מי שמכיר אותי (ומי שקורא כאן, כנראה מכיר אותי), יודע שאני לא מחבב במיוחד אימיילים שיש בהם איזה מידע "חשוב" כמו תרומת מח עצם לילד שמת כבר לפני שלוש שנים, הזהרות מוירוסים נוראיים שיגמרו לכם את הגלידה ויתחילו עם החבר/ה שלכם ומצגות עם תמונות שלא ראיתם אף פעם, אולי רק פעמיים בשבוע. במילים אחרות, אני לא מעביר אימיילים ויראליים שרשרת, אבל החלטתי הפעם לייצר פוסט ויראלי (עוד נראה).

טוב, לא בדיוק ויראלי, אבל כבר כמה זמן אני מתבשל במיץ של העצבים על העניין הזה שנקרא "קרן קרב". יש לי לפחות ארבע התחלות לפוסטים על זה, אבל אני לא ממש יודע איך לגשת לזה. בכל אופן, חיפוש קצר באינטרנט מצא לי פוסט שמישהו כתב, שמסכם לא רע את העניין. חיפשתי עוד קצת, ומצאתי עוד כמה, אז זה יהיה פוסט של קישורים, בסוף.

אבל העניין בקיצור נמרץ:

שיעורי קרן קרב מופעלים על ידי חברת מרמנת, שמתמחה בלוגיסטיקה, כלומר, שוכרת עובדי קבלן לכל מיני דברים. זו החברה שאחראית על העברת שיעורים לילדים שלנו. עיקרי הדברים הם שתשלומי ההורים, המועצה המקומית ומשרד החינוך, במקום ללכת לממן שעות הוראה על ידי מורים שהוכשרו לכך, הולכים לאאוט-סורסינג של שעות ההוראה, לעובדי קבלן (שאינם מוכשרים להוראה), בשכר נמוך, ולאן הולך כל שאר הכסף? אין לי מושג.

יתרה מזאת, במקום שעות הוראה במקצועות שאמורים ללמד, הילדים מקבלים שיעורים ב"פיצה", "קומיקס", ועוד כל מיני "שיעורי העשרה".

יכול להיות שהמדריכים הם מצויינים ושיעורי ההעשרה הם מצויינים (לא נראה לי), אבל כל העניין לא מצויין בכלל. יש כמה בעיות. בעצם זה שמשרד החינוך מכניס את קרן קרב לבתי הספר הוא מצהיר שרמת המורים שמוכשרים ללמד - אינה מספיקה, כי הרי כל סטודנט עם הכשרה מינימלית יכול ללמד. זהו כרסום בסמכות המורית, שמוכנס בדלת האחורית על ידי משרד החינוך עצמו. שלא לדבר על הניגוד שבין הדרישות לתעודת הוראה (תואר אקדמאי, המון קורסים נוספים, עבודות, סטאז') ובין הדרישות להוראה בתכנית קרב (סטודנטים/ות בעלי רקע סביבתי וניסיון בהדרכה).

עצם הקיום של שיעורי קרב בבית הספר יוצר ניגוד נוסף, בין המדריך הנחמד של קרב, שלא נותן שיעורי בית, ובין המורות המרשעות שנותנות המון.

בין הטיעונים למען קרן קרב נמצאים גם ש"הם מביאים כוח אדם אחר" (איכותי יותר?) ו"מלמדים בכיתות קטנות". אם שני אלה חשובים, אז לא משרד החינוך אמור לעשות את זה? לפקח יותר על רמת המורים ולהקטין את מספר התלמידים בכיתות. הרי משרד החינוך אומר שאין כסף לעשות זאת, אז מבקשים כסף מההורים כדי לסבסד שעות הוראה נוספות?

הייתי רוצה לעשות משהו נגד זה, אבל אין לי רעיונות אופרטיביים. מישהו? טוב, קישורים...

הפוסט הראשון שמצאתי

עוד אחד, עם חישובים מפורטים (שאני לא יודע אם הם נכונים)

ועוד אחד, של מורה לפיזיקה עם טיעונים לאו דווקא בעניין הכסף (גנב לי את כל הטיעונים, כמעט)

מכתב ליולי תמיר (שרת החינוך לשעבר)

יתרונות הקפיטליזם

כבר הרבה זמן אני כותב התחלות של פוסטים בנושאים כלכליים שלא מבשילות לכלל אמירה שלמה. זה פשוט לא מצליח לי.

לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם חניך בקורס טיפוס שטען שתפקידה של הממשל הוא לשמור את השלטון לעצמה, ולדאוג לתפקידי השרים. הוא היה בן 16 אז, ואני חושב שזה די עצוב שכה חושב נער בן 16. טוב, הוא צדק מבחינה זו שזה מה שהם עושים, כלומר, שהם חושבים שזו דרך ההתנהלות הנכונה. אני טענתי אז, ולפני שנתיים גם כאן ובהמשך כאן, שהתפקיד של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים. לשם כך היא הוקמה. ממשלה שלא עושה זאת, צריכה להיענש ולא להיבחר שוב. האזרחים צריכים למנות ממשלה שתדאג לרווחתם.

קפיטליזם, ובכן, זה קצת יותר מורכב, אבל אחד מתפקידי הממשלה הוא לרסן את הקפיטליסטים, כנראה.

קראתי פוסט מצויין היום, קצת ארוך, אבל מצויין וכתוב טוב, שמסכם בדיוק את מה שאני רציתי לכתוב בנושא הקפיטליזם, יתרונותיו, ומי באמת נהנה מן היתרונות הללו (רמז - לא אנחנו). הנושא הוא: "האם אדם רציונלי, שאינו בעל הון, יכול להיות קפיטליסט".

וכדי להביא את הצד השני - הקפיטליסט היומי מציג חבורה של פנאטים דתיים, שהדת שלהם היא, כמובן - הקפיטליזם.

תהנו.

ביבי החדש

שוב צדק ז'וזף-דה-מייטר (Joseph de Maistre) באימרה שלו ש"כל עם מקבל את הממשלה שמגיעה להם" (Chaque nation a le gouvernement qu'elle mérite). ביבי הבטיח עזרה לחלשים. ביבי השתנה, זה ביבי חדש. ביבי ידאג לכולנו. כן, בטח. ושוב קיבלנו את אותה מדיניות כלכלית שמקצצת בשירותי המדינה, דופקת את הביטחון הסוציאלי ונכנסת בחלשים ובאם-אמא שלהם. והאמת? זה מגיע לנו.

על מה אני מדבר? על עיקרי תקציב המדינה לשנים 2009-2010 (טיוטה, רק טיוטה). מה קורה שם? ראה זה פלא, כל אלה שהצביעו לביבי, כמו ויקי כנפו שהצביעה לביבי בפעם הקודמת, ישלמו את המחיר על כך שהוא נבחר. ולמי שיגיד שביבי מבין בכלכלה, אצטט את סימונה סרמונטה במאמרה המצויין צמיחה שלילית? אמור מעתה, מיתון חיובי!, בו היא מצטטת את הכלכלן קנת’ בולדינג, שאמר ש"מי שמאמין שצמיחה אקספוננציאלית יכולה להמשיך לנצח בעולם סופי - הוא או משוגע או כלכלן.”

ורק שלא תחשבו שאני מביע תמיכה במפלגת העבודה. למרות שלי יחימוביץ' ודניאל בן סימון, שהם אכן סוציאל דמוקרטים בהשקפתם, העבודה היחידה שעושים שם היא עבודה בעיניים. אותה מדיניות של הפרטת השירותים לאזרח ושל התנערות המדינה מאחריויותיה יושמה לאורך כל שנות שלטון מפלגת העבודה (דוגמאות מוכרות הן בית הסוהר הפרטי של לב לבייב, המעונות לחוסים, והפרטת חברת החשמל, כולם קודמו על ידי אנשי מפלגת העבודה). לא מאמינים? בקרו יותר באתר עבודה שחורה.

רגע, אז למה ביבי נבחר? כי הוא השתנה? לא! רק כי הוא מכר לכולם את המשנה המדינית שלו, את ההפחדות ואת ההיסטריה. זה תמיד מנצח את הבחירות. עד שלא נלמד שלחיים שלנו כאן חשובה לא פחות המשנה הכלכלית/חברתית/סביבתית (כן, כן, סביבתית). נמשיך לקבל ביבים וליברמנים (וברקים ואולמרטים).

ואם אתם בוחרים רק לינק אחד מכל אלה שקישרתי אליהם - תקראו את זה.

הטייקונים, אג"ח קונצרני והפנסיה שלנו

בשבועות האחרונים מתראיינים ברדיו ובעיתונים (בטלביזיה אני לא יודע, כי אין לנו טלביזיה) אנשי עסקים כמו לב לבייב, יצחק תשובה ואחרים (להלן, הטייקונים) ומבקשים שהממשלה תציל אותנו מכך שהם לא יכולים לשלם לציבור את ערך איגרות החוב שהם התחייבו לו. התירוצים שלהם מתחלקים לשניים:

1. זה כסף של הציבור שיילך לאיבוד.

2. המון עובדים יפוטרו אם הם יקרסו.

טוב, זה לואוד אוף קראפ, כל העניין הזה.

1. כי גם הכסף של הממשלה שהם יקבלו על מנת שהם יוכלו לשלם בחזרה הוא כסף של הציבור.

2. אין להם כלכך הרבה עובדים ממילא, כי את הכסף הזה הם השקיעו בנדל"ן (רובו, לפחות) במזרח אירופה, שלא הניב תשואה כפי שהם קיוו. יש מספר מנכ"לים של חברות בת, או משהו שיאבדו את משרותיהם, אבל אני בטוח שיש להם מספיק חסכונות לשרוד את המשבר.

3. כי אם את כל הכסף שיזרימו לטייקונים, יזרימו לתמיכה באלה שעלולים להפגע מזה, זה יהיה שימוש נכון יותר וצודק יותר.

והטייקונים? שימכרו את המטוסים, הוילות וכל הנכסים שלהם במחירי הפסד, שימנו כונסי נכסים לחברות שלהם, ואולי, כן אולי, נראה קצת צדק פואטי בעולם. בקיצור: תנו להם ליפול.

יש לעניין הזה כמה צדדים, ונכתב על זה לא מעט בדה מרקר, למשל כאן, וכאן. ביבי אמר שהוא לא מתכוון להציל אותם, ואת זה עוד נראה, אבל אם הוא יעמוד בעמדתו, זה יהיה מצויין.

הסיפור המלא ועוד כמה אפשרויות לצאת מזה מפורט באופן ברור בפוסט מצויין. אני ממליץ לקרוא אותו למרות שהוא קצת ארוך, כי הוא כתוב בעברית ברורה ולא ב"כלכלית".

זהו, חשבתי שכדאי להגיד על זה משהו.

ועוד שני קישורים:

הראשון, של טקסט מרגש, מהבטן, של צור שיזף (מי לקח לי את "נמר בהרים" ולא החזיר?), שמסביר למה הוא ישים "ה" בקלפי.

השני, של נמרוד אבישר, שאל הבלוג שלו כבר קישרתי. הנה, "ולכן אני שם [ה] בקלפי".

תהנו, תפיצו.

משהו קטן

ובהמשך לפוסט הקודם, ריאיון עם מיכאל מלכיאור ממימד. 

פנטזיה, חלומות באספמיה, ומכתב מסטודנטית אחת

מצאתי את המכתב, שמצורף בהמשך, בבלוג, "יהודית, דמוקרטית, ישירה", של ד”ר אורי אמיתי. הוא מובא גם כאן ללא שינויים, באישור הכותבת, קרן סרנו.

האמת היא, שעכשיו, כששביתת המורים הסתיימה, אני לא בטוח מה יקרה עם שביתת המרצים, עם הסמסטר ועם כל העניין, ואני חושש שהם, ואיתם האוניברסיטאות וכל המחקר הישראלי יישארו תקועים בבוץ שהם לא השתדלו מספיק לצאת ממנו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לחבור למורים, ולתלמידים, ולצאת מהקטע הסקטוריאלי הצר שהם היו, וכנראה יישארו, תקועים בו. אבל על זה כבר כתבתי כאו.

ונשמעות יותר ויותר קריאות כמו שלי, בפוסט ההוא,
הראשון. אני אמרתי, אז, ללכת להפגין על משהו שחשוב, אבל עכשיו אני חושב, או מפנטז: מה יהיה אם תקום מפלגה שמדברת רק על מערכת החינוך? האם זה נושא שיכול להכניס כמה חברי כנסת? האם יש כמה אנשי חינוך שלא יקחו את התיק הביטחון, רק כי הציעו להם אותו, אלא יעסקו בשיפור מערכת החינוך, נטו?

טוב, מספיק, הנה המכתב:

מרצים יקרים,
שמי קרן סרנו ואני סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים.
כמו סטודנטים וסטודנטיות רבים אני תומכת במאבקכם וכמו חברים רבים שלי גם אני לא הסתפקתי בצקצוק שפתיים ובשיחת שישי בסלון בבית, אלא יצאתי להפגין ולהשמיע קול מחאה על מצב החינוך וההשכלה בישראל, וכמו אזרחים רבים אני מביטה בלב כבד על מצבה של החברה הישראלית בהווה.
רבות דובר על הסטודנטים הישראלים האדישים, המותשים והמפונקים. אך קיימת קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שכן איכפת להם וכן מעוניינים להשפיע ולהיות מעורבים. בתור בוגרת המחלקה למדע המדינה אני עדיין גאה לראות בהפגנות השונות לא רק בנושאי השביתות, אלא גם בנושאים חברתיים אחרים (זכויות עובדים, ניצולי שואה וכו’) סטודנטים רבים שלומדים מדע המדינה או פכ”מ (פילוסופיה, כלכלה, מדע המדינה) שמהווים אחוז גבוה בין המוחים ביחס למספרם הקטן מכלל ציבור הסטודנטים. לצערי, פעמים רבות, כפי שקרה גם בהפגנה האחרונה בכיכר פאריז בירושלים, נשמעות רק סיסמאות ותו לאו. דרוש לחברה הישראלית חזון, ובהיעדר חזון מצד מקבלי ההחלטות הנבחרים, אנו הסטודנטים למדע המדינה נושאים מבט אליכם, המרצים שלנו-אותם פרופסורים ודוקטורים שמלמדים אותנו בין היתר את משל המערה של אפלטון שדן במחויבות של המלך הפילוסוף לעזוב את חיי העיון המרתקים והמבודדים לטובת אור השמש התובעני והחברה שזקוקה לו. אתם אלו שבוחנים אותנו על חשיבות ערך החינוך במחשבה הפרוגרסיבית, או על זכויות וחובות אזרחיות במדינה דמוקרטית. אתם אלו שמספקים לנו ידע השוואתי על הנעשה במדינות אחרות בעולם, על תנועות מחאה, על חשיבותה של חברה אזרחית תוססת ובועטת, ועל עובדת היות הידע באשר הוא כוח פוליטי. האם כל הנושאים הללו הם רק שמות של קורסים וסמינרים בשנתון עבורכם? האם הם רק מערכי שיעור בסילבוס שלכם?
אני לא מצפה מכם שתיקחו מגאפון ותופים ותצעדו ברחובות הארץ, או תבערו צמיגים שכן, פעמים רבות אלו טקטיקות פעולה של אלו שאין להם ברירה אחרת, עבור אותם אזרחים מושתקים ומודרים. אבל לכם, האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל, יש כוח ויש לכם הרבה ברירות אחרות- הופעה בתוכניות אקטואליה, במהדורות חדשות, פרסום מאמרי דעה, חתימה על עצומות, פרסום מודעות – תעשו משהו, תשמיעו את קולכם במאבק על עתיד החינוך וההשכלה הגבוהה שלנו.
אני יודעת שאתם עובדים קשה מאוד על המחקרים שלכם בימים אלו, אבל כאן מדובר במשהו שהוא יותר חשוב אפילו מפרסומים. אני בטוחה שיש לכם הרבה מה לתרום לדיון הציבורי ואני מחכה שתציפו את הציבוריות הישראלית בידע המחקרי והאישי העצום שלכם בדבר מקומו של החינוך ככלי למוביליות חברתית,שתציגו אלטרנטיבות לדרך ההתנהלות של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל לאור הניסיון מארצות אירופה המפותחות.פרסמו את טענותיכם על החברה הישראלית ובעיותיה הרבות בקביעת סדרי העדיפויות שלה ובדרכי קבלת ההחלטות שלה לא רק במסגרת ז’ורנאלים אקדמיים, או כנסים בינלאומיים. אני גם מצפה שתפגשו איתנו, התלמידים שלכם, ותעזרו לנו להכיר, להבין ולגבש אלטרנטיבות אחרות, וחזון טוב יותר לחברה הישראלית.
לאחר ההפגנה שנערכה בירושלים ביום שני 03/12 שני מרצים מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ראש המחלקה פרופ‘ אבנר דה-שליט ופרופ‘ מריו שניידר נעתרו להזמנת אגודת הסטודנטים וישבו איתנו בבית קפה ושיתפו אותנו בידיעותיהם ובדעותיהם על הנעשה בארץ ובחו”ל בתחום החינוך. ידע ותובנות אלו העשירו לאין ערוך את הסיסמאות והלהט שהיו עיקר ההפגנה שקדמה למפגש, והפכו את הצעקנות לדיון רציונאלי מעמיק.
כשאני מוחה אני מסכלת למעלה אליכם, המרצים שלי, שתספקו לי את קול התבונה בתוך ביצת הפוליטיקה הכוחנית. כשאני נאבקת במאבקכם, אני מבינה שזה גם המאבק שלי, ומצפה למצוא אתכם לידי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
קרן סרנו
keren.sereno@mail.huji.ac.il

והיום, על הסגל הבכיר. בכיר, עלק.

בהמשך לפוסט של אתמול, היום אזכיר את שביתת המרצים. זה יהיה פוסט קצר, כי כבר הכל נאמר, אני רק מרכז לינקים...

כמעט את כל מה שרציתי להגיד על שביתת המרצים, מצאתי כאן. חמש טעויות הכותב אומר, ואני אומר - רק אחת, בחמש התגלויות. זוכרים את הפוסט הראשון שלי?.

וגם, ד”ר אוֹרי אמיתי, מרצה להיסטוריה באונ’ חיפה כתב בין השאר "שביתת הסטודנטים כבר נכשלה, כיוון שכמעט אף אחד לא הרגיש בה – השובתים סבלו, ומחאתם נבלעה בשאר אירועי היום. גורל דומה צפוי לשביתת המרצים הנוכחית." הוא מוסיף וכותב "לא עוד שביתה למען תיקון שחיקה, מניעת העלאת שׂכר הלימוד, או תוספת יוקר זו או אחרת. על ארגוני המרצים לעשׂות יד אחת עם ארגוני הסטודנטים, עם התאחדויות המורים, ועם ארגוני הגננות והסייעות". הטקסט המלא נמצא כאן. שווה לקרוא.

אבל, התחושה הכללית היא, שהמרצים בסגל הבכיר הם באמת ובתמים סוג של אליטה. וזו תחושה מוצדקת, כי למרות שהם לא יותר טובים מכל אחד אחר, אפילו לא בהכרח יותר חכמים הם מתייחסים לעצמם ככאלה. זה אולי מאפיין כללי של אליטות: השופטים בבתי המשפט, החרדים האשכנזים, גם הרבנים הספרדים, גם בני עקיבא, הופה - חזרנו לאולמרט וביבי וכל האחרים. טוב, זה לא קשור.

אבל המרצים לא תמכו במאבק סגל עוזרי ההוראה לפני שנתיים, לא תמכו בשביתת הסטודנטים בשנה שעברה, ולא ממש מקשרים בין מצב השכר שלהם, לזה של כל המרצים הזוטרים, המורים והגננות. למה? כי הם סגל, ולא סתם, אפילו בכיר...

הייתי מצפה ממישהו שמבין בתורת המשחקים, במשא ומתן, בפונקציית תשלום, בנקודות שבת ובשיווי משקל (של נאש, זה מהסרט) שיחשוב קצת קדימה.

הייתי מצפה מכל השמאלנים האלה שבאוניברסיטאות, שיעמדו על הרגליים האחוריות ויעלו על בריקדות, או סתם ינצלו את ההזדמנות להראות שהם גם עושים ולא רק מדברים, ויהפכו את השביתה הזו למשהו יותר מקיף. זה אולי היה מראה דוגמה לסקטורים אחרים מה אפשר להשיג בחשיבה א-סקטוריאלית, ומעודד סקטורים אחרים לתמוך, אפילו במרצים. אבל הם מתנהגים כמו סקטור בעצמם, ובכך אינם שונים מעובדי חברת חשמל, מהנכים או מהסטודנטים שהם מלמדים.

מורים גרועים? בואו נפטר!

חזרתי!

האמת, שלא כתבתי די הרבה זמן, וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. התחלתי על כמה נושאים וקרה אחד משניים: או שלא הצלחתי לסיים נושא, לסגור קצוות למאמר שלם, או שתוך כדי כתיבה כלכך התעצבנתי מהנושא בעצמו, שלא יכולתי להמשיך ולהתרכז. כך נשלחו אל פח הזבל של הבלוג שלי התחלות של פוסטים על: יולי תמיר ומערכת החינוך, המיחזור על כל גרורותיו, התעשיינים המלאים בעצמם, והבלוג השחצני והמגעיל "הקפיטליסט היומי", שלא אתן אליו לינק. שווה לקרוא אותו כי מי שכותב שם, במיוחד אורי רדלר, כותב טוב. זו דוגמה לדתיות שלא של אלוהים אלא של רעיונות אחרים, מופרכים במידה דומה.

מהמתנגדים לאותה גישה, של אמונה עיוורת ברעיון כלכלי, ונכונות להתעלם מכל מה שלא מתאים לתיאוריה, וכאן אני כן אתן לינק לפוסט לדוגמה, יש את הבלוג של יוסי לוי. שווה לקרוא.

טוב, הנושא להיום - כמובן - שביתת המורים. יש כאן שני נושאים, למעשה. הראשון - מצב מערכת החינוך. כמובן שהמצב לא טוב. אולמרט אמר אתמול (ולא שהתחלתי להאמין למה שהרמאי הנכלולי הזה אומר) המערכת הוזנחה במשך 20 שנה. היום קראתי מאמר שטוען ש זה בכלל בכוונה. כנראה ששניהם צודקים, אבל מה זה עוזר?

המתנגדים להעלאה של השכר למורים טוענים שהבעיה היא שיש מורים גרועים, ולאלה לא מגיעה ההעלאה. בואו נניח שכל המורים הם גרועים. תירגעו, אני יודע שזו הכללה, מסיר אותה אחר כך, אבל לשם הטיעון, נניח. המתנגדים להעלאה של השכר אומרים שצריך לפטר אותם ולא לשלם להם יותר. אולי זה נכון, אבל הנקודה החשובה היא שאי אפשר להעביר אנשים למצב של מובטלים, ולו רק כי זה לא באשמתם. זה שהם מורים גרועים, זו ההתפתחות (או ההתנוונות) של המערכת. אם רוצים לשלם יותר למורים טובים יותר, צריך להפוך את הכיוון של המגמה. זה לא קורה ביום שבו נגמרת השביתה. זה לוקח בערך את אותו זמן שדרוש לפלוט את המורים הגרועים מן המערכת. לא בכוח, בפיטורים, אלא בסבלנות, בפנסיה. נכון, זה עולה הרבה כסף לשלם למורים הפחות טובים יותר כסף, אבל אם נסתכל לטווח ארוך, אפילו לטווח הבינוני, של כמה שנים, נבין שלשלם כסף לדור אחד גרוע, יותר טוב מלהפוך עוד כמה עשרות אלפי משפחות למשפחות במצוקה. זה נכון שיש מורי שאינם אישיות מרשימה, אבל יש גם כאלה שכן. אז זה לא שצריך להחליף את כולם. צריך להחליף את אופן החשיבה, את השיטה, ולחכות שהשאר יקרה לבד.

איך מחליפים? מעלים את השכר ומקפידים שהמורים החדשים שייכנסו למערכת, יהיו ראויים לשכר החדש. אם (ויש כאן קצת טרמינולוגיה של קפיטליסטים) ההיצע של מורים יגדל (כי יותר אנשים יחשקו בשכר הגבוה), אפשר יהיה לבחור רק את הטובים ביותר, וזה תהליך.

אני אומר, תעזבו את המורים שעכשיו במערכת, תנו להם להמשיך, חלק יפרשו בגלל הגיל, חלק יפרשו לפנסיה מוקדמת, כי יהיה להם קשה להשתלב במערכת משתפרת, וחלק יפרשו בגיל הפנסיה. מי מוכן לעשות את החשבון ולראות מה יהיה מספר המורים החדשים בעוד 5 או 10 שנים?

הנושא השני הוא שביתת המרצים, הסטודנטים, והקשר ביניהם. אבל על זה - מחר.

מה אתה מצביע?

שאלה טובה, לא? האם אנחנו בכלל מאמינים למישהו שם למעלה. עד כמה התייאשנו מהמדינה, ומה הבעיה הכי בוערת שלנו?

לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה אנשים על דפוסי ההצבעה שלהם. נראה לי, שכולנו מסכימים על זה שצריך להצביע על פי מה שצריך לפתור. אני רוצה להציע דרך קצת שונה להסתכל על זה:

בואו נניח לרגע, שהנושא המדיני הוא לא זה שהכי חשוב לכם, כאזרחים מודאגים. נניח שהכי חשוב בעיניכם זה מצב מערכת החינוך, או איכות הסביבה, או הפערים החברתיים, או השחיתות או ביטוח חובה לכלי רכב, או מערכת הבריאות או כל נושא אחר. לכן, כדאי להצביע על פי נושא זה בלבד. אתם רוצים להתעלם באופן גורף מכל נושא אחר עליו מדברים המועמדים (במקרה זה - המפלגות) ולהצביע למפלגה שאם תיכנס לקואליציה, זה התיק שהיא תבקש.

אני מודע להתנגדות שזה מעורר, אבל תחשבו על זה עוד רגע. אם מרץ יקבלו 10 מנדטים, איזה תיק הם יבקשו? כנראה את תיק החינוך, כי זה מה שהם עשו בכל פעם אחרת שהיו בקואליציה. אם ש"ס יהיו בקואליציה מה הם יבקשו? מן הסתם את תיק הפנים, הדתות או הרווחה. מפלגת הירוקים? איכות הסביבה. יהדות התורה, מפד"ל, חד"ש? מה הם יבקשו? אני לא יודע, אבל אם אתם יודעים, נסו לשפוט על פי זה.

מייד יקומו המודאגים ויגידו: "אבל מה עם הביטחון? מה נעשה במישור המדיני?" רגע, תיכף נגיע לזה. ממילא מרבית תושבי המדינה מודאגים מן הביטחון ויצביעו לאחת המפלגות הגדולות. האם זה משנה? לדעתי - לא. הרי אם נבחן את התנהגות מפלגות השלטון בעבר נראה שאין שום הבדל. הליכוד פינה יישובים, העבודה בנתה והרחיבה התנחלויות, קדימה עשו גם את זה וגם את זה. כולם דיברו על ויתורים כואבים ועל מלחמת חורמה. בקיצור - אותו דבר. בקיצור - אין שום הבדל.

המסקנה המתבקשת לכן, היא שאם הנושא המדיני-בטחוני הינו החשוב ביותר בעיניכם, עליכם לעבור לנושא הבא ולהצביע על פיו. הרי אין שום הגיון לתת את הקול שלכם לאחת המפלגות הגדולות, שתציע מועמד לראשות הממשלה ותשמור לעצמה את תיקי הביטחון והחוץ. הרי ממילא זה ימשיך להתנהל בדיוק אותו הדבר. עדיף לחזק את המפלגה שרוצה להתעסק בדבר האחר, ויהא זה החינוך, איכות הסביבה, רווחה, תחבורה ציבורית, סחר בנשים, תאונות דרכים או כל עניין אחר הדורש תיקון.

ואחרי שכל אחד מאיתנו פתר לעצמו את ההתלבטות מה להצביע, שלא יעצור שם. שימשיך וידבר עם כל מי שהוא מכיר, עם חברים, שכנים וחברים לעבודה.

אה, כן, ואל תדאגו, גם אם כולנו נצביע לפי העיקרון הזה, יהיו מספיק אנשי ליכוד שיצביעו ליכוד ואנשי עבודה שיצביעו עבודה. הם עדיין יצביעו למפלגות הגדולות ואנחנו בכל מקרה נקבל ראש ממשלה שאיכפת לו רק מעצמו ומהסיגרים שלו...

איזה צבע אנחנו אוהבים?

מה הקטע של הגופים הירוקים האלה? אחת הטענות העיקריות נגד גופים ירוקים היא שלא איכפת להם מבני אדם, איכפת להם רק מהטבע. למה להציל את עשרת הצבאים האחרונים בירושלים יותר חשוב מבנייה של עוד שכונה? למה גבעות השפלה (עליהן נסלל כביש מספר 6) חשובות יותר מהפקקים מהם סובלים תושבי גוש דן?

מה שאני רוצה לטעון כאן הוא שמאבקים בנושאים "ירוקים" הם בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. יש בהם את כל הסממנים שהיינו מבקשים ממאבק של סולידריות חברתית. במאבקים הירוקים משתתפת אוכלוסיה מעורבת, של אנשים צעירים ומבוגרים, משכבות סוציו-אקונומיות מגוונות. כולם יחד נאבקים למען איכות החיים של קהילות חלשות יותר, ובזה עיקר חשיבותם של המאבקים הירוקים בעיני.

כדי להבין על מה בדיוק אני מדבר כדאי לאפיין את האנשים הפעילים בגופים הירוקים. אני לא מדבר על רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, שמועלת בתפקידה בכל נושא שאני מכיר, אלא על האזרחים הפעילים ומצטרפים ל
חלה"ט, למגמה ירוקה, לאדם טבע ודין ועוד, בכל המאבקים שלהם. כל אלה הם אנשים שיש להם חיים, עבודה, קריירה ומשפחה לנהל, ועדיין מוצאים זמן לפעול לטובת כלל האוכלוסיה בישראל. קל לנחש, שמרבית הפעילים הללו אינם עניים (או לפחות לא נמצאים רחוק מתחת לקו העוני), הם בעלי השכלה מעל הממוצע, ובאופן כללי אינם נמצאים במאבק יומיומי כדי לשרוד.

במקום שאנסה לאפיין את מי שאיכות חייו תשתפר בעקבות מאבקים בנושאים "ירוקים" אולי כדאי לתאר כמה מאבקים או נושאים ירוקים, כאלה שנגמרו וכאלה שעדיין נמשכים .אני לא אסקור אותם בהרחבה, כי כל אחד מהם יכול למלא כמה מאמרים. במקום סקירה כזו אציין את אופי המאבק ואת מי שירויח מהצלחתו או כשלונו. אתן קישור מתאים או מספר קישורים.

כביש מס' 6: משאבים אדירים הושקעו בבניית כביש "חוצה ישראל". המטרה המוצהרת של סלילת הכביש היתה מזעור הפקקים בגוש דן וקירוב הפריפריה לאיזור המרכז. המאבק נגד הכביש התמקד בשמירה על השטחים הפתוחים שהכביש הורס, ובהפניית המימון הממשלתי לסלילת הכביש ותפעולו למערכות של תחבורה ציבורית. ממשלת ישראל הבטיחה לחברת "דרך ארץ", מפעילת כביש 6, תכנית הבטחת רווחים, לפיה אם לא יגיעו רווחי המפעילים לסכום מסויים, הממשלה תשלים את החסר. ברור שכביש 6, מהיותו כביש, תורם במיוחד למי שיש לו רכב פרטי, ואינו רלוונטי כלל למי שאין לו רכב כזה. כלומר, אוכלוסיות חלשות לא יוכלו להשתמש בכביש, אך המיסים של כלל התושבים, גם אלה שאין להם רכב פרטי וגם אלה שהכביש אינו משמש אותם כלל, ישמשו להבטחת הרווחים מהפעלת הכביש. יתרה מזו, תחזוקת הכביש ותפעולו עולים יותר ככל שיותר כלי רכב עוברים בו. כך, באופן פרדוקסאלי, רשת הביטחון הכלכלית יוצרת מצב בו לחברה המפעילה את הכביש יש אינטרס ברור להקטין את מספר המשתמשים בו, למשל, על ידי תעריפים גבוהים. סקירה לא מאד מפורטת, אך עניינית ניתן למצוא בערך על כביש 6 בוויקיפדיה.

בנייה על החוף: החוק בישראל מגדיר את החופים כמשאב ציבורי ואוסר בנייה על קו המים. החוק מופר באופן שיטתי. בכינרת חסומים כמעט כל החופים וקיבוצים וחופים פרטיים אוסרים, או מחייבים תשלום עבור שימוש בחופים. בים התיכון המצב גרוע עוד יותר. העיריות (לדוגמה עיריית חיפה ועיריית הרצליה) משתפות פעולה עם יזמים וקבלנים ומאשרות בנייה על החופים. מי שמרוויח מכך הם היזמים והפוליטיקאים. מי שמפסיד מהבנייה על החופים בתוך הערים הם התושבים, אך במיוחד אלה שאין להם רכב פרטי ואינם יכולים לנסוע מחוץ לעיר ולחפש חופים מבודדים.
עיריית הרצלייה משתפת פעולה עם האחים נמרודי.
עיריית חיפה משתפת פעולה עם האחים עופר.
על חופים, מרינות וסתם גנים לאומיים.

זיהום מים ואויר: המים והאוויר מזוהמים על ידי מפעלי תעשיה גדולים, מכוניות וביוב. מכיוון שאין תשלום קנסות או חיוב של המפעלים הללו, של בעלי מכוניות ושל עיריות על שימוש יתר וזיהום של משאבים ציבוריים (זה לא מדוייק, יש קנסות, אך משתלם יותר לשלם אותן אחת לתקופה מאשר לא לזהם) הרי שהמשאבים הללו הולכים ואוזלים. לעשירי גוש דן וחיפה יש כסף לקנות מים מינרליים במקום להשתמש במי הברז. לאחרים אין את הכסף הדרוש לשם כך והם נאלצים לקבל את המים באיכות הגרועה שמסופקים על ידי העיריות, אותם מים שממשיכים להיות מזוהמים על ידי המפעלים. דרך אגב, חלק מאותם מפעלים מזהמים, מקבלים תמיכה ממשלתית לעיתים במקום מפעלים ידידותיים לסביבה.

עמק הצבאים בירושלים: עמק קטן, מול צומת פת, שבו השתמרה אוכלוסיה שרידית של צבאים ובעלי חיים נוספים, בתוך מטעי פירות נטושים. בשנות התשעים גובשה תכנית, על ידי יזמי בנייה ועיריית ירושליים לבנייה של פרוייקט גדול בעמק, כאשר לטענתם, מרבית השטח יישאר פתוח ולא ייבנה עליו. למעשה, התכנית סגרה כמעט את כל השטח ואילו מומשה, השטח הציבורי היה הופך לשטח פרטי, לדיירי המתחם החדש בלבד. השטח הנדון נמצא בסמיכות רבה לשכונת הקטמונים בירושלים, שהיא שכונה בנוייה בצפיפות וענייה בשטחים פתוחים וגנים ציבוריים. סקירה של סיפור המאבק ניתן למצוא כאן.

עכשיו, בואו נאפיין את אלה שירויחו ואלה שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק. כנראה, שמי שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק יהיה אחד המשקיעים בפרוייקט עליו נסוב המאבק: חברת דרך ארץ (מפעילת כביש 6), בעליהם של מפעלים גדולים ומזהמים, יזמי נדל"ן, קבלני חול, בעלי מלונות, מפעילי מגרשי חנייה לא חוקיים, קבלני עפר.

ומי ירוויח? זה קצת יותר קשה. קודם כל, הגופים הירוקים שמשתתפים במאבקים האלה. אבל זה רק לרגע. מי מרוויח בטווח הארוך? בואו נבחן לדוגמה את הדוגמאות הספורות שהבאתי:

כביש 6: מי היה מרוויח מהעברת תקציבים לתחבורה ציבורית? אלה שאין להם אוטו ואלה שלא מעוניינים להיכנס עם האוטו שלהם לתוך תל אביב בכלל. כמה אנשים כאלה יש בארץ, בטח לא כלכך הרבה, אתם אומרים. נבדוק. על פי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) היתה פרקציית משקי הבית בישראל, שלהם מכונית אחת או יותר 57.3%. בשנת היתה 2005 57.7%. כלומר, בשנת 2005, ל42.3% ממשקי הבית בישראל לא היתה אף מכונית. מפתיע לא? זה כמעט חצי מן המשפחות. הייתי מוסיף ניחוש ואומר שאלו בדיוק המשפחות שלהן הרבה ילדים, לא מרוויחות הרבה כסף, וגרות רחוק מתל אביב. אתם בטח לא מבינים איך מישהו יכול להסתדר בלי אוטו? בדיוק.

בנייה על החוף: מי מרוויח מחופי ים פתוחים, נגישים, בתוך הערים? אותם אנשים שאין להם אוטו או אמצעים לצאת אל החופים המרוחקים שמחוץ לעיר.

זיהום מים ואויר: שיפור באיכות המים והאוויר תועיל במיוחד למי שאין ידו משגת לקנות בריטה, מזגן עם מטהר אוויר ומים מינרליים. שיפור כזה גם יקל על מערכת הבריאות. מי חולה מזה? לא עשירי ישראל, תהיו בטוחים.

עמק הצבאים: טוב, זה כבר מפורט היטב בקישור שהבאתי, אבל למה לתושבי הקטמונים לא מגיע איזור פתוח להסתובב בו, להימלט (ולו רק חלקית) מן ההמולה והרעש?

אפשר להמשיך, אבל נראה לי שהרעיון ברור. אם תבחנו את כל המאבקים הירוקים (תכנית ספדיה, רכבת במקון מכוניות, בלימת הבנייה לרוחב ובנייה לגובה בתוך הערים וכו') תגלו שהם תמיד, בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. וגם, אם לחבר אותם לפוסטים הקודמים, מנסים לחשוב על טובת הכלל, ולטווח ארוך, על פני טובתם של מעטים, לטווח קצר.

בתקווה לעולם ירוק יותר...

תפקידן של ממשלות - חלק א

לא בכוונה, יצא לי פוסט ארוך, אז החלטתי לחלק אותו לשני חלקים. בראשון, אנסה לחשוב מהו תפקיד הממשלה באופן כללי. בחלק השני, אפרוט את התפקיד הכללי הזה לפרטים ואתן מספר דוגמאות. בסוף, נראה אם הממשלה שלנו ממלאת את תפקידה (ואתם יכולים לנסות לנחש מה התשובה...).

למה קיימת ממשלה? לשאלה זו יש תשובות רבות. שתיים מהן, ישירה ועקיפה, ניתן למצוא בספרים רבים. הישירה, אומרת שזו דרך ההתפתחות ש חברות אנושיות. סקירה ממצה על התפתחות של מבנים פוליטיים ניתן למצוא בספר "בני מיננו" של האנתרופולוג/סוציולוג מרווין האריס. תשובה עקיפה אומרת שהחברות בהן התפתחה ממשלה, השמידו את כל אלה שלא היה בהם שלטון ריכוזי. את הטענה הזו, בהרחבה יתרה (ומיותרת) ועוד כמה דוגמאות ניתן למצוא אצל ג'ארד דיאמונד, למשל בספר "רובים חיידקים ופלדה". שניהם תורגמו לעברית.

אבל אני מנסה להרהר בשאלה אחרת. מכיוון שבמשטר דמוקרטי אנחנו, האזרחים, בוחרים את הממשלה, הרי שיש לנו הכוח לקבוע מה הם התפקידים שעל הממשלה למלא. תמיד נוכל בבחירות הבאות להעניש את חברי הממשלה על שלא מילאו את תפקידם. הממשלה, מצידה, מעדיפה לערפל את השאלה ככל האפשר, כך שהאזרחים לא יגיעו למסקנה הזו בדיוק. את זה עושים על ידי הפחדה, בורות וסתם ניסוחים מעורפלים. זה עובד מצויין. בעיני רוב הציבור תפקידיה של הממשלה הם כלכך לא מוגדרים עד שאין לאף אחד תשובה אמיתית. למה לא מלמדים את זה בשיעורי אזרחות, למשל?

נראה, שגם בין מי שעונה לשאלה אין הסכמה בנוגע לתפקידה של ממשלה. אם נשאל את בעלי ההון, אנשי העסקים ואילי הנדל"ן, הממשלה היא כלי נוסף להגדיל את הונם ולצבור עוד רכוש. אם לשפוט על פי התנהגותם של חברי הכנסת שלנו, או את שרי הממשלה בישראל, הם סבורים שתפקיד הממשלה היא לדאוג לתנאי המחייה ולסיפוק תאוות השררה שלהם עצמם. ידידים ובני משפחה של פוליטיקאים סבורים שהממשלה קיימת על מנת לסדר להם תנאי העסקה נוחים וכך גם חברי מפלגות בכירים וחברי מרכזים של מפלגות. וסתם עמך? כולנו טרודים יותר מדי בבעיות היום-יום עד שאין לנו זמן להתעסק בזה.

פעם הדרכתי קורס טיפוס והתפתחה שיחה על מערכות פוליטיות. אחד החניכים אמר לי שתפקידה של ממשלה הוא לשמור על מקומה בשלטון כשאמרתי לו שזה מה שהם עושים, אבל זה לא בהגדרת התפקיד. אני טענתי שתפקידה האמיתי של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים והוא צחק ממני.

אבל באמת, מהו התפקיד של הממשלה? אם לא צריך אותה, אז למה יש אותה? אפשר לומר שפעם חשבו שצריך ממשלה, ועכשיו היא, כמו כל ארגון גדול ומסורבל, מתקיימת מתוך האינרציה, ומשמרת את עצמה. אבל האם זה נכון? והאם אנחנו מוכנים לזה? על פי התפיסה הזו, יוצא שהממשלה קיימת כדי שנשלם לה מיסים ונעשה מה שהיא אומרת: נשלח את בנינו למות במלחמות, נמסור לה פרטים אישיים על עצמנו, לא נעשן מריחואנה, נשלם לה קנסות על עבירות תנועה וכו'.

וככה זה באמת נראה. הממשלה בישראל אינה דואגת לאינטרס הכללי של האזרחים אלא לאינטרס המיידי שלה.

אז מה באמת תפקיד הממשלה? אני אומר: לתכנן לטווח ארוך! הרי כל אחד מן האזרחים אינו מסוגל לעשות זאת. אולי לפעמים כן, אבל בדרך כלל לא. הרי בשעה שאנחנו צעירים ובריאים, אף אחד מאיתנו לא חושב על עלות הטיפולים הרפואיים שייאלץ לשלם כשיהיה זקן או חולה. תפקיד הממשלה הוא לקבוע מס בריאות שכל אחד צריך לשלם על פי משכורתו. כך הממשלה חשבה בשבילינו, ומתכננת עבורנו לטווח ארוך. זו דוגמה אחת, והיא אולי היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקרתה בישראל.

אבל רוב האזרחים סומכים על הממשלה שתדאג לעניינים בהם הם עצמם אינם מבינים: מערכת הבריאות, המים, התעסוקה, טיפול בפשע, ניהול מערכת הביטחון. הביטחון הוא דוגמה טובה. כמה מאיתנו יודעים לתכנן מערכה צבאית בכל הרמות? כמה מאיתנו יודעים על ההבדל בין שיקולים טקטיים לאסטרטגיים? על שימוש נכון בתוואי שטח להסתיר תנועת כוחות? על סיור, איגוף, הבקעה, חלוקת משאבים וסד"כים? לכן אנחנו סומכים על שר הביטחון, והוא סומך על אלופי המטכ"ל שיעשו את עבודתם נאמנה עבורנו.

במה מתבטא אותו "תכנון לטווח ארוך", שאני טוען שהוא תפקיד הממשלה? זה קשור לכל תחומי החיים ותמיד זה עניין של כסף. תפקידה של ממשלה הוא לתכנן בלי להתייחס ליעילות הכלכלית דווקא, אלא להיבטים האחרים, בכל נושא.

בפוסט הבא, שיהיה המשך ישיר של האחד הזה, אנסה לתת כמה דוגמאות בהן האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. ועד אז, נסו לחשוב על תפקיד הממשלה בתוך כל זה.