הטייקונים, אג"ח קונצרני והפנסיה שלנו

בשבועות האחרונים מתראיינים ברדיו ובעיתונים (בטלביזיה אני לא יודע, כי אין לנו טלביזיה) אנשי עסקים כמו לב לבייב, יצחק תשובה ואחרים (להלן, הטייקונים) ומבקשים שהממשלה תציל אותנו מכך שהם לא יכולים לשלם לציבור את ערך איגרות החוב שהם התחייבו לו. התירוצים שלהם מתחלקים לשניים:

1. זה כסף של הציבור שיילך לאיבוד.

2. המון עובדים יפוטרו אם הם יקרסו.

טוב, זה לואוד אוף קראפ, כל העניין הזה.

1. כי גם הכסף של הממשלה שהם יקבלו על מנת שהם יוכלו לשלם בחזרה הוא כסף של הציבור.

2. אין להם כלכך הרבה עובדים ממילא, כי את הכסף הזה הם השקיעו בנדל"ן (רובו, לפחות) במזרח אירופה, שלא הניב תשואה כפי שהם קיוו. יש מספר מנכ"לים של חברות בת, או משהו שיאבדו את משרותיהם, אבל אני בטוח שיש להם מספיק חסכונות לשרוד את המשבר.

3. כי אם את כל הכסף שיזרימו לטייקונים, יזרימו לתמיכה באלה שעלולים להפגע מזה, זה יהיה שימוש נכון יותר וצודק יותר.

והטייקונים? שימכרו את המטוסים, הוילות וכל הנכסים שלהם במחירי הפסד, שימנו כונסי נכסים לחברות שלהם, ואולי, כן אולי, נראה קצת צדק פואטי בעולם. בקיצור: תנו להם ליפול.

יש לעניין הזה כמה צדדים, ונכתב על זה לא מעט בדה מרקר, למשל כאן, וכאן. ביבי אמר שהוא לא מתכוון להציל אותם, ואת זה עוד נראה, אבל אם הוא יעמוד בעמדתו, זה יהיה מצויין.

הסיפור המלא ועוד כמה אפשרויות לצאת מזה מפורט באופן ברור בפוסט מצויין. אני ממליץ לקרוא אותו למרות שהוא קצת ארוך, כי הוא כתוב בעברית ברורה ולא ב"כלכלית".

זהו, חשבתי שכדאי להגיד על זה משהו.

מורים גרועים? בואו נפטר!

חזרתי!

האמת, שלא כתבתי די הרבה זמן, וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. התחלתי על כמה נושאים וקרה אחד משניים: או שלא הצלחתי לסיים נושא, לסגור קצוות למאמר שלם, או שתוך כדי כתיבה כלכך התעצבנתי מהנושא בעצמו, שלא יכולתי להמשיך ולהתרכז. כך נשלחו אל פח הזבל של הבלוג שלי התחלות של פוסטים על: יולי תמיר ומערכת החינוך, המיחזור על כל גרורותיו, התעשיינים המלאים בעצמם, והבלוג השחצני והמגעיל "הקפיטליסט היומי", שלא אתן אליו לינק. שווה לקרוא אותו כי מי שכותב שם, במיוחד אורי רדלר, כותב טוב. זו דוגמה לדתיות שלא של אלוהים אלא של רעיונות אחרים, מופרכים במידה דומה.

מהמתנגדים לאותה גישה, של אמונה עיוורת ברעיון כלכלי, ונכונות להתעלם מכל מה שלא מתאים לתיאוריה, וכאן אני כן אתן לינק לפוסט לדוגמה, יש את הבלוג של יוסי לוי. שווה לקרוא.

טוב, הנושא להיום - כמובן - שביתת המורים. יש כאן שני נושאים, למעשה. הראשון - מצב מערכת החינוך. כמובן שהמצב לא טוב. אולמרט אמר אתמול (ולא שהתחלתי להאמין למה שהרמאי הנכלולי הזה אומר) המערכת הוזנחה במשך 20 שנה. היום קראתי מאמר שטוען ש זה בכלל בכוונה. כנראה ששניהם צודקים, אבל מה זה עוזר?

המתנגדים להעלאה של השכר למורים טוענים שהבעיה היא שיש מורים גרועים, ולאלה לא מגיעה ההעלאה. בואו נניח שכל המורים הם גרועים. תירגעו, אני יודע שזו הכללה, מסיר אותה אחר כך, אבל לשם הטיעון, נניח. המתנגדים להעלאה של השכר אומרים שצריך לפטר אותם ולא לשלם להם יותר. אולי זה נכון, אבל הנקודה החשובה היא שאי אפשר להעביר אנשים למצב של מובטלים, ולו רק כי זה לא באשמתם. זה שהם מורים גרועים, זו ההתפתחות (או ההתנוונות) של המערכת. אם רוצים לשלם יותר למורים טובים יותר, צריך להפוך את הכיוון של המגמה. זה לא קורה ביום שבו נגמרת השביתה. זה לוקח בערך את אותו זמן שדרוש לפלוט את המורים הגרועים מן המערכת. לא בכוח, בפיטורים, אלא בסבלנות, בפנסיה. נכון, זה עולה הרבה כסף לשלם למורים הפחות טובים יותר כסף, אבל אם נסתכל לטווח ארוך, אפילו לטווח הבינוני, של כמה שנים, נבין שלשלם כסף לדור אחד גרוע, יותר טוב מלהפוך עוד כמה עשרות אלפי משפחות למשפחות במצוקה. זה נכון שיש מורי שאינם אישיות מרשימה, אבל יש גם כאלה שכן. אז זה לא שצריך להחליף את כולם. צריך להחליף את אופן החשיבה, את השיטה, ולחכות שהשאר יקרה לבד.

איך מחליפים? מעלים את השכר ומקפידים שהמורים החדשים שייכנסו למערכת, יהיו ראויים לשכר החדש. אם (ויש כאן קצת טרמינולוגיה של קפיטליסטים) ההיצע של מורים יגדל (כי יותר אנשים יחשקו בשכר הגבוה), אפשר יהיה לבחור רק את הטובים ביותר, וזה תהליך.

אני אומר, תעזבו את המורים שעכשיו במערכת, תנו להם להמשיך, חלק יפרשו בגלל הגיל, חלק יפרשו לפנסיה מוקדמת, כי יהיה להם קשה להשתלב במערכת משתפרת, וחלק יפרשו בגיל הפנסיה. מי מוכן לעשות את החשבון ולראות מה יהיה מספר המורים החדשים בעוד 5 או 10 שנים?

הנושא השני הוא שביתת המרצים, הסטודנטים, והקשר ביניהם. אבל על זה - מחר.

מה אתה מצביע?

שאלה טובה, לא? האם אנחנו בכלל מאמינים למישהו שם למעלה. עד כמה התייאשנו מהמדינה, ומה הבעיה הכי בוערת שלנו?

לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה אנשים על דפוסי ההצבעה שלהם. נראה לי, שכולנו מסכימים על זה שצריך להצביע על פי מה שצריך לפתור. אני רוצה להציע דרך קצת שונה להסתכל על זה:

בואו נניח לרגע, שהנושא המדיני הוא לא זה שהכי חשוב לכם, כאזרחים מודאגים. נניח שהכי חשוב בעיניכם זה מצב מערכת החינוך, או איכות הסביבה, או הפערים החברתיים, או השחיתות או ביטוח חובה לכלי רכב, או מערכת הבריאות או כל נושא אחר. לכן, כדאי להצביע על פי נושא זה בלבד. אתם רוצים להתעלם באופן גורף מכל נושא אחר עליו מדברים המועמדים (במקרה זה - המפלגות) ולהצביע למפלגה שאם תיכנס לקואליציה, זה התיק שהיא תבקש.

אני מודע להתנגדות שזה מעורר, אבל תחשבו על זה עוד רגע. אם מרץ יקבלו 10 מנדטים, איזה תיק הם יבקשו? כנראה את תיק החינוך, כי זה מה שהם עשו בכל פעם אחרת שהיו בקואליציה. אם ש"ס יהיו בקואליציה מה הם יבקשו? מן הסתם את תיק הפנים, הדתות או הרווחה. מפלגת הירוקים? איכות הסביבה. יהדות התורה, מפד"ל, חד"ש? מה הם יבקשו? אני לא יודע, אבל אם אתם יודעים, נסו לשפוט על פי זה.

מייד יקומו המודאגים ויגידו: "אבל מה עם הביטחון? מה נעשה במישור המדיני?" רגע, תיכף נגיע לזה. ממילא מרבית תושבי המדינה מודאגים מן הביטחון ויצביעו לאחת המפלגות הגדולות. האם זה משנה? לדעתי - לא. הרי אם נבחן את התנהגות מפלגות השלטון בעבר נראה שאין שום הבדל. הליכוד פינה יישובים, העבודה בנתה והרחיבה התנחלויות, קדימה עשו גם את זה וגם את זה. כולם דיברו על ויתורים כואבים ועל מלחמת חורמה. בקיצור - אותו דבר. בקיצור - אין שום הבדל.

המסקנה המתבקשת לכן, היא שאם הנושא המדיני-בטחוני הינו החשוב ביותר בעיניכם, עליכם לעבור לנושא הבא ולהצביע על פיו. הרי אין שום הגיון לתת את הקול שלכם לאחת המפלגות הגדולות, שתציע מועמד לראשות הממשלה ותשמור לעצמה את תיקי הביטחון והחוץ. הרי ממילא זה ימשיך להתנהל בדיוק אותו הדבר. עדיף לחזק את המפלגה שרוצה להתעסק בדבר האחר, ויהא זה החינוך, איכות הסביבה, רווחה, תחבורה ציבורית, סחר בנשים, תאונות דרכים או כל עניין אחר הדורש תיקון.

ואחרי שכל אחד מאיתנו פתר לעצמו את ההתלבטות מה להצביע, שלא יעצור שם. שימשיך וידבר עם כל מי שהוא מכיר, עם חברים, שכנים וחברים לעבודה.

אה, כן, ואל תדאגו, גם אם כולנו נצביע לפי העיקרון הזה, יהיו מספיק אנשי ליכוד שיצביעו ליכוד ואנשי עבודה שיצביעו עבודה. הם עדיין יצביעו למפלגות הגדולות ואנחנו בכל מקרה נקבל ראש ממשלה שאיכפת לו רק מעצמו ומהסיגרים שלו...

איזה צבע אנחנו אוהבים?

מה הקטע של הגופים הירוקים האלה? אחת הטענות העיקריות נגד גופים ירוקים היא שלא איכפת להם מבני אדם, איכפת להם רק מהטבע. למה להציל את עשרת הצבאים האחרונים בירושלים יותר חשוב מבנייה של עוד שכונה? למה גבעות השפלה (עליהן נסלל כביש מספר 6) חשובות יותר מהפקקים מהם סובלים תושבי גוש דן?

מה שאני רוצה לטעון כאן הוא שמאבקים בנושאים "ירוקים" הם בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. יש בהם את כל הסממנים שהיינו מבקשים ממאבק של סולידריות חברתית. במאבקים הירוקים משתתפת אוכלוסיה מעורבת, של אנשים צעירים ומבוגרים, משכבות סוציו-אקונומיות מגוונות. כולם יחד נאבקים למען איכות החיים של קהילות חלשות יותר, ובזה עיקר חשיבותם של המאבקים הירוקים בעיני.

כדי להבין על מה בדיוק אני מדבר כדאי לאפיין את האנשים הפעילים בגופים הירוקים. אני לא מדבר על רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, שמועלת בתפקידה בכל נושא שאני מכיר, אלא על האזרחים הפעילים ומצטרפים ל
חלה"ט, למגמה ירוקה, לאדם טבע ודין ועוד, בכל המאבקים שלהם. כל אלה הם אנשים שיש להם חיים, עבודה, קריירה ומשפחה לנהל, ועדיין מוצאים זמן לפעול לטובת כלל האוכלוסיה בישראל. קל לנחש, שמרבית הפעילים הללו אינם עניים (או לפחות לא נמצאים רחוק מתחת לקו העוני), הם בעלי השכלה מעל הממוצע, ובאופן כללי אינם נמצאים במאבק יומיומי כדי לשרוד.

במקום שאנסה לאפיין את מי שאיכות חייו תשתפר בעקבות מאבקים בנושאים "ירוקים" אולי כדאי לתאר כמה מאבקים או נושאים ירוקים, כאלה שנגמרו וכאלה שעדיין נמשכים .אני לא אסקור אותם בהרחבה, כי כל אחד מהם יכול למלא כמה מאמרים. במקום סקירה כזו אציין את אופי המאבק ואת מי שירויח מהצלחתו או כשלונו. אתן קישור מתאים או מספר קישורים.

כביש מס' 6: משאבים אדירים הושקעו בבניית כביש "חוצה ישראל". המטרה המוצהרת של סלילת הכביש היתה מזעור הפקקים בגוש דן וקירוב הפריפריה לאיזור המרכז. המאבק נגד הכביש התמקד בשמירה על השטחים הפתוחים שהכביש הורס, ובהפניית המימון הממשלתי לסלילת הכביש ותפעולו למערכות של תחבורה ציבורית. ממשלת ישראל הבטיחה לחברת "דרך ארץ", מפעילת כביש 6, תכנית הבטחת רווחים, לפיה אם לא יגיעו רווחי המפעילים לסכום מסויים, הממשלה תשלים את החסר. ברור שכביש 6, מהיותו כביש, תורם במיוחד למי שיש לו רכב פרטי, ואינו רלוונטי כלל למי שאין לו רכב כזה. כלומר, אוכלוסיות חלשות לא יוכלו להשתמש בכביש, אך המיסים של כלל התושבים, גם אלה שאין להם רכב פרטי וגם אלה שהכביש אינו משמש אותם כלל, ישמשו להבטחת הרווחים מהפעלת הכביש. יתרה מזו, תחזוקת הכביש ותפעולו עולים יותר ככל שיותר כלי רכב עוברים בו. כך, באופן פרדוקסאלי, רשת הביטחון הכלכלית יוצרת מצב בו לחברה המפעילה את הכביש יש אינטרס ברור להקטין את מספר המשתמשים בו, למשל, על ידי תעריפים גבוהים. סקירה לא מאד מפורטת, אך עניינית ניתן למצוא בערך על כביש 6 בוויקיפדיה.

בנייה על החוף: החוק בישראל מגדיר את החופים כמשאב ציבורי ואוסר בנייה על קו המים. החוק מופר באופן שיטתי. בכינרת חסומים כמעט כל החופים וקיבוצים וחופים פרטיים אוסרים, או מחייבים תשלום עבור שימוש בחופים. בים התיכון המצב גרוע עוד יותר. העיריות (לדוגמה עיריית חיפה ועיריית הרצליה) משתפות פעולה עם יזמים וקבלנים ומאשרות בנייה על החופים. מי שמרוויח מכך הם היזמים והפוליטיקאים. מי שמפסיד מהבנייה על החופים בתוך הערים הם התושבים, אך במיוחד אלה שאין להם רכב פרטי ואינם יכולים לנסוע מחוץ לעיר ולחפש חופים מבודדים.
עיריית הרצלייה משתפת פעולה עם האחים נמרודי.
עיריית חיפה משתפת פעולה עם האחים עופר.
על חופים, מרינות וסתם גנים לאומיים.

זיהום מים ואויר: המים והאוויר מזוהמים על ידי מפעלי תעשיה גדולים, מכוניות וביוב. מכיוון שאין תשלום קנסות או חיוב של המפעלים הללו, של בעלי מכוניות ושל עיריות על שימוש יתר וזיהום של משאבים ציבוריים (זה לא מדוייק, יש קנסות, אך משתלם יותר לשלם אותן אחת לתקופה מאשר לא לזהם) הרי שהמשאבים הללו הולכים ואוזלים. לעשירי גוש דן וחיפה יש כסף לקנות מים מינרליים במקום להשתמש במי הברז. לאחרים אין את הכסף הדרוש לשם כך והם נאלצים לקבל את המים באיכות הגרועה שמסופקים על ידי העיריות, אותם מים שממשיכים להיות מזוהמים על ידי המפעלים. דרך אגב, חלק מאותם מפעלים מזהמים, מקבלים תמיכה ממשלתית לעיתים במקום מפעלים ידידותיים לסביבה.

עמק הצבאים בירושלים: עמק קטן, מול צומת פת, שבו השתמרה אוכלוסיה שרידית של צבאים ובעלי חיים נוספים, בתוך מטעי פירות נטושים. בשנות התשעים גובשה תכנית, על ידי יזמי בנייה ועיריית ירושליים לבנייה של פרוייקט גדול בעמק, כאשר לטענתם, מרבית השטח יישאר פתוח ולא ייבנה עליו. למעשה, התכנית סגרה כמעט את כל השטח ואילו מומשה, השטח הציבורי היה הופך לשטח פרטי, לדיירי המתחם החדש בלבד. השטח הנדון נמצא בסמיכות רבה לשכונת הקטמונים בירושלים, שהיא שכונה בנוייה בצפיפות וענייה בשטחים פתוחים וגנים ציבוריים. סקירה של סיפור המאבק ניתן למצוא כאן.

עכשיו, בואו נאפיין את אלה שירויחו ואלה שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק. כנראה, שמי שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק יהיה אחד המשקיעים בפרוייקט עליו נסוב המאבק: חברת דרך ארץ (מפעילת כביש 6), בעליהם של מפעלים גדולים ומזהמים, יזמי נדל"ן, קבלני חול, בעלי מלונות, מפעילי מגרשי חנייה לא חוקיים, קבלני עפר.

ומי ירוויח? זה קצת יותר קשה. קודם כל, הגופים הירוקים שמשתתפים במאבקים האלה. אבל זה רק לרגע. מי מרוויח בטווח הארוך? בואו נבחן לדוגמה את הדוגמאות הספורות שהבאתי:

כביש 6: מי היה מרוויח מהעברת תקציבים לתחבורה ציבורית? אלה שאין להם אוטו ואלה שלא מעוניינים להיכנס עם האוטו שלהם לתוך תל אביב בכלל. כמה אנשים כאלה יש בארץ, בטח לא כלכך הרבה, אתם אומרים. נבדוק. על פי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) היתה פרקציית משקי הבית בישראל, שלהם מכונית אחת או יותר 57.3%. בשנת היתה 2005 57.7%. כלומר, בשנת 2005, ל42.3% ממשקי הבית בישראל לא היתה אף מכונית. מפתיע לא? זה כמעט חצי מן המשפחות. הייתי מוסיף ניחוש ואומר שאלו בדיוק המשפחות שלהן הרבה ילדים, לא מרוויחות הרבה כסף, וגרות רחוק מתל אביב. אתם בטח לא מבינים איך מישהו יכול להסתדר בלי אוטו? בדיוק.

בנייה על החוף: מי מרוויח מחופי ים פתוחים, נגישים, בתוך הערים? אותם אנשים שאין להם אוטו או אמצעים לצאת אל החופים המרוחקים שמחוץ לעיר.

זיהום מים ואויר: שיפור באיכות המים והאוויר תועיל במיוחד למי שאין ידו משגת לקנות בריטה, מזגן עם מטהר אוויר ומים מינרליים. שיפור כזה גם יקל על מערכת הבריאות. מי חולה מזה? לא עשירי ישראל, תהיו בטוחים.

עמק הצבאים: טוב, זה כבר מפורט היטב בקישור שהבאתי, אבל למה לתושבי הקטמונים לא מגיע איזור פתוח להסתובב בו, להימלט (ולו רק חלקית) מן ההמולה והרעש?

אפשר להמשיך, אבל נראה לי שהרעיון ברור. אם תבחנו את כל המאבקים הירוקים (תכנית ספדיה, רכבת במקון מכוניות, בלימת הבנייה לרוחב ובנייה לגובה בתוך הערים וכו') תגלו שהם תמיד, בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. וגם, אם לחבר אותם לפוסטים הקודמים, מנסים לחשוב על טובת הכלל, ולטווח ארוך, על פני טובתם של מעטים, לטווח קצר.

בתקווה לעולם ירוק יותר...

תפקידן של ממשלות - חלק ב

אני ממשיך את הרעיון של הפעם הקודמת, והפעם אתחיל בנסיון להראות כי האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. אתאר כמה דוגמאות בודדות:

מפעלי תעשיה: להיפטר מפסולת תעשייתית בצורה טובה עולה כסף, למחזר פסולת עולה כסף. מי שמרוויח כרגע את הכסף הזה הם בעלי המפעלים, שאינם נדרשים לשלם אותו. מי שיישלם אותו בסוף זה כולנו, ילדינו ונכדינו, כי מי התהום שלנו, הנחלים, הקרקע והים, הופכים רעילים. המפעלים מעדיפים לייצר עכשיו ולא לדאוג לעתיד. הממשלה ממשיכה לאשר למפעלים לייצר, לזהם ולהרוויח הון עתק על חשבון הנכסים הציבוריים של כולנו: מים, אויר, קרקע, חוף ים, שקט.

חינוך: לגדל את הדור הבא כמו שצריך עולה כסף. לחסוך בכסף (בכל מחיר, לא איפה שסתם מבזבזים) משמעו לגדל את הדור הצעיר פחות טוב. שכר למורים טובים עולה כסף, לחסוך משמעו לשכור מורים פחות טובים. לחסוך בשכר למורים חוסך בכסף בטווח הקצר, ודופק את רמת המורים ואת מערכת החינוך לטווח ארוך.

עישון: עישון מכניס כסף לקופת המדינה ממיסים. הנזק מעישון הוא טיפולים רפואיים שעולים המון כסף אבל הם רחוקים בעתיד.

דלק ומכוניות: על שניהם המדינה מקבלת הרבה כסף ממיסים. יותר מכוניות משמעו יותר מיסים, אבל גם יותר זיהום אויר, יותר פקקים ויותר זמן עבודה אבוד. עידוד של האזרחים לשימוש באופניים או בתחבורה ציבורית יכניס פחות מסים למדינה, אבל יקטין את זיהום האוויר.

תעסוקה: השוק הישראלי הולך ומתמלא באנשים היוצאים לעבוד ואינם משתכרים מספיק כדי מחייתם. הממשלה נכנעת ללחצי החקלאים, התעשיינים והקבלנים ומאשרת הבאת עוד ועוד עובדים זרים. מספר דורשי התעסוקה כנראה ירד, אבל הוא ירד לאחר ששירות התעסוקה צומצם והופרט (תכנית ויסקונסין), הקריטריונים לחלוקת דמי אבטלה הוחמרו וכולם הפסיקו לבוא ללשכות התעסוקה כדי לדווח על כך שהם מובטלים... בטווח הקצר, זה חוסך כסף לממשלה ולמעסיקים. איך זה עובד לטווח ארוך? יותר עניים, עוד יותר מובטלים וגידול ענק בפערי ההכנסה.

נראה לי שזה מספיק, כדוגמאות, אולי נמשיך? אם הסכמתם איתי שתפקידה של ממשלה הוא תכנון לטווח אורך, אולי כדאי שנפרוט אותו לפרטים. אז מה צריכה הממשלה לעשות ומה עושים אם היא לא עושה את זה?

הממשלה צריכה לדאוג לכל מה שאין מישהו אחר שידאג לו, דווקא כי זה לא יכול להניב רווחים. זה כולל המון דברים וביניהם:

חינוך: חינוך חינם אמיתי, לכולם, ברמה המתאימה. אם חוגי העשרה בשעות אחה"צ הם חשובים, אז הם חשובים לכולם, ואולי יותר מכל הם חשובים לאלה שאין להם כסף לשלם עליהם, כי הם גם פחות משכילים וחסרים את היכולת להעשיר את ההשכלה של ילדיהם בעצמם.

השכלה גבוהה ומחקר: ללא משוא פנים ומיון רק על פי רמת היכולת של הסטודנטים. מחקר ופיתוח לא רק על פי קריטריונים כלכליים, אלא גם לשם המחקר עצמו.

שטחים פתוחים ואיכות חיים: איכות מים, אויר, חופי ים פתוחים לכולם.

בריאות: ולא רק בתי חולים אלא גם חומרים מסרטנים במזון, צבעי מאכל, חומרים משמרים, צעצועים מסוכנים לילדים וכו'.

ביטחון כלכלי: תעסוקה הוגנת לכולם, מינימום של אוכל, בגדים ודיור.

יש עוד דברים, אבל נראה לי שזה מספיק והרעיון הובן. בחינה של כל מה שיש שם מראה שלא רק שזה לא כלכלי, אלא שממשלה המתכננת לטווח ארוך צריכה להילחם במקרים רבים בתעשיינים ובעלי ההון. מפעלים המזהמים את הסביבה, יצרני מזון המוכנים להשתמש בצבע מאכל צהוב מסרטן רק כי הוא זול בכמה סנטים לכל טון, אנשי עסקים המוכנים לקנות את שירות בתי הסוהר ואת שירות התעסוקה ולהפיק מהם רווחים.

ועכשיו בואו נחשוב, מה מכל אלה קורה אצלנו? מתי הממשלה נלחמת למען טובת האינטרסים שלנו?

תפקידן של ממשלות - חלק א

לא בכוונה, יצא לי פוסט ארוך, אז החלטתי לחלק אותו לשני חלקים. בראשון, אנסה לחשוב מהו תפקיד הממשלה באופן כללי. בחלק השני, אפרוט את התפקיד הכללי הזה לפרטים ואתן מספר דוגמאות. בסוף, נראה אם הממשלה שלנו ממלאת את תפקידה (ואתם יכולים לנסות לנחש מה התשובה...).

למה קיימת ממשלה? לשאלה זו יש תשובות רבות. שתיים מהן, ישירה ועקיפה, ניתן למצוא בספרים רבים. הישירה, אומרת שזו דרך ההתפתחות ש חברות אנושיות. סקירה ממצה על התפתחות של מבנים פוליטיים ניתן למצוא בספר "בני מיננו" של האנתרופולוג/סוציולוג מרווין האריס. תשובה עקיפה אומרת שהחברות בהן התפתחה ממשלה, השמידו את כל אלה שלא היה בהם שלטון ריכוזי. את הטענה הזו, בהרחבה יתרה (ומיותרת) ועוד כמה דוגמאות ניתן למצוא אצל ג'ארד דיאמונד, למשל בספר "רובים חיידקים ופלדה". שניהם תורגמו לעברית.

אבל אני מנסה להרהר בשאלה אחרת. מכיוון שבמשטר דמוקרטי אנחנו, האזרחים, בוחרים את הממשלה, הרי שיש לנו הכוח לקבוע מה הם התפקידים שעל הממשלה למלא. תמיד נוכל בבחירות הבאות להעניש את חברי הממשלה על שלא מילאו את תפקידם. הממשלה, מצידה, מעדיפה לערפל את השאלה ככל האפשר, כך שהאזרחים לא יגיעו למסקנה הזו בדיוק. את זה עושים על ידי הפחדה, בורות וסתם ניסוחים מעורפלים. זה עובד מצויין. בעיני רוב הציבור תפקידיה של הממשלה הם כלכך לא מוגדרים עד שאין לאף אחד תשובה אמיתית. למה לא מלמדים את זה בשיעורי אזרחות, למשל?

נראה, שגם בין מי שעונה לשאלה אין הסכמה בנוגע לתפקידה של ממשלה. אם נשאל את בעלי ההון, אנשי העסקים ואילי הנדל"ן, הממשלה היא כלי נוסף להגדיל את הונם ולצבור עוד רכוש. אם לשפוט על פי התנהגותם של חברי הכנסת שלנו, או את שרי הממשלה בישראל, הם סבורים שתפקיד הממשלה היא לדאוג לתנאי המחייה ולסיפוק תאוות השררה שלהם עצמם. ידידים ובני משפחה של פוליטיקאים סבורים שהממשלה קיימת על מנת לסדר להם תנאי העסקה נוחים וכך גם חברי מפלגות בכירים וחברי מרכזים של מפלגות. וסתם עמך? כולנו טרודים יותר מדי בבעיות היום-יום עד שאין לנו זמן להתעסק בזה.

פעם הדרכתי קורס טיפוס והתפתחה שיחה על מערכות פוליטיות. אחד החניכים אמר לי שתפקידה של ממשלה הוא לשמור על מקומה בשלטון כשאמרתי לו שזה מה שהם עושים, אבל זה לא בהגדרת התפקיד. אני טענתי שתפקידה האמיתי של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים והוא צחק ממני.

אבל באמת, מהו התפקיד של הממשלה? אם לא צריך אותה, אז למה יש אותה? אפשר לומר שפעם חשבו שצריך ממשלה, ועכשיו היא, כמו כל ארגון גדול ומסורבל, מתקיימת מתוך האינרציה, ומשמרת את עצמה. אבל האם זה נכון? והאם אנחנו מוכנים לזה? על פי התפיסה הזו, יוצא שהממשלה קיימת כדי שנשלם לה מיסים ונעשה מה שהיא אומרת: נשלח את בנינו למות במלחמות, נמסור לה פרטים אישיים על עצמנו, לא נעשן מריחואנה, נשלם לה קנסות על עבירות תנועה וכו'.

וככה זה באמת נראה. הממשלה בישראל אינה דואגת לאינטרס הכללי של האזרחים אלא לאינטרס המיידי שלה.

אז מה באמת תפקיד הממשלה? אני אומר: לתכנן לטווח ארוך! הרי כל אחד מן האזרחים אינו מסוגל לעשות זאת. אולי לפעמים כן, אבל בדרך כלל לא. הרי בשעה שאנחנו צעירים ובריאים, אף אחד מאיתנו לא חושב על עלות הטיפולים הרפואיים שייאלץ לשלם כשיהיה זקן או חולה. תפקיד הממשלה הוא לקבוע מס בריאות שכל אחד צריך לשלם על פי משכורתו. כך הממשלה חשבה בשבילינו, ומתכננת עבורנו לטווח ארוך. זו דוגמה אחת, והיא אולי היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקרתה בישראל.

אבל רוב האזרחים סומכים על הממשלה שתדאג לעניינים בהם הם עצמם אינם מבינים: מערכת הבריאות, המים, התעסוקה, טיפול בפשע, ניהול מערכת הביטחון. הביטחון הוא דוגמה טובה. כמה מאיתנו יודעים לתכנן מערכה צבאית בכל הרמות? כמה מאיתנו יודעים על ההבדל בין שיקולים טקטיים לאסטרטגיים? על שימוש נכון בתוואי שטח להסתיר תנועת כוחות? על סיור, איגוף, הבקעה, חלוקת משאבים וסד"כים? לכן אנחנו סומכים על שר הביטחון, והוא סומך על אלופי המטכ"ל שיעשו את עבודתם נאמנה עבורנו.

במה מתבטא אותו "תכנון לטווח ארוך", שאני טוען שהוא תפקיד הממשלה? זה קשור לכל תחומי החיים ותמיד זה עניין של כסף. תפקידה של ממשלה הוא לתכנן בלי להתייחס ליעילות הכלכלית דווקא, אלא להיבטים האחרים, בכל נושא.

בפוסט הבא, שיהיה המשך ישיר של האחד הזה, אנסה לתת כמה דוגמאות בהן האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. ועד אז, נסו לחשוב על תפקיד הממשלה בתוך כל זה.