח הארוך? בואו נבחן לדוגמה את הדוגמאות הספורות שהבאתי:

כביש 6: מי היה מרוויח מהעברת תקציבים לתחבורה ציבורית? אלה שאין להם אוטו ואלה שלא מעוניינים להיכנס עם האוטו שלהם לתוך תל אביב בכלל. כמה אנשים כאלה יש בארץ, בטח לא כלכך הרבה, אתם אומרים. נבדוק. על פי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) היתה פרקציית משקי הבית בישראל, שלהם מכונית אחת או יותר 57.3%. בשנת היתה 2005 57.7%. כלומר, בשנת 2005, ל42.3% ממשקי הבית בישראל לא היתה אף מכונית. מפתיע לא? זה כמעט חצי מן המשפחות. הייתי מוסיף ניחוש ואומר שאלו בדיוק המשפחות שלהן הרבה ילדים, לא מרוויחות הרבה כסף, וגרות רחוק מתל אביב. אתם בטח לא מבינים איך מישהו יכול להסתדר בלי אוטו? בדיוק.

בנייה על החוף: מי מרוויח מחופי ים פתוחים, נגישים, בתוך הערים? אותם אנשים שאין להם אוטו או אמצעים לצאת אל החופים המרוחקים שמחוץ לעיר.

זיהום מים ואויר: שיפור באיכות המים והאוויר תועיל במיוחד למי שאין ידו משגת לקנות בריטה, מזגן עם מטהר אוויר ומים מינרליים. שיפור כזה גם יקל על מערכת הבריאות. מי חולה מזה? לא עשירי ישראל, תהיו בטוחים.

עמק הצבאים: טוב, זה כבר מפורט היטב בקישור שהבאתי, אבל למה לתושבי הקטמונים לא מגיע איזור פתוח להסתובב בו, להימלט (ולו רק חלקית) מן ההמולה והרעש?

אפשר להמשיך, אבל נראה לי שהרעיון ברור. אם תבחנו את כל המאבקים הירוקים (תכנית ספדיה, רכבת במקון מכוניות, בלימת הבנייה לרוחב ובנייה לגובה בתוך הערים וכו') תגלו שהם תמיד, בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. וגם, אם לחבר אותם לפוסטים הקודמים, מנסים לחשוב על טובת הכלל, ולטווח ארוך, על פני טובתם של מעטים, לטווח קצר.

בתקווה לעולם ירוק יותר...

יום רביעי, 17 בינואר 2007

תפקידן של ממשלות - חלק ב

אני ממשיך את הרעיון של הפעם הקודמת, והפעם אתחיל בנסיון להראות כי האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. אתאר כמה דוגמאות בודדות:

מפעלי תעשיה: להיפטר מפסולת תעשייתית בצורה טובה עולה כסף, למחזר פסולת עולה כסף. מי שמרוויח כרגע את הכסף הזה הם בעלי המפעלים, שאינם נדרשים לשלם אותו. מי שיישלם אותו בסוף זה כולנו, ילדינו ונכדינו, כי מי התהום שלנו, הנחלים, הקרקע והים, הופכים רעילים. המפעלים מעדיפים לייצר עכשיו ולא לדאוג לעתיד. הממשלה ממשיכה לאשר למפעלים לייצר, לזהם ולהרוויח הון עתק על חשבון הנכסים הציבוריים של כולנו: מים, אויר, קרקע, חוף ים, שקט.

חינוך: לגדל את הדור הבא כמו שצריך עולה כסף. לחסוך בכסף (בכל מחיר, לא איפה שסתם מבזבזים) משמעו לגדל את הדור הצעיר פחות טוב. שכר למורים טובים עולה כסף, לחסוך משמעו לשכור מורים פחות טובים. לחסוך בשכר למורים חוסך בכסף בטווח הקצר, ודופק את רמת המורים ואת מערכת החינוך לטווח ארוך.

עישון: עישון מכניס כסף לקופת המדינה ממיסים. הנזק מעישון הוא טיפולים רפואיים שעולים המון כסף אבל הם רחוקים בעתיד.

דלק ומכוניות: על שניהם המדינה מקבלת הרבה כסף ממיסים. יותר מכוניות משמעו יותר מיסים, אבל גם יותר זיהום אויר, יותר פקקים ויותר זמן עבודה אבוד. עידוד של האזרחים לשימוש באופניים או בתחבורה ציבורית יכניס פחות מסים למדינה, אבל יקטין את זיהום האוויר.

תעסוקה: השוק הישראלי הולך ומתמלא באנשים היוצאים לעבוד ואינם משתכרים מספיק כדי מחייתם. הממשלה נכנעת ללחצי החקלאים, התעשיינים והקבלנים ומאשרת הבאת עוד ועוד עובדים זרים. מספר דורשי התעסוקה כנראה ירד, אבל הוא ירד לאחר ששירות התעסוקה צומצם והופרט (תכנית ויסקונסין), הקריטריונים לחלוקת דמי אבטלה הוחמרו וכולם הפסיקו לבוא ללשכות התעסוקה כדי לדווח על כך שהם מובטלים... בטווח הקצר, זה חוסך כסף לממשלה ולמעסיקים. איך זה עובד לטווח ארוך? יותר עניים, עוד יותר מובטלים וגידול ענק בפערי ההכנסה.

נראה לי שזה מספיק, כדוגמאות, אולי נמשיך? אם הסכמתם איתי שתפקידה של ממשלה הוא תכנון לטווח אורך, אולי כדאי שנפרוט אותו לפרטים. אז מה צריכה הממשלה לעשות ומה עושים אם היא לא עושה את זה?

הממשלה צריכה לדאוג לכל מה שאין מישהו אחר שידאג לו, דווקא כי זה לא יכול להניב רווחים. זה כולל המון דברים וביניהם:

חינוך: חינוך חינם אמיתי, לכולם, ברמה המתאימה. אם חוגי העשרה בשעות אחה"צ הם חשובים, אז הם חשובים לכולם, ואולי יותר מכל הם חשובים לאלה שאין להם כסף לשלם עליהם, כי הם גם פחות משכילים וחסרים את היכולת להעשיר את ההשכלה של ילדיהם בעצמם.

השכלה גבוהה ומחקר: ללא משוא פנים ומיון רק על פי רמת היכולת של הסטודנטים. מחקר ופיתוח לא רק על פי קריטריונים כלכליים, אלא גם לשם המחקר עצמו.

שטחים פתוחים ואיכות חיים: איכות מים, אויר, חופי ים פתוחים לכולם.

בריאות: ולא רק בתי חולים אלא גם חומרים מסרטנים במזון, צבעי מאכל, חומרים משמרים, צעצועים מסוכנים לילדים וכו'.

ביטחון כלכלי: תעסוקה הוגנת לכולם, מינימום של אוכל, בגדים ודיור.

יש עוד דברים, אבל נראה לי שזה מספיק והרעיון הובן. בחינה של כל מה שיש שם מראה שלא רק שזה לא כלכלי, אלא שממשלה המתכננת לטווח ארוך צריכה להילחם במקרים רבים בתעשיינים ובעלי ההון. מפעלים המזהמים את הסביבה, יצרני מזון המוכנים להשתמש בצבע מאכל צהוב מסרטן רק כי הוא זול בכמה סנטים לכל טון, אנשי עסקים המוכנים לקנות את שירות בתי הסוהר ואת שירות התעסוקה ולהפיק מהם רווחים.

ועכשיו בואו נחשוב, מה מכל אלה קורה אצלנו? מתי הממשלה נלחמת למען טובת האינטרסים שלנו?

תפקידן של ממשלות - חלק א


לא בכוונה, יצא לי פוסט ארוך, אז החלטתי לחלק אותו לשני חלקים. בראשון, אנסה לחשוב מהו תפקיד הממשלה באופן כללי. בחלק השני, אפרוט את התפקיד הכללי הזה לפרטים ואתן מספר דוגמאות. בסוף, נראה אם הממשלה שלנו ממלאת את תפקידה (ואתם יכולים לנסות לנחש מה התשובה...).

למה קיימת ממשלה? לשאלה זו יש תשובות רבות. שתיים מהן, ישירה ועקיפה, ניתן למצוא בספרים רבים. הישירה, אומרת שזו דרך ההתפתחות ש חברות אנושיות. סקירה ממצה על התפתחות של מבנים פוליטיים ניתן למצוא בספר "בני מיננו" של האנתרופולוג/סוציולוג מרווין האריס. תשובה עקיפה אומרת שהחברות בהן התפתחה ממשלה, השמידו את כל אלה שלא היה בהם שלטון ריכוזי. את הטענה הזו, בהרחבה יתרה (ומיותרת) ועוד כמה דוגמאות ניתן למצוא אצל ג'ארד דיאמונד, למשל בספר "רובים חיידקים ופלדה". שניהם תורגמו לעברית.

אבל אני מנסה להרהר בשאלה אחרת. מכיוון שבמשטר דמוקרטי אנחנו, האזרחים, בוחרים את הממשלה, הרי שיש לנו הכוח לקבוע מה הם התפקידים שעל הממשלה למלא. תמיד נוכל בבחירות הבאות להעניש את חברי הממשלה על שלא מילאו את תפקידם. הממשלה, מצידה, מעדיפה לערפל את השאלה ככל האפשר, כך שהאזרחים לא יגיעו למסקנה הזו בדיוק. את זה עושים על ידי הפחדה, בורות וסתם ניסוחים מעורפלים. זה עובד מצויין. בעיני רוב הציבור תפקידיה של הממשלה הם כלכך לא מוגדרים עד שאין לאף אחד תשובה אמיתית. למה לא מלמדים את זה בשיעורי אזרחות, למשל?

נראה, שגם בין מי שעונה לשאלה אין הסכמה בנוגע לתפקידה של ממשלה. אם נשאל את בעלי ההון, אנשי העסקים ואילי הנדל"ן, הממשלה היא כלי נוסף להגדיל את הונם ולצבור עוד רכוש. אם לשפוט על פי התנהגותם של חברי הכנסת שלנו, או את שרי הממשלה בישראל, הם סבורים שתפקיד הממשלה היא לדאוג לתנאי המחייה ולסיפוק תאוות השררה שלהם עצמם. ידידים ובני משפחה של פוליטיקאים סבורים שהממשלה קיימת על מנת לסדר להם תנאי העסקה נוחים וכך גם חברי מפלגות בכירים וחברי מרכזים של מפלגות. וסתם עמך? כולנו טרודים יותר מדי בבעיות היום-יום עד שאין לנו זמן להתעסק בזה.

פעם הדרכתי קורס טיפוס והתפתחה שיחה על מערכות פוליטיות. אחד החניכים אמר לי שתפקידה של ממשלה הוא לשמור על מקומה בשלטון כשאמרתי לו שזה מה שהם עושים, אבל זה לא בהגדרת התפקיד. אני טענתי שתפקידה האמיתי של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים והוא צחק ממני.

אבל באמת, מהו התפקיד של הממשלה? אם לא צריך אותה, אז למה יש אותה? אפשר לומר שפעם חשבו שצריך ממשלה, ועכשיו היא, כמו כל ארגון גדול ומסורבל, מתקיימת מתוך האינרציה, ומשמרת את עצמה. אבל האם זה נכון? והאם אנחנו מוכנים לזה? על פי התפיסה הזו, יוצא שהממשלה קיימת כדי שנשלם לה מיסים ונעשה מה שהיא אומרת: נשלח את בנינו למות במלחמות, נמסור לה פרטים אישיים על עצמנו, לא נעשן מריחואנה, נשלם לה קנסות על עבירות תנועה וכו'.

וככה זה באמת נראה. הממשלה בישראל אינה דואגת לאינטרס הכללי של האזרחים אלא לאינטרס המיידי שלה.

אז מה באמת תפקיד הממשלה? אני אומר: לתכנן לטווח ארוך! הרי כל אחד מן האזרחים אינו מסוגל לעשות זאת. אולי לפעמים כן, אבל בדרך כלל לא. הרי בשעה שאנחנו צעירים ובריאים, אף אחד מאיתנו לא חושב על עלות הטיפולים הרפואיים שייאלץ לשלם כשיהיה זקן או חולה. תפקיד הממשלה הוא לקבוע מס בריאות שכל אחד צריך לשלם על פי משכורתו. כך הממשלה חשבה בשבילינו, ומתכננת עבורנו לטווח ארוך. זו דוגמה אחת, והיא אולי היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקרתה בישראל.

אבל רוב האזרחים סומכים על הממשלה שתדאג לעניינים בהם הם עצמם אינם מבינים: מערכת הבריאות, המים, התעסוקה, טיפול בפשע, ניהול מערכת הביטחון. הביטחון הוא דוגמה טובה. כמה מאיתנו יודעים לתכנן מערכה צבאית בכל הרמות? כמה מאיתנו יודעים על ההבדל בין שיקולים טקטיים לאסטרטגיים? על שימוש נכון בתוואי שטח להסתיר תנועת כוחות? על סיור, איגוף, הבקעה, חלוקת משאבים וסד"כים? לכן אנחנו סומכים על שר הביטחון, והוא סומך על אלופי המטכ"ל שיעשו את עבודתם נאמנה עבורנו.

במה מתבטא אותו "תכנון לטווח ארוך", שאני טוען שהוא תפקיד הממשלה? זה קשור לכל תחומי החיים ותמיד זה עניין של כסף. תפקידה של ממשלה הוא לתכנן בלי להתייחס ליעילות הכלכלית דווקא, אלא להיבטים האחרים, בכל נושא.

בפוסט הבא, שיהיה המשך ישיר של האחד הזה, אנסה לתת כמה דוגמאות בהן האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. ועד אז, נסו לחשוב על תפקיד הממשלה בתוך כל זה.

מה עם הילדים שעוד לא נולדו?


היום נדבר קצת על חינוך. ואני רוצה להתחיל בסיפור אמיתי. אנחנו גרים במושב שהוא חלק ממועצה איזורית. יש אצלנו קבוצה חזקה של הורים: משכילים, בעלי אמצעים ומעל הכל, מבינים את חשיבות החינוך לילדים ומוכנים לתרום.

השנה יערה עלתה לכיתה א' בבית הספר של המועצה האיזורית שמשרת את כל המושבים במועצה. אחרי שבשנים הקודמות היא ביקרה בגני הילדים של המושב, עם ילדים אחרים שכולם גרים כאן, באותו מושב. לפני תחילת שנת הלימודים, עם הכניסה של הילדים לכיתה א' התפתח דיון בין קבוצת הורים להנהלת בית הספר. ההנהלה קבעה שאת קבוצת הילדים של המושב שלנו יש לחלק לשלוש קבוצות - אחת לכל כיתה בשכבת א'. ההורים התרעמו על כך, והסיבה היתה, שככל שיש יותר ילדים ממושבים אחרים בכל כיתה, כך גדל הסיכוי שלילד שלהם יהיו חברים ממושבים אחרים. זו בעיה להורים, מכיוון שזה מאריך את הזמן הנדרש להסעת הילד לחברים. סיבה נוספת היתה, שזה מחרב את המרקם החברתי של המושב והורס את הקשרים שנוצרו בין הילדים בשנות הגן, שוב, בעיה להורים, כי אם רוצים לשמור על הקשר בין הילדים, זה נופל על ההורים.. סיבה שלישית, שלא נאמרה במפורש, היתה שהילדים שלנו טובים יותר באופן מובהק ושילוב של ילדים ממושבים אחרים יאיט את התקדמות הלימוד של ילדינו, ושוב, אם רוצים רמה גבוהה יותר בלימודים, ההורים יצטרכו להשקיע יותר.

זה מקרה טיפוסי של אינדיווידואליזם בכל מחיר. ותכנון בעל שיקולים צרים לטווח קצר לעומת תכנון בעל שיקולים רחבים לטווח ארוך.

כל הורה חושב רק על טובת הילד שלו, ומוכן להקריב תמורת זה את טובתם של כל האחרים. אבל כמה הורים חושבים על המעשה הקטן שלהם בפרספקטיבה ארצית, או איזורית (כלומר, של המועצה האיזורית)? חשבו מה יקרה אם כל ה"טובים" בלימודים יתרכזו בכיתה אחת, ויהיו תלמידים טובים, ילדים טובים, ההורים ישקיעו רק בהם וכן הלאה. הרי זה אומר ששאר הכיתות בשכבה יהיו הרבה פחות טובות, הילדים יהיו יותר אלימים, פחות משכילים, פחות אהובים (הקיצוניות היא בכוונה). בסופו של דבר, הסביבה החברתי שבה הילדים ה"טובים" יתבגרו ויחיו בה תהיה מחורבנת, אלימה, מלאה בוּרוּת. האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום?

הקטע הגדול בעיני בכל הפגישות של הורי הילדים היה שהיו שני סוגים של טיעונים נגד הפיזור של הילדים במספר כיתות, שניהם בלתי רלוונטיים לעניין הפיזור עצמו.

הסוג הראשון נגע בטרחה להורים, בזמן ובכסף. למה זה לא רלוונטי לפיזור? כי ההחלטה על הפיזור נעשתה לפי שיקולים חינוכיים ושל ניהול בית הספר, ואין תפקידו של בית הספר למנוע טרחה מן ההורים. הרי הורה שבנו או ביתו יגלו כשרון יוצא דופן בנגינה בכינור לא יהסס ויסיע את הילד שלוש פעמים בשבוע עד לביתו של המורה הטוב ביותר לכינור בסביבה. גם זה תפקידו של בית הספר? כנראה שלא. הנהלת בית הספר אמורה לדאוג לכלל התלמידים ואם לדעת ההנהלה משהו ישפר את מצבה של כלל אוכלוסיית התלמידים, זה מה שעליה לעשות.

הסוג השני היה בדיוק על זה. כלומר, על זה שלמנהלת בית הספר יש ראייה מערכתית ושיקולים מערכתיים. אבל זהו בדיוק תפקיד ההנהלה, לא? הורי הילדים המתנגדים לחלוקה ניסו להביא את עניין ה"שיקולים המערכתיים" לאבסורד, כאילו ש"המערכת" היא הדלתות, המבנה, הכסאות הגירים והלוחות בביה"ס, ולזה ההנהלה דואגת, במקום לילדים שלנו.

תראו, אני אהיה אחד האחרונים שיטענו שמערכת החינוך בישראל מתפקדת כראוי, שהיא יעילה וטובה, שהמורים מצויינים ואין מה לשפר, אבל המקרה הזה אני דווקא התרשמתי שהשיקולים של ההנהלה משרתת את האינטרסים של ההורים לטווח הארוך, גם אם היא גורמת אי נוחות מסויימת בטווח הקצר.

בואו נמשיך, בקשר למערכת החינוך. שוב אני שואל (בעיקר את עצמי, אבל גם אתכם) האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום? האם לא כדאי להתחיל לשנות את זה?

השאלה הבאה היא מי צריך לנסות לשנות משהו במערכת החינוך? למרבה הפלא, מי שהכי כדאי לו להשקיע בזה הוא מי שעדיין אין לו ילדים. נשמע מגוחך, לא? כי הוא, למרות שהיום הוא לא חושב על זה, ירוויח הכי הרבה מזה שהשינוי יתחיל יותר מוקדם. היום אמנם אין לו ילדים, אז לכאורה אין לו שום עניין לטפל בזה, אבל הילדים של היום כבר סובלים מתחלואי המערכת. ככל שהשינוי יבוא יותר מוקדם, ככה ילדיו העתידיים של מי שאין לו ילדים ירוויחו יותר שנים במערכת לאחר תיקונה.

איך עושים את זה? בשני הכיוונים:

1. דרך קהילתית: כאן מדובר בסביבתכם הקרובה. השקיעו בכמה ילדים שאתם יכולים, לא רק בילדים שלכם, כמה שיותר. אם אתם יודעים משהו ומוכנים ללמד את הילד שלכם - למדו את כל הכיתה, אולי את כל השכבה. אל תשלמו לילד על חוג, פתחו חוג בעצמכם. זכרו שהילדים שזקוקים להעשרה יותר מכל הם אלה שהוריהם אינם מודעים לחשיבותה או אינם מסוגלים לתת אותה לילדיהם (כלכלית או תפיסתית) ונסו לעזור.

2. דרך מערכתית: תמכו בשיפור מעמד המורה, בהצעות לרפורמה כללית שתקטין את גודל הכיתות ולא תגדיל אותן. סרבו לתכניות המתייחסות לבתי הספר כאל יחידה כלכלית שצריכה להראות מאזן חיובי בסוף השנה. זכרו שבית הספר אינו שירות בייביסיטינג לילדים, ושתפקידו להשלים את החינוך בבית, לא לבוא במקומו, ונהגו על פי כך.

זהו להיום, אני מקווה שלא עצבנתי יותר מדי אנשי עסקים. אבל הם עצבנו אותי קודם, עם ההמלצות להפריט את האמ-אמא של מערכת החינוך ולסגור בתי ספר לחינוך מיוחד כי זה לא "משתלם" לשים מורה על פחות משלושים תלמידים. לי אין ילדה בבית ספר כזה, אבל מה יעשה מי שיש לו?

יום שני, 8 בינואר 2007

עובדים זמניים בעבר, בהווה ובעתיד



קראתי היום משהו באינטרנט שכתב ג'קי אדרי שפוטר ממפעלי ים המלח כי הוא דיבר בגנותה של שיטת ההעסקה של עובדים זמניים בחברה. זה העלה לי באופן אוטומטי כמה רעיונות. אז אני רוצה להגיד כמה מילים על חברות כוח אדם. לא משהו שלא אמרו כבר הרבה אנשים קודם, אבל אני רוצה להציג את כל העניין בצורה אחרת.

ממה נתחיל? אולי מזה שהממשלה מנצלת את זה שלאנשים קשה בחיים כדי להקשות עליהם לתכנן לעתיד. מי שאין לו כסף לאוכל לילדים, לשכר דירה, לחשמל ומים, איך יהיה לו זמן וכוח להתעסק בתנאי ההעשקה של אנשים אחרים? (תוספת מאוחרת: במהלך בדיקת האיות ראיתי את הטעות הזו, כמובן שרציתי לכתוב העסקה, אבל יצאה לי פליטת מקלדת פרוידיאנית). מה שיוצא זה שרוב האנשים אינם מתכננים כלל לטווח ארוך. הם עסוקים בשרידה יוםיומית.

השרידה היוםיומית הזו היא חלק גדול מן הבעיה. למה? כי חברות כוח האדם מנצלות אותה היטב. ולמרות זאת היא לא הבעיה עצמה. מכירים סיפורים על יוסי (שם בדוי), מהנדס אלקטרוניקה עם המון נסיון, שפוטר לפני כשנתיים ולא מצליח למצוא עבודה? למה הוא פוטר? כי מישהו עם הרבה נסיון עולה הרבה כסף למעסיק: הוא צובר ותק, פנסיה, קרן השתלמות, והכי גרוע, ככל שהוא עובד אצל המעסיק יותר זמן, ככה מגיעים לו יותר פיצויי פיטורין. מה עושה המעסיק? לוקח סטודנט, שמוכן לעבוד בשכר נמוך יותר, ללא תנאים סוציאליים וצבירת ותק ומפטר את בעל המשפחה המנוסה. והיום, הוא אפילו לא פונה לסטודנט, הוא לוקח עובד זמני מחברת כוח אדם.

כל זה ידוע ומוכר, אפילו לסטודנטים שמוכנים להכנס להסדר כזה. אבל הסטודנט הזה לא מבין בכלל שאותו אדם שפיטרו בגלל שהוא ותיק מדי, זה הוא עצמו בעוד חמש עשרה שנים. והמובטל בעל המשפחה לא מבין שפיטרו אותו בגלל אותו סטודנט שהוא עצמו היה לפני חמש עשרה שנים. ושוב אנחנו חוזרים לאותו עניין - כל אחד רואה רק את הבעיה שלו, ורק באותו הרגע בו היא מתעוררת.

המובטלים של היום, שמצפים מהם לעבוד בשכר מינימום בשמירה, למה זה קורה להם? בגלל שהם עצמם היו מוכנים לעבוד לפני 15 שנים בשמירה בשכר מינימום. הם שמחו לעבוד במשהו עם שכר מינימאלי וללא תנאים, ובכך להתחרות במועסקים הותיקים, בעלי המשפחה. סטודנט לא צריך לכלכל ילדים, לא צריך לשלם משכנתא, לא צריך לשלם על טיפולי שיניים להוריו הזקנים, אז מה איכפת לו עכשיו מכל האחרים? הוא ישבור להם את השוק!

מצד שני, הרי אנחנו לא יכולים לצפות מאב המכלכל בקושי משפחה שלמה היום, לתכנן לעתיד ומה הוא בכלל יכול לעשות?
השאלה לכן היא: מי צריך לתכנן לטווח רחוק? והתשובה היא: מי שיכול לוותר כרגע על רווחים לטווח קצר תמורת רווחים לטווח ארוך. קודם כל הבהרה קצרה, שגם אותה ארחיב בהמשך (אתם מוזמנים להזכיר לי). המילה רווחים, כצורת רבים של רווח, מרמזת על כמות של כסף, אבל יש לזה משמעויות שהן של דברים שעולים כסף, אבל אולי שווים יותר: ביטחון, חינוך, איכות חיים (לאו דווקא רמת חיים) ועוד.

נחזור לאמירה מן הפסקה הקודמת: מי שיכול לוותר כרגע על רווחים לטווח קצר תמורת רווחים לטווח ארוך, שווה לו לתכנן לטווח ארוך. יש שתי דרכים להסתכל על זה. נדבר בינתיים על הראשונה, ואולי בהמשך על השניה (גם על זה, אתם מוזמנים להזכיר לי). מי שיכול לוותר על רווחים לטווח קצר, הם כל אלה שיש להם בטווח הקצר מספיק כדי לשרוד, ומרוצים, באופן כללי, מאיכות החיים שלהם. כמובן, שאורח החיים הקפיטליסטי מנסה להגדיר אותנו ככאלה שלעולם אינם מרוצים: כל אחד תמיד צריך מחשב יותר מהיר, בית יותר גדול בשכונה יותר יוקרתית, מכונית יותר מהירה, שמלה יותר אופנתית. זו בעיה אחרת. אבל אם היינו יכולים להגדיר את הצרכים הבסיסיים שלנו אולי היינו מגלים (אני בהחלט גיליתי את זה) שיש לנו עודף ברווחים. אולי לא עודף של כסף, אבל בהחלט עודף של זמן, של רצון, של יכולת.

כדוגמה טובה לויתור על רווחים מיידיים ניתן להביא את הקרבות שמתנהלים בעולם נגד סדנאות הזיעה במזרח הרחוק. ברור, שמאבק כזה דורש זמן ומאמץ. ברור גם, שהצלחה של מאבק כזה תביא לייקור ממשמעותי במחיר, גם למתנגדים לפעילות הסדנאות. הרווחים העתידיים הם בהרגשה טובה, בטח לא בכסף, כי אם בתי החרושת הללו ישלמו שכר הוגן, כמו שאנחנו רוצים להרוויח, המחירים יעלו, לכולם.

נחזור לסטודנטים, שהם רק שם. כל זה נוגע לכל מי מאיתנו שכרגע יש לו עבודה מסודרת והוא מרוויח מספיק כדי לכלכל את עצמו או את משפחתו, אם יש לו כזו. הרעיון הוא שעל כל אחד מאיתנו לנסות לראות את התמונה הרחבה. לחשוב לטווח ארוך. לתכנן רחוק. לראות שהעבודה שיש לכל אחד מאיתנו כרגע, היא זמנית, ועלולים להעיף אותו ממנה בכל רגע. לראות שאם הוא יעשה משהו שרע למישהו אחר, אז באותה מידה מישהו אחר יעשה לו את אותו הדבר, ושאם זה בסדר שהוא עושה את זה, זה יהיה בסדר גם כשיעשו את זה לו.

זה דומה לנהג מונית שעומד באמצע הכביש כדי להוריד או להעלות נוסע ולא איכפת לו שהוא חוסם את התנועה. כשמישהו אחר חוסם לו את הכביש כי הוא עושה משהו אחר במקום לנהוג, הוא נורא מתעצבן. לכל אחד מותר בדיוק אותו דבר.

אז בהמשך לכל מה שכתבתי בשני הפוסטים הקודמים פתאום התחלתי לדבר על זה עם אנשים ויש עוד כאלה שרואים את זה ככה, אבל הם בטוחים שאין מה לעשות. אני אומר, בואו נתחיל בלספר על זה לעוד אנשים, שזו תהיה התרומה שלנו לכל העניין. זה לא כלכך הרבה, אני יודע, אבל בואו נתחיל מזה.

פעם ראשונה בים - טייק שני


רוצים את תקציר הפרקים הקודמים? אין, מה אתם עושים צחוק? בשביל פרק אחד?
הפסקתי אתמול בזה שכולנו צריכים ללכת להפגין בשביל המורים, אבל בעצם צריך להרחיב את זה לכל אחד אחר. כל פעם שיש איזושהי עוולה, צריכים כל אלה שרואים את העוולה הזו ללכת להפגין בשבילו, ולקוות שהוא יבוא לעזור לנו כשלנו תהיה בעיה. טוב, יש כאן שתי בעיות (אחר כך ננסה לחשוב על פתרונות):

1. הבעיה הראשונה היא שכולם כאן מפחדים לצאת פריירים.
2. בעיה נוספת היא שאי אפשר, פשוט אי אפשר, ללכת ולהפגין על כל דבר: תרופות, ביטחון, תנאים סוציאליים, הטרדות מיניות בבית הנשיא, שחיתות במשרד ראש הממשלה, רכש ללא מכרז במערכת הביטחון, עוני, תעסוקה ואבטלה, רק מלכתוב את זה אני נהיה כלכך עייף שההקלדה שלי מאיטה למחצית הקצב.

את הבעיה השניה קל לפתור, באופן יחסי. אפשר לדרג הפגנות על פי כמה מדדים. נניח (ואני ממציא עכשיו, בלי לחשוב יותר מדי): ההשפעה לטווח קצר וארוך (חינוך למשל), עד כמה זה חמור ביחס לרמת ההכנסה של בעל הבעיה (דוגמה: קצבאות לקשישים מול חשמל בחינם לעובדי חברת חשמל), בכמה הפגנות כבר הייתי השנה, ועד כמה זה חמור בכלל (דוגמה: תרופות או כבד אווז). אפשר לאסוף כמה אנשים עם אינטגריטי שיחשבו בשביל כולם ולפי זה לצאת להפגנות. לא משנה, אפשר למצוא איך.

העניין הראשון, הפחד לצאת פרייר, הוא הבעיה הקשה יותר. במיוחד לאור העובדה שהמצב הזה כלכך מובנה אצלנו. לכל אחד מאיתנו ברור שאם אנחנו נעזור למישהו אחר, הוא יקבל את העזרה, ואת התמיכה, אבל כשייצטרכו אותו הוא יגיד: "למה לי להתאמץ? אני את מה שרציתי כבר קיבלתי. הפראיירים השמאלנים האלה באו ועזרו לי ועכשיו אני מבסוט, אבל לא ממש איכפת לי מהצרות שלהם". אם כולם כאן כאלה חארות, אז אפילו אם הסטודנטים יילכו להפגין עבור האמהות החד הוריות ונגד פינוי יישובים, מה פתאום שהרבנים יגידו לחבר'ה מהישיבות להפגין במאבק על תקציב האוניברסיטאות? עבור הסטודנטים האלה, שידוע שהם רק יושבים בבתי קפה בשמש ומסתכלים על הרגליים של הסטודנטיות, שהם אוכלים נידות ובועלים שרצים כל היום, רחמנא לצלן. וארץ ישראל - רק זה חשוב.

בואו ננסה תרגיל בהצבה. בפיסקה הבאה כל אחד יציב את הקבוצה המתאימה לו במקום המילה סטודנטים, ואת הבעייה שלו יציב במקום המילים המתאימות.

הסטודנטים לא מבינים איך אנשים הם כאלה ערלים וקשי לב ולא איכפת להם מכלום והם תקועים לבד מול הממשלה עם הצרה הזו של שכר הלימוד. מה שהם באמת לא מבינים הוא שלאחרים כן איכפת, איכפת להם מעצמם, בדיוק כמו אותם הסטודנטים עצמם, שגם להם איכפת רק מעצמם.

תנסו רגע להתגבר על ההתנגדות ותקראו את זה עוד פעם.
נו, משהו מתחיל להתבהר?

אני מוכן להסכים עם כל מתנחל שיאמר שהבעייה שלו היא יותר חמורה בהרבה. איך אפשר להשוות מישהו שהעיפו אותו מהבית יחד עם הילדים לסטודנט נהנתן שהבעיה שלו היא שמעלים לו את שכר הלימוד ולא יהיה לו כסף לשלוש כוסות אספרסו ביום?

אבל, וזה וואחד אבל, זו לא הנקודה. הנקודה היא שאף אחד לא מנסה לחשוב בכלל אם הבעיה של מישהו אחר יותר חמורה. בעיני כל אחד יש רק את הבעיה שלו, ומכיוון שכך, אין לו בכלל למי להשוות.

אני לא יודע מה איתכם (אני אפילו לא יודע מי אתם, או אם אתם שם בכלל) אבל לי די ברור שעד שלא נבין ונפנים היטב שהבעיה שלנו היא שאנחנו לא מתייחסים לבעיות של אחרים.

תראו, אם מרחיבים את זה מספיק, אז מגיעם למסקנה שכל זמן שלי לא איכפת מעובדי רשות שדות התעופה ואני רק מתלונן שעיכבו לי את הטיסה, אין לי למה להתפלא שישראל מככבת בסחר בנשים, כי זה קשור. כל זמן שלא איכפת לי שעובדי הרשויות המקומיות לא קיבלו את שכרם, אין לי מה להתפלא שמערכת החינוך גרועה ומלאה אלימות, כי זה קשור. אבל הסיבה לאלימות בבתי הספר ולעברית הקלוקלת של התלמידים היא לא חוסר תקציב, שכר למורים, שחיתות בממשלה. כל אלה הם תופעות קשורות שלכולן סיבה אחת והיא: לא איכפת לנו מאחרים, רק מעצמנו.

חבל לא?

פעם ראשונה בים

איך זה שאני מוצא את עצמי כותב בלוג?
בהתחלה חשבתי שאולי זו השנה האזרחית החדשה, אבל לא. זה קשור לכמה מפגשים שהיו לי בשלושת הימים האחרונים. מפגשים ועוד קצת.

ביום הראשון של 2007 שכבתי עם חום במיטה. לא חשבתי אפילו לצאת מהבית, אז לקחתי אלי את הלפטופ ודחפתי פנימה את הדיוידי של מייקל מור Bowling for Columbine. למי שלא מכיר, זה סרט תיעודי (פחות או יותר) על היחס של אמריקה לרובים ועל מקרי רצח ביריה שמסתבר שהם נפוצים מאד בארה"ב. טוב, מייקל מור הוא כנראה מייקל מור. זה לא רע כלכך, אבל מניפולטיבי למדי. תפסה אותי במיוחד סצינה אחת בסרט, כשהוא נוסע לקנדה לבדוק עד כמה, ואם בכלל, הקנדים שונים מהאמריקאים. הקנדים מספרים לו שהם לא נועלים את הדלת והוא לא יודע איך לאכול את זה. מצאתי את עצמי חושב: מה איתנו? מישהו עדיין משאיר דלת לא נעולה בלילה?

אחרי יומיים יצאתי מהמיטה ורכבתי לאוניברסיטה. עצר אותי בשער איזה סטודנט ואמר לי שיש שביתה כי רוצים להעלות את שכר הלימוד. שאלתי אותו אם הוא היה עומד בשער ומחלק פליירים דומים אם המאבטחים היו שובתים על זה שהם מקבלים שכר מינימום, מפטרים אותם כל שנה ושוכרים אותם מחדש כדי שלא יצטרכו לקבל פיצויי פיטורין, והם בכלל עובדי חברות כוח אדם וזה תמיד זמני וללא זכויות סוציאליות או ותק. הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. אני המשכתי: "ומה עם האמהות החד הוריות? ומה עם חולי הסרטן שקיצצו להם את סל התרופות? וסתם עניים?" הוא ממש שמח כשדיוושתי משם, אבל לא הבין אותי בכלל.

בצהריים נפגשתי עם מיכה ויעקב. שני בחורים מגוש עציון שהציעו לי להשתתף איתם באיזה פרוייקט. השיחה התגלגלה לזה שהם ביקשו שאני אודה שהפינוי של גוש קטיף היה טעות בטחונית. אני אמרתי שאני לא מבין כלום בביטחון, אבל המדינה בוודאי לא ניהלה את הפינוי כמו שצריך, ובטח ובטח שלא התכוננה לפני הפינוי ולא דאגה למפונים לאחר הפינוי. אבל, אמרתי להם, למה אתם מתפלאים על זה שעקרו אותכם מהבית? הרי לכם לא איכפת מאף אחד אחר שעוקרים מביתו. כשהסטודנטים שובתים על שכר הלימוד, אז ועד רבני ישע אומר לכל נוער הגבעות שזה עניין חשוב? שעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל מוטל על הכף וכל הציבור הדתי-לאומי צריך להפגין? ומה עם תנאים סוציאליים (או סתם תשלומים בזמן) לעובדי חברות כוח אדם? זו לא מטרה חשובה? ומה עם האמהות החד הוריות? ומה עם חולי הסרטן שקיצצו להם את סל התרופות?

בסוף מה יצא, שאמרתי להם שהם סתם חארות, והם הסכימו איתי. לא קטע? הם אשכרה הבינו, שהם לא יכולים לצפות מכל האחרים להבין את הצרה שלהם, אם הם לא מוכנים לעזור לאף אחד אחר כשהוא בצרה. ומכל זה הבליחה בי ההבנה, שידעתי עליה מזמן, שכל הבעיות שאנחנו מכירים נובעות מזה, הן רק סימפטומים והבעיה היא שכולנו חארות.

תראו למשל את מערכת החינוך. כולנו מסכימים שהמורים אינם ברמה גבוהה. הרבה אנשים סבורים שיש להעלות את שכר המורים כדי לשפר את מעמדם ולהעלות את המוטיבציה של אנשים טובים נוספים לבחור בהוראה כמקצוע ודרך חיים. אבל מה קורה כל פעם שהמורים שובתים כי מקצצים להם עוד יותר במשכורות, מעלים את מספר השעות ומבטלים תקנים? כולנו מתלוננים שאין לנו סידור לילדים לבוקר ושצריך לוותר על חצי יום עבודה. טוב, לא כולם, אבל בטח לא מעט. תחשבו על זה רגע, אם היה לנו שכל, לא היינו צריכים כולנו, כל אחד ואחד, לקחת יום חופש וללכת יחד עם הילדים להפגין עם המורים מול משרד האוצר, או איפשזה לא יהיה?

טוב, די להיום, בכל זאת פעם ראשונה שלי, אז התלהבתי. אני אמשיך בפעם הבאה.