‏הצגת רשומות עם תוויות פראיירים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פראיירים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 7 במאי 2009

ביבי החדש

שוב צדק ז'וזף-דה-מייטר (Joseph de Maistre) באימרה שלו ש"כל עם מקבל את הממשלה שמגיעה להם" (Chaque nation a le gouvernement qu'elle mérite). ביבי הבטיח עזרה לחלשים. ביבי השתנה, זה ביבי חדש. ביבי ידאג לכולנו. כן, בטח. ושוב קיבלנו את אותה מדיניות כלכלית שמקצצת בשירותי המדינה, דופקת את הביטחון הסוציאלי ונכנסת בחלשים ובאם-אמא שלהם. והאמת? זה מגיע לנו.


על מה אני מדבר? על עיקרי תקציב המדינה לשנים 2009-2010 (טיוטה, רק טיוטה). מה קורה שם? ראה זה פלא, כל אלה שהצביעו לביבי, כמו ויקי כנפו שהצביעה לביבי בפעם הקודמת, ישלמו את המחיר על כך שהוא נבחר. ולמי שיגיד שביבי מבין בכלכלה, אצטט את סימונה סרמונטה במאמרה המצויין צמיחה שלילית? אמור מעתה, מיתון חיובי!, בו היא מצטטת את הכלכלן קנת’ בולדינג, שאמר ש"מי שמאמין שצמיחה אקספוננציאלית יכולה להמשיך לנצח בעולם סופי - הוא או משוגע או כלכלן.”


ורק שלא תחשבו שאני מביע תמיכה במפלגת העבודה. למרות שלי יחימוביץ' ודניאל בן סימון, שהם אכן סוציאל דמוקרטים בהשקפתם, העבודה היחידה שעושים שם היא עבודה בעיניים. אותה מדיניות של הפרטת השירותים לאזרח ושל התנערות המדינה מאחריויותיה יושמה לאורך כל שנות שלטון מפלגת העבודה (דוגמאות מוכרות הן בית הסוהר הפרטי של לב לבייב, המעונות לחוסים, והפרטת חברת החשמל, כולם קודמו על ידי אנשי מפלגת העבודה). לא מאמינים? בקרו יותר באתר עבודה שחורה.



רגע, אז למה ביבי נבחר? כי הוא השתנה? לא! רק כי הוא מכר לכולם את המשנה המדינית שלו, את ההפחדות ואת ההיסטריה. זה תמיד מנצח את הבחירות. עד שלא נלמד שלחיים שלנו כאן חשובה לא פחות המשנה הכלכלית/חברתית/סביבתית (כן, כן, סביבתית). נמשיך לקבל ביבים וליברמנים (וברקים ואולמרטים).


ואם אתם בוחרים רק לינק אחד מכל אלה שקישרתי אליהם - תקראו את זה.

יום חמישי, 8 בינואר 2009

שני ציטוטים מבריקים


שני ציטוטים מהתכנית המילה האחרונה. הראשון, מודעת אבל:
"נולד במזל בתולה ומת מסרטן, אבל היה מעדיף ההיפך".

השני, מבית מדרשו של קובי אריאלי, אחד האנשים השנונים שמדברים ברדיו וכותבים ברשת:
"השמאל הוא זרם באמנות".

לדעתי - כל מילת הסבר - מיותרת.

יום ראשון, 25 בנובמבר 2007

רוצים או רוצים לרצות, זאת השאלה


לא מזמן הייתה לי הבנה, הפעם, זו היתה הבנה בנושאים מדיניים. הבנתי שבהמון נושאים, אנחנו נמצאים, כמו שאמר לי אמוץ, בגן ילדים.

מעין, למשל, הבת שלי, כל פעם שהיא מתעקשת על משהו, נאמר, לא לסדר את החדר, ומישהו אחר מסדר (נורית או אני) היא מייד מתחילה לבכות. למה? היא הרי לא רצתה לסדר. אבל היא בוכה: "אני רציתי, אני רציתי". מה היא רצתה? היא רצתה לרצות!

ואז קלטתי פתאום, שהפלסטינים, הם לא רוצים עצמאות, למרות שהם אומרים שהם כן. מה שהם רוצים באמת זה להלחם על העצמאות שלהם. זה לא אותו דבר. הם כבר נלחמים על העצמאות שלהם כלכך הרבה וכלכך חזק, שהרעיון שעיקרי אצלם זו "ההתנגדות". אבל הרי אם תהיה להם עצמאות, למי הם יתנגדו? אז מצד אחד הם מצהירים על הרצון שלהם בעצמאות, ועל זה שהם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה, ומצד שני הם מסכלים כל הזדמנות לקבל את מה שהם אומרים שהם רוצים.

יותר מזה, הם גם מפחדים פחד מוות מהרגע הזה שבו הם אשכרה יצטרכו לדאוג לעניינים שלהם.כי הם לא מסוגלים לעשות את זה. הם לא יודעים לנהל כלום חוץ מהתנגדות. מערכת חינוך? בריאות? פרלמנט? זה לא חשוב, יש התנגדות, רוצים עצמאות...

אני יודע מה אתם חושבים, שפתאום הפכתי לימני קיצוני, שונא ערבים, ואני עובר לגור בחומש החדשה. אז כנראה שלא, הנה:

זה לא רק הם. ישראל, ואנחנו הישראלים, לא נמצאים במצב יותר טוב. אנחנו לא ממש רוצים שלום. הכמיהה לשלום, זה מה שחשוב לנו. אנחנו כלכך אוהבים להיות "עם רודף שלום" אם פתאום יהיה לנו שלום, לא נדע מה לעשות עם עצמנו. מה נרצה אז? מה נרדוף?

יום שישי, 23 בנובמבר 2007

והיום, על הסגל הבכיר. בכיר, עלק.


בהמשך לפוסט של אתמול, היום אזכיר את שביתת המרצים. זה יהיה פוסט קצר, כי כבר הכל נאמר, אני רק מרכז לינקים...

כמעט את כל מה שרציתי להגיד על שביתת המרצים, מצאתי כאן. חמש טעויות הכותב אומר, ואני אומר - רק אחת, בחמש התגלויות. זוכרים את הפוסט הראשון שלי?.

וגם, ד”ר אוֹרי אמיתי, מרצה להיסטוריה באונ’ חיפה כתב בין השאר "שביתת הסטודנטים כבר נכשלה, כיוון שכמעט אף אחד לא הרגיש בה – השובתים סבלו, ומחאתם נבלעה בשאר אירועי היום. גורל דומה צפוי לשביתת המרצים הנוכחית." הוא מוסיף וכותב "לא עוד שביתה למען תיקון שחיקה, מניעת העלאת שׂכר הלימוד, או תוספת יוקר זו או אחרת. על ארגוני המרצים לעשׂות יד אחת עם ארגוני הסטודנטים, עם התאחדויות המורים, ועם ארגוני הגננות והסייעות". הטקסט המלא נמצא כאן. שווה לקרוא.

אבל, התחושה הכללית היא, שהמרצים בסגל הבכיר הם באמת ובתמים סוג של אליטה. וזו תחושה מוצדקת, כי למרות שהם לא יותר טובים מכל אחד אחר, אפילו לא בהכרח יותר חכמים הם מתייחסים לעצמם ככאלה. זה אולי מאפיין כללי של אליטות: השופטים בבתי המשפט, החרדים האשכנזים, גם הרבנים הספרדים, גם בני עקיבא, הופה - חזרנו לאולמרט וביבי וכל האחרים. טוב, זה לא קשור.

אבל המרצים לא תמכו במאבק סגל עוזרי ההוראה לפני שנתיים, לא תמכו בשביתת הסטודנטים בשנה שעברה, ולא ממש מקשרים בין מצב השכר שלהם, לזה של כל המרצים הזוטרים, המורים והגננות. למה? כי הם סגל, ולא סתם, אפילו בכיר...

הייתי מצפה ממישהו שמבין בתורת המשחקים, במשא ומתן, בפונקציית תשלום, בנקודות שבת ובשיווי משקל (של נאש, זה מהסרט) שיחשוב קצת קדימה.

הייתי מצפה מכל השמאלנים האלה שבאוניברסיטאות, שיעמדו על הרגליים האחוריות ויעלו על בריקדות, או סתם ינצלו את ההזדמנות להראות שהם גם עושים ולא רק מדברים, ויהפכו את השביתה הזו למשהו יותר מקיף. זה אולי היה מראה דוגמה לסקטורים אחרים מה אפשר להשיג בחשיבה א-סקטוריאלית, ומעודד סקטורים אחרים לתמוך, אפילו במרצים. אבל הם מתנהגים כמו סקטור בעצמם, ובכך אינם שונים מעובדי חברת חשמל, מהנכים או מהסטודנטים שהם מלמדים.

יום שישי, 4 במאי 2007

מחבל בחיי אדם?



אתמול נסענו להוד השרון וכשעברנו ליד צומת סגולה ראינו צמד שלטים ענקיים (אני מצטט מהזכרון):
מי שחוצה קו הפרדה - מחבל בחיי אדם.
מי שעובר באור אדום - מחבל בחיי אדם.

נזכרתי בפרסומת המגוחכת ששמעתי ברדיו לפני כמה ימים שבה קריין משועמם קרא מן הדף:
בימים הקרובים יחלקו מתנדבים של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים סרטים אדומים שאותם נתלה על האנטנות של המכונית שלנו...

נו באמת, כאילו שזה ישנה משהו. הרי אלה שלא עוברים באדום, לא צריכים את זה, ואלה שכן, מגחכים וממשיכים בשלהם. ואם לא באדום, אז בכל השאר: בלהכות את נשותיהם, בלהטריד מינית את העובדות שלהם, בלרמוס את הזכויות הסוציאליות של העובדים שלהם. הילדים שלהם הולכים לבית הספר עם סכין בכיס, ודוקרים או נדקרים במועדון לילה בגיל 15.

אני יודע שזו הכללה מטורפת, אבל זה לא משנה, כי בכל הדברים האלה מה שקובע זה החינוך, ומכיוון שאי אפשר לחנך אנשים בקמפיין אחד, זה לא יעבוד.

זה דומה לתאונות של הרכבת. בכולן היה נהג שעבר על הפסים בזמן שהמחסום היה מורד (והרמזור האדום הבהב). התשובה של אנשי רכבת ישראל היא תמיד אחת: "אין מספיק כסף להפרדה מפלסית". נשמע סביר? לדעתי לא. האם בכל מקום בו חוצים כביש ומסילת ברזל באירופה יש גשר? מה פתאום. יש בטח כמה עשרות אלפי צמתים כאלה באירופה, אז למה אין שם הפרדה מפלסית? ובינתיים, עד שיפרידו מפלסית את כל הצמתים בארץ, שמו פקח של הרכבת ליד כל מפגש כזה. וזה עזר? לא, ברגע שהפקח הלך להשתין מישהו ניסה לעבור לפני הרכבת העוברת.

כל גילויי האלימות האלה ורבים אחרים נובעים מהפוביה הישראלית "לא לצאת פראייר". זהו המניע האחד השולט וקובע את התנהגות הפרט הישראלי במרבית המצבים. לשם כך אנחנו מוכנים לעבור על החוק, להפעיל אלימות, לשקר לקרובים לנו ועוד המון דברים נוראים.

ואת זה, כך נראה לי, אי אפשר לפתור בקמפיין פרסום, אלא רק בהנחיה מערכתית של החינוך.

זהו להיום, תדאגו לבחור במפלגה שתדאג לחינוך. זה רחוק, ולא ישפר בהרבה את ישראל שבה אנחנו חיים, אבל אולי לילדים שלנו...

יום שני, 30 באפריל 2007

האופניים שלי


אני חושב שהזמן הכי טוב שיש לי לחשוב הוא חצי השעה ביום (בערך) שאני רוכב על האופניים שלי מבית זית לירושלים, לאוניברסיטה או לכל דבר אחר בעיר. זה עניין בלתי מוסבר, אבל קיים.

הבוקר שמתי לב לזה שאני הרבה יותר רגוע כשאני בכביש על אופניים מאשר כשאני נוהג באוטו. כשאני נוהג ומישהו עומד באמצע הכביש אני מתעצבן עליו, כשמישהו חותך, עוקף בפראות או נדחף, כשמישהו נוסע מהר ולא שומר מרחק וכשמישהו נוסע לאט למרות שהכביש פנוי.

לא שאני צופר להם, אני אף פעם לא צופר, אבל בתוך האוטו, בשקט, בלי לצפור, אני מתעצבן.

ועל האופניים? זה עניין אחר לגמרי. על האופניים כמעט אף אחד לא מפריע לי, ואלה שכמעט דורסים אותי? הם ממשיכים לנסוע ומתרחקים מהר מדי, ממילא אני לא יכול לרדוף אחריהם.

יוצא שעל האופניים אני רוב רובו של הזמן - שמח. יש לי מוזיקה באזניים (מהאייפוד הישן שלי), אני מדווש לי בהתמדה, בקצב קבוע, בלי עצירות, רגוע, והמחשבות מתרוצצות לכל הכיוונים.

אני ממליץ לכל מי שיש לו אופניים לרכיבה של סוף שבוע, לנסות אותם בתור כלי רכב ממש.