יום רביעי, 17 בינואר 2007

תפקידן של ממשלות - חלק ב

אני ממשיך את הרעיון של הפעם הקודמת, והפעם אתחיל בנסיון להראות כי האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. אתאר כמה דוגמאות בודדות:

מפעלי תעשיה: להיפטר מפסולת תעשייתית בצורה טובה עולה כסף, למחזר פסולת עולה כסף. מי שמרוויח כרגע את הכסף הזה הם בעלי המפעלים, שאינם נדרשים לשלם אותו. מי שיישלם אותו בסוף זה כולנו, ילדינו ונכדינו, כי מי התהום שלנו, הנחלים, הקרקע והים, הופכים רעילים. המפעלים מעדיפים לייצר עכשיו ולא לדאוג לעתיד. הממשלה ממשיכה לאשר למפעלים לייצר, לזהם ולהרוויח הון עתק על חשבון הנכסים הציבוריים של כולנו: מים, אויר, קרקע, חוף ים, שקט.

חינוך: לגדל את הדור הבא כמו שצריך עולה כסף. לחסוך בכסף (בכל מחיר, לא איפה שסתם מבזבזים) משמעו לגדל את הדור הצעיר פחות טוב. שכר למורים טובים עולה כסף, לחסוך משמעו לשכור מורים פחות טובים. לחסוך בשכר למורים חוסך בכסף בטווח הקצר, ודופק את רמת המורים ואת מערכת החינוך לטווח ארוך.

עישון: עישון מכניס כסף לקופת המדינה ממיסים. הנזק מעישון הוא טיפולים רפואיים שעולים המון כסף אבל הם רחוקים בעתיד.

דלק ומכוניות: על שניהם המדינה מקבלת הרבה כסף ממיסים. יותר מכוניות משמעו יותר מיסים, אבל גם יותר זיהום אויר, יותר פקקים ויותר זמן עבודה אבוד. עידוד של האזרחים לשימוש באופניים או בתחבורה ציבורית יכניס פחות מסים למדינה, אבל יקטין את זיהום האוויר.

תעסוקה: השוק הישראלי הולך ומתמלא באנשים היוצאים לעבוד ואינם משתכרים מספיק כדי מחייתם. הממשלה נכנעת ללחצי החקלאים, התעשיינים והקבלנים ומאשרת הבאת עוד ועוד עובדים זרים. מספר דורשי התעסוקה כנראה ירד, אבל הוא ירד לאחר ששירות התעסוקה צומצם והופרט (תכנית ויסקונסין), הקריטריונים לחלוקת דמי אבטלה הוחמרו וכולם הפסיקו לבוא ללשכות התעסוקה כדי לדווח על כך שהם מובטלים... בטווח הקצר, זה חוסך כסף לממשלה ולמעסיקים. איך זה עובד לטווח ארוך? יותר עניים, עוד יותר מובטלים וגידול ענק בפערי ההכנסה.

נראה לי שזה מספיק, כדוגמאות, אולי נמשיך? אם הסכמתם איתי שתפקידה של ממשלה הוא תכנון לטווח אורך, אולי כדאי שנפרוט אותו לפרטים. אז מה צריכה הממשלה לעשות ומה עושים אם היא לא עושה את זה?

הממשלה צריכה לדאוג לכל מה שאין מישהו אחר שידאג לו, דווקא כי זה לא יכול להניב רווחים. זה כולל המון דברים וביניהם:

חינוך: חינוך חינם אמיתי, לכולם, ברמה המתאימה. אם חוגי העשרה בשעות אחה"צ הם חשובים, אז הם חשובים לכולם, ואולי יותר מכל הם חשובים לאלה שאין להם כסף לשלם עליהם, כי הם גם פחות משכילים וחסרים את היכולת להעשיר את ההשכלה של ילדיהם בעצמם.

השכלה גבוהה ומחקר: ללא משוא פנים ומיון רק על פי רמת היכולת של הסטודנטים. מחקר ופיתוח לא רק על פי קריטריונים כלכליים, אלא גם לשם המחקר עצמו.

שטחים פתוחים ואיכות חיים: איכות מים, אויר, חופי ים פתוחים לכולם.

בריאות: ולא רק בתי חולים אלא גם חומרים מסרטנים במזון, צבעי מאכל, חומרים משמרים, צעצועים מסוכנים לילדים וכו'.

ביטחון כלכלי: תעסוקה הוגנת לכולם, מינימום של אוכל, בגדים ודיור.

יש עוד דברים, אבל נראה לי שזה מספיק והרעיון הובן. בחינה של כל מה שיש שם מראה שלא רק שזה לא כלכלי, אלא שממשלה המתכננת לטווח ארוך צריכה להילחם במקרים רבים בתעשיינים ובעלי ההון. מפעלים המזהמים את הסביבה, יצרני מזון המוכנים להשתמש בצבע מאכל צהוב מסרטן רק כי הוא זול בכמה סנטים לכל טון, אנשי עסקים המוכנים לקנות את שירות בתי הסוהר ואת שירות התעסוקה ולהפיק מהם רווחים.

ועכשיו בואו נחשוב, מה מכל אלה קורה אצלנו? מתי הממשלה נלחמת למען טובת האינטרסים שלנו?

2 comments:

windy-zw אמר/ה...

Hey! How YOU doin' ! Interesting blog . I've got a couple of my own you can earn more than 5000 dollars a week making !!! come on

Udi אמר/ה...

מספר הערות:

הערותי באות על רק תחושת אי נוחות מיעד התלונות. אמנם הממשלה אחראית למתרחש בארץ, אולם לא הכל תלוי בה ולא כל הטענות נראות לי מבוססות מספיק:

הטענה שמפעלים מרוויחים הון עתק בכך שאינם דואגים למזעור הנזקים הסביבתיים שהם גורמים טעונה הוכחה. העובדה שמפעלים אכן יוצרים זיהום אדיר ונזקים ארוכי טווח נראית לי מוכחת כבר זמן רב. מה שלא ברור הוא אם אמנם מפעלים אלה עשירים כל כך ומעדיפים לחלק את רווחיהם המופלגים בין בעלי השליטה במקום להשקיע את מה שנחוץ כדי למזער את הנזק הסביבתי. האומנם מפעלים מזהמים עשירים כל כך? עצם קיומו של מפעל בישראל מהווה קושי כלכלי לא מבוטל (חדירה לשוק אירופאי, ריחוק משווקים אחרים, מיסי עתק, עלויות נמלים, תשתית תובלה גרועה בשל מיעוט מסילות רכבת, גודל השוק המקומי וכו'). קשיים אלה מצמצמים את רווחי המפעל ואת התחרותיות של מוצריו. כדי לממן מזעור נזקים סביבתיים על המפעל להשקיע כסף רב. אם אין המפעל רווחי במידה מופלגת, אם הוא מתקיים בקושי, עליו לייקר את מוצריו כדי לממן את הטיפול בנזקים לסביבה. במקרה כזה מי שישלם את העלויות הנ"ל הוא דווקא ציבור הצרכנים. אין זה פסול שהציבור יממן זאת, אולם אין לצפות שרק המפעלים ימציאו תקציבים לטיפול בבעיה. הבעיה החמורה יותר היא היעדר אכיפה והשתת עונשים מגוחכים על מי שנמצאו אשמים בגרימת נזקים סביבתיים. הנזק משתלם בארץ משום שהוא זול כל כך גם אם אתה נתפס ונמצא אשם. מצד שני, אם האכיפה משמעותה סגירת המפעל מחוסר כדאיות כלכלית, האם על המדינה לסבסד את המפעל (שוב במימון ממשלתי) או להבטיח פרנסה חלופית לעובדיו (מאיזה מימון?)

בנושא העישון משתמע שהמדינה אינה עושה מספיק כדי למנוע ממעשנים לעשן. אינני מעשן אולם אני משוכנע שעלות הסיגריות גבוהה למדי. אנשים משקיעים הרבה כסף בעישון ומתמידים בכך על אף שהוא כואב בכיס. העישון מהווה מפלט וגורם מרגיע לאנשים לחוצים. אדם שזקוק להרגעה שהעישון מסוגל לתת עלול למצוא את עצמו בתעוקה נפשית מוגברת בהיעדר עישון. אנשים שהיו מתים מסרטן עלולים חלף זאת ללקות בליבם. אינני יודע לכמת את ההשערה הזו - היא באה רק כדי לערער על הקביעה המשתמעת שיש להפסיק או להמעיט משמעותית את העישון ולו בשל ההשלכות הכלכליות הנובעות ממנו בשירותים רפואיים שהמדינה תיתן בטווח הארוך. כמו כן המדינה אינה מונעת מאנשים לרכב על אופניים על אף הסכנה הגופנית והצורך האפשרי בטיפולי שבר, פגיעות עמוד שידרה, פגיעות ראש ועוד, אשר גם אותם תממן המדינה. המדינה אינה מונעת מאנשים את האפשרות לנהוג על אף המספר הגבוה מאוד של נפגעים בכל שנה ושנה. המדינה אינה מונעת מאנשים להסתובב ללא קרם הגנה וללקות בסרטן העור למיניו. העישון הוא רק אחד האופנים שבו אנשים מסכנים את בריאותם באופן העלול לעלות ממון רב למדינה. כמו כן המדינה אינה מונעת מאנשים ללדת ילדים פגועי מוח, אוטיסטים, חסרי גפיים וכו', אשר זקוקים לטיפולים יקרים שבעלותם משתתפת גם המדינה. המדינה אינה אוסרת על אנשים לצום ביום כיפור, על אף שישנם כאלה המגיעים לחדר מיון עקב כך. הגבול בין עניינה הכלכלי של המדינה באורח חיינו לבין זכותה להתערב בו מעורפל למדי. אינני בטוח באיזה צד מצויות הסיגריות. אם ניקח דוגמה מחברות הביטוח נוכל לומר שהמדינה או הביטוח הלאומי צריכים לשנות את נטל המס של אזרח על פי מידת הסיכון של אורח החיים שהוא מנהל, ועל פי הצהרתו וזכותה של המדינה לאשש אותה. כלומר, תקופתית יצהיר אדם אם הוא עוסק בספורט כזה או אחר, בפעילות מינית כזו או אחרת, מעשן או לא, נמרח בקרם הגנה או לא, וכו', וכל זה ישוקלל לאחוז מס שיש להשית עליו כדי לממן את הטיפולים הרפואיים החזויים לו. אולם במדינה סוציאלית שבה אדם עני לא יוכל לממן קרם הגנה, זה לא סביר. המדינה אינה יכולה לנהוג כמו חברת ביטוח. במקום להקשות על מעשנים באמצעות ייקור הסיגריות, על המדינה לשאוף לאפשר לאזרחיה רווחה כלכלית ותספק להם תמריצים להשקיע פחות שעות עבודה. או אז יזדקקו פחות אנשים לעישון, בשל הלחץ הנפשי המופחת, וזמנם הפנוי, אולי, יופנה לפעילויות פנאי מרגיעות ומהנות. מן הסתם, אלו חלומות באספמיה, אולם גם מניעת העישון נראית לי חלום דומה.

נושא העבודה העברית גם הוא לא מובן מאליו. אין מספיק אנשים המוכנים לעבוד בקטיף ובחקלאות בכלל. אין מספיק אנשים המוכנים לעבוד בסיוע לנכי רוח, קשישים, נכים סיעודיים וכו', אין מסיק אנשים המוכנים לנקות רחובות, לנקות בתים ומוסדות, לבנות בתים וכו'. ולמה? כי באמת אין עוד הכרח שכך יהיה. אין יותר צורך בהתגייסות של עם שלם לבניין הארץ. העם והמדינה עשירים ואיתנים מספיק כדי לרכוש עבודה כזו בזול, ולהפנות משאבי חינוך והקניית ידע טכנולוגי ואחר לאזרחיה על מנת למצב אותם במקום גבוה יותר מבחינה כלכלית. השאיפה לשפר את מצבם הכלכלי של האזרחים היא נכונה. כך יוכלו אנשים לעמוד במחירו של חינוך טוב יותר והשכלה גבוהה יותר. לנוכח המגמה הכלל-עולמית של שימוש באוכלוסיית עולם שלישי לביצוע עבודות שאינן דורשות השכלה בעלות נמוכה מאוד, קשה להמשיך להחזיק בעקרונות רומנטיים. כדי שאזרח ישראל יעבוד בחקלאות עליו לעבוד בשכר נמוך המתחרה בשכרו של עובד ממדינת עולם שלישי, שכן אחרת לא תימכר התוצרת היקרה בשווקי העולם. כך גם במתפרות ובמפעלי יצור של טכנולוגיה נמוכה. פשוט אינינו יכולים לעצור את העולם, אינינו יכולים להרשות לעצמנו לחיות כמדינה מבודדת ללא יצוא חקלאי, ואינינו רוצים להתחרות בשכר הנמוך של תושבי העולם השלישי. מי שעובד בעבודות כאלו אינו צובר וותק, ואינו זוכה בהטבות כספיות עם הוותק. כשאדם מתחיל בעבודה כרווק והופך ברבות הזמן לבעל משפחה, ומאוחר יותר לאדם בעל בעיות רפואיות והתחלת זיקנה, ולבסוף אדם הנזקק לפנסיה, הכרחי ששכרו יעלה בהתאם. אם אין המדינה מסוגלת להבטיח זאת מראש, אין לה זכות לצפות מבעלי הכנסה נמוכה להתנדב להפקיר את ערוב ימיהם על מזבח הרומנטיות. עבור פועלי מדינות העולם השלישי, השכר בישראל גבוה, והם מסוגלים לחסוך למען משפחותיהם ולערוב ימיהם. עבור תושבי הארץ, זה איננו המצב.

טוב, נראה לי שהתגובה ארוכה יותר מהטקסט המקורי אז אעצור כאן.