מה הקשר בין חינוך פרטי למים מינרליים?

(אזהרה, יש מספר רעיונות שאינם מוגדרים היטב בפוסט הזה, וזה ידוע לי. "בית ספר פרטי" הוא מונח שאינו מוגדר היטב, והא מכסה טווח רחב של בתי ספר וסגנונות חינוכיים. גם "מים מינרליים" סובלים מבעיה דומה של הגדרה...).

כל החברים שלי שגרים בגוש דן שותים רק מים מינרליים. הם אומרים שהמים בברז עכורים, מגעילים ולא ראויים לשתיה. הם ממשיכים לשלם על המים לעיריה, אבל קונים מים מינרליים. הרי כמעט ואין דבר יותר חשוב מהמים שאנחנו שותים.

לאחרונה התבשרנו שתי בשורות לא נעימות. האחת, שמים מינרליים הם לא כלכך בריאים כמו שחשבנו, וזה יצא מפיה של מהנדסת לבריאות הסביבה במשקד הבריאות (הנה המסמך עצמו). השניה, שגם נביעות וגם מי עדן הפסיקו את ביקבוק המים המינרליים שלהן כי המים שיוצאים מן המעיינות הם עכורים.

הרבה חברים שלנו התלבטו אם לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים או לבתי ספר של משרד החינוך. ההתלבטות היא מובנת, והרבה בוחרים לשלוח את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים. הם ממשיכים לשלם מיסים שאמורים לממן את חוק חינוך חובה, וגם משלמים למוסדות חינוך פרטיים. הרי כמעט ואין דבר יותר חשוב מהחינוך שאנחנו שותים, סליחה, נותנים לילדינו.

לא שאני חושב שלתת להורים את החופש לבחור בבית ספר מסויים לילדיהם זה רע. אבל כרגע, רק למי שיש לו כסף לשלם, יכול לבחור, ולא כולם.

מה הקשר בין הדברים? הקשר הוא, שבדיוק אותם האנשים שיש להם כסף לשלם על מים מינרליים, הם אלה שהיו יכולים להיאבק על כך שהמיסים העירוניים שהם משלמים ידאגו שאיכות המים בברזים שלהם תעלה. כך, הם גם יחסכו כסף, גם יוודאו שהם אכן מקבלים תמורה למיסים שהם משלמים, וגם, כתוצר לוואי ישפרו את איכות החיים הכללית בעיר, כלומר, ישפרו את איכות המים לאלה שאים להם כסף לקנות מים מינרליים. חוץ מזה, הרי בשבוע הבא כשיפטרו עוד 2500 אנשי הייטק, גם להם לא יהיה כסף למים מינרליים. ובמקרה שהם יהיו עם הילדים בגן ציבורי ויגלו ששכחו את בקבוק המים בבית, יוכלו לשתות מן הברזיה.

בדיוק אותם אנשים שיש להם כסף לשלם לבית ספר פרטי, הם אלה שהיו יכולים לדרוש תמורה טובה יותר לכספי המיסים שלהם מבתי הספר הציבוריים. כך, גם יחסכו כסף, גם יוודאו שהם מקבלים תמורה למיסים שהם משלמים, וגם כתוצר לוואי, ישפרו את רמת החינוך הניתנת לכולם. זה לא אלטרואיסטי, אלא אגואיסטי לחלוטין, כי זה ישפר במידה רבה את הסביבה האנושית שבה הילדים שלנו יחיו בשנים הבאות. הרי את התוצרים הגרועים של מערכת החינוך אנחנו פוגשים גם הרבה אחרי בית הספר היסודי והתיכון: בצבא, בכביש, בכנסת, בסופרמרקט ובכל מקום מסביבנו.

כבר כתבתי על זה בעבר, לפני יותר משנתיים, כשיערה היתה בדיוק לפני תחילת כיתה א'. לי, באופן אישי, לא היתה התלבטות. ידעתי שצריך לשלוח את הילדים לבית הספר האיזורי, שגם אם הוא לא הכי טוב שיש, הוא בהחלט בסדר גמור. ועל מה שלא בסדר, כך טענתי אז, המעורבות של ההורים יכולה להשפיע לטובה.

אני גאה במיוחד שלא אמרתי כלום על השקרים על טיב המים המינרליים שמוכרים לנו, כלומר, גם את המים וגם את השקרים מוכרים. אני מניח ששקרים דומים לזה יש גם בעניין החינוך...

פוסט ראשון אחרי הבחירות

בימים האחרונים קיבלתי הרבה מיילים מפעילים של תי"מ, שמספרים על התחושות שלהם בעקבות הבחירות. אז גם אני רוצה.

אני לא מצטער שהצבעתי [ה]. יש בי קצת צער על התוצאה, כי קיוויתי שכן נעבור את אחוז החסימה, אבל איפשהו ידעתי שזה לא ממש ריאלי. מצד שני, אני יודע שעשינו עבודה לא רעה בכלל. בבית זית, מעוז ותיק של תנועת העבודה, קיבלנו 7%. בספירה לא מדוייקת, אני יודע על כ-30 איש שהצביעו [ה] לאחר ששמעו אותי מדבר על זה. אם כל פעיל שלנו היה מביא עשרה מצביעים לקלפי...

מצד שני, ברור לי שיוצא לי לדבר רק עם מצביעים ממעמד סוציואקונומי דומה לשלי: משפחה, חברים, שכנים בבית זית, מטפסים בקיר. זה כנראה נכון גם לפעילים אחרים. המטלה של כולנו לבחירות הבאות היא לפרוץ את המחסום הזה, ולהעמיד כמות של פעילים מכל המעמדות ומכל המגזרים. כך שאלה שנדבר איתם, יגיעו למצביעים פוטנציאליים מכל המעמדות ומכל המגזרים. אנחנו הררי מציגים את עצמנו כמפלא על-מגזרית (או אל-מגזרית).

הכל מקרה, זו נראית לי משימה קשה, ולכן לא אקח אותה על עצמי, אבל אני מקווה מאד שמי שאחראי על הקמפיין העתידי חושב בכיוון הזה, ולא יתחפר באוכלוסיות הבלוגרים והרוחניקים והירוקים.

הנקודה החשובה בכל העניין הוא "קיימות", המונח המעורפל הזה שמשמש גם את התנועה הירוקה וגם את "ירושלים בת קיימא" וגם את מימד. קיימות מבוססת על מספר יסודות, שהחשוב בהם (לפחות לטעמי) הוא תכנון לטווח ארוך. אני חושב שאוכל לסובב כל טענה של קיימות כך שאפשר יהיה להראות שהיא למעשה תכנון לטווח ארוך.

אם לא הסכמתם איתי בעניין הקיימות, אתם מוזמנים להגיב ואני אנסה להגן על הטענה שלי, אבל אני אמשיך כאילו יש הסכמה. אם תי"מ מתרכזת בתכנון לטווח ארוך, זה יהיה טפשי לאבד את התנופה, להתאכזב, או לראות את תוצאות הבחירות הללו כהוכחה שאין מקום לתנועה כזו במציאות הישראלית.

אני קורא לכולכם לחשוב חיובי, ולמצוא איזה דבר אחד קטן שאפשר לעשות כדי להגדיל את החשיפה ואת ההצלחה שלנו בבחירות הבאות.

הישורת אחרונה - יום לפני הבחירות

אחרי שכתבנו, דיברנו, שכנענו, וכל מי שמכיר אותנו כבר שמע על תי"מ זה הזמן להתגייס למאמץ אחרון ולהפגין נוכחות בקלפיות. כל מי שיכול, מוזמן להצטרף ולהשפיע על המצביעים ליד הקלפיות. 

יש כבר אלפי מתנדבים ופעילים שרוצים לראות אותנו מצליחים מחר. כל אחד נוסף יעזור. לבשו חולצה ירוקה ועם [ה], דברו עם אנשים, הפגינו נוכחות.

אם אתם יכולים, ומוכנים, שלחו מייל ל- yerukmad@gmail.com, וייצרו איתכם קשר.

אחוזי חסימה וכמה טענות על סקרי בחירות

אני הייתי קצת מיואש מזה שבגלל המלחמה יש בערך שבועיים לנהל קמפיין. אבל זה מה שיש...

קודם כל, שוב על אחוז החסימה. הרבה אנשים מוטרדים מאד מעניין אחוז החסימה. כבר כתבתי על זה כאן. אני באמת לא מבין איך מישהו יכול לשקול אפילו להצביע לעבודה אחרי כל ההבטחות המופרות שלהם, פעם אחרי פעם. לטעמי, להצביע לאחת המפלגות הגדולות זה הרבה יותר לזרוק את הקול שלי לפח. אני מעדיף להסתכן בכך ולשפר את הסיכוי שהתנועה הירוקה -  מימד תעבור את אחוז החסימה.

זאת ועוד, הקול של כל אחד מאיתנו לא יחסר במפלגה גדולה. בכל מקרה יהיו להם מספיק מצביעים שלא מסוגלים לסטות ממה שהם רגילים. אנחנו צריכים כל קול.

עוד אנשים כתבו, כמעט מילה במילה, את מה שאני ניסחתי במילים שלי. לא מאמינים? הנה. 

אורי אמיתי כתב כאן, משהו כתגובה למישהו שטען שהוא "זורק את הקול שלו לפח".

ומשהו שאהבתי , הנה כאן, היה תשובה לכל מצביעי העבודה וקדימה, ש"אבל מה יהיה אם הם יעברו את אחוז החסימה? זרקת את הקול שלך לפח!". אין טעם, הוא אומר, להכניס את הנציג שלכם לכנסת ולהרגיש טוב, רק כדי ש-5 דקות אחרי זה הוא יצחק לכם בפנים.

וקישור אחרון, קצת על אחוז החסימה ועוד כמה רעיונות קשורים, בבלוג של נמרוד אבישר.

אבל אני חושב שהטיעון שלי היה הכי טוב, הרי הם יעשו בדיוק את אותו הדבר. זו המציאות שמכתיבה להם את ההתנהלות. הם ימשיכו לכסח את הפלסטינים, להעביר תקציבים לש"ס ולחרדים, להפריט כאילו אין מחר ולקצץ בתקציבי משרד החינוך והמשרד לאיכות הסביבה. גם אם אתם בעד כל אחד מאלה, וגם אם נגד, זה לא משנה לאיזו מפלגה גדולה תצביעו.

לעניין הסקרים (1): הסוקרים לא שואלים בכלל על התנועה הירוקה -  מימד. תי"מ אינם אופציה עבור הסקרים, אז ברור שאנחנו לא מופיעים בסקרים. זה לא אומר בכלל שהתנועה לא תעבור את אחוז החסימה. 

לעניין הסקרים (2): השגיאה בסקרים גדולה מאחוז החסימה. מכאן שגם מפלגה שמקבלת בסקרים מספר קולות קטן מאחוז החסימה, עשויה לעבור אותו (ולהיפך).

לעניין הסקרים (3): יש לציבור הישראלי נטיה ברורה לשקר לסוקרים ולתת תשובות לא אמיתיות בכוונה. כבר רבים טענו את זה לפני, הנה דוגמה מהבלוג המצויין של יוסי לוי, נסיכת המדעים. והנה אותם אלה שמתגאים בכך, בקהילה של תפוז.

לעניין הסקרים(4), זה קצת יותר טכני: אין שום ציון בסקרים של שיעור המסרבים להשתתף בסקר, מהי המובהקות הסטטיסטית וכו'. הנקודה היא שסוקרים טוענים שסקרים הם כלי חיזוי טוב, והראיה, הם בדרך כלל מצליחים לחזות את התוצאה. זה נכון ולא נכון. הם מצליחים לחזות את התוצאה שהיא, למשל, שיש שלוש מפלגות גדולות ועוד כמה קטנות. אם יש שני מתמודדים הם יכולים לחזות את המנצח, אבל לא בכמה אחוזי הפרש הוא ינצח. הם מצליחים לחזות באופן מובהק יותר טוב מסתם ניחוש, אבל לא אומרים בכמה החיזוי שלהם יותר טוב, רק שהוא יותר טוב. הנה מאמר שלם על הנושא הזה.

ואני לא לבד, יש עוד כאלה שחושבים שהסקרים לא רציניים.

והיום - תעמולת בחירות א-לה מיכה

לפני הרבה שנים הייתי בכנס של המכון לרציונליות שהתקיים בנואייבע. היה שם איזה דוקטור למשהו, לא זוכר את שמו או למה הוא היה דוקטור (או אם הוא היה דוקטור בכלל), אבל אני כן זוכר משהו שהוא אמר. הוא אמר שהוא לא מצביע בבחירות. לא בגלל שאין לו למי להצביע, או שהוא שונא פוליטיקאים, או שהוא לא מאמין להם בכל מקרה.

לא. הוא אמר שהוא לא מתעניין בזה ולא מוכן להשקיע את הזמן לבחון את הנושא, ועוד פחות מזה הוא מעוניין להצביע הצבעה לא מושכלת.

מייד קיבלתי את דעתו, והכרזתי גם אני שאני לא מצביע, אבל יצא שכן הצבעתי. כל פעם, הייתי מציע את הקול שלי לחבר שהיה בחו"ל באותו זמן, וידע למי הוא רוצה להצביע, פשוט הוא לא היה יכול כי לא היה בארץ.

כמה שנים אחר כך דיברתי עם אנדריאה, אבא של נורית, והוא אמר שלא יכול להיות ש"כולם גרועים באותה מידה". אם נגדיל את הדיוק של המדידה בכל במידה מספיקה, נגלה שיש הבדל. אז בטוח שאפשר להחליט למי להצביע.

הבעיה, כמובן, היא לשקלל את התחומים השונים. אם כולם שקרנים, אז קל (יחסית) למצוא את זה שהכי פחות שקרן. אבל מה עושים במקרה שהאחד שקרן, אבל ביצועיסט, השני אמין וישר, אבל אידיוט, השלישי אומר דברי טעם בכל התחומים, אבל לא מסוגל לשנות כלום. אז למי מצביעים?

היום אני חושב אחרת. את דעתי המנומקת כבר כתבתי מזמן, כאן, וגם לאחרונה כאן. אני אחזור רק על עיקרי הדברים. הרי המפלגות הגדולות: ליכוד עבודה וקדימה יעשו בדיוק את אותו הדבר, כלומר:

במישור המדיני:

ימשיכו לבנות בהתנחלויות ולדבר על פינויין

ימשיכו להילחם בפלשתינאים ולהצהיר שפנינו לשלום

במישור הכלכלי:

ימשיכו להפריט ולהגדיל את רווחי בעלי ההון "לטובת הציבור"

ימשיכו להקטין את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות ולטעון ש"ככה יהיה להם אינטרס לתת גם לעניים"

בשאר המישורים:

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את החינוך

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את התחבורה הציבורית

יתחייבו להשקיע במערכות הבריאות והרווחה, ויפרקו אותן עוד יותר

ידברו על המחוייבות שלהם לאיכות הסביבה, ולא יאכפו את החוקים שאמורים לשפר אותה

המצע של המפלגות הגדולות הוא שיקרי ממילא. הדבר היחיד שאמיתי בו הוא שהן שמות את הבטחון לפני כל נושא אחר, ואחריו את הכלכלה. שניהם נושאים חשובים, אני מודה, אבל מכיוון שלא יהיה שום הבדל בין המפלגות הללו בכל מקרה, אין מה לבסס את שיקולי ההצבעה על מה שהן אומרות.

יתרה מזו, העיסוק בנושאים אלו מהווה תירוץ מצויין לקצץ בתקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה והסביבה למשל.

לכן, המסקנה הרציונלית היא שאדם בר דעת צריך לתת את קולו למפלגה אחרת משלוש אלה, מפלגה ששמה נושא אחר לפני הנושאים המדיני והכלכלי, את הנושא שהוא סבור שהכי חשוב לטפל בו. גם זה שמאמין שהנושא המדיני (או הכלכלי) חשובים יותר, מכיוון שלא יהיה ממילא הבדל בנושאים הללו, עליו להצביע לפי נושא אחר.

ואם כבר אנחנו שם, אז כדאי להצביע למפלגה שיש בה אנשים שכבר הוכיחו את עצמם כפעילים בנושא הזה.

אני מצביע לתנועה הירוקה - מימד. (שימו לב איפה ממוקם הנושא המדיני - שמיני)

משהו קטן

ובהמשך לפוסט הקודם, ריאיון עם מיכאל מלכיאור ממימד. 

למי אתה מצביע (2)?

באחד הפוסטים הראשונים שלי, שנקרא למי אתה מצביע?, הצעתי שינוי בדפוס ההצבעה שלנו. אין טעם להצביע למפלגה גדולה שתשמור עלינו מהערבים ותעשה שלום, כך אמרתי אז, כי בכל מקרה נקבל אותו דבר. אולי לא מבחינת השמות, אבל מבחינת התוצאה.

הרעיון היה להחליט מה חשוב לכל אחד לשנות: חינוך, מיסוי, תחבורה, איכות סביבה, רווחה וכו', ולהצביע למפלגה שתעשה את זה, ורק את זה, הכי טוב.

דעתי היא שיש להתמקד בחינוך.

ראה זה פלא, מקשיבים לי. זה התחיל עם מפלגת הבית היהודי שהחליטה לצאת בהצהרה בומבסטית שהם עוזבים את כל העניינים האידיאולוגיים, וקודם כל משקיעים בחינוך. אנחנו יודעים לאן זה הגיע. הם לא ממש הצליחו להגיע להסכמה על כל הדברים האחרים, וכמה מהם עזבו בטריקת דלת.

זה ממשיך עם "המפלגה הירוקה - מימד" (או להיפך), שהצהרת הכוונות שלהם היא דומה: "אסור לתת לחינוך ולסביבה להידרדר".

נראה לי שאני יודע למי אני מצביע...

ואתם? שוב לליכוד, לקדימה, לעבודה?

פנטזיה, חלומות באספמיה, ומכתב מסטודנטית אחת

מצאתי את המכתב, שמצורף בהמשך, בבלוג, "יהודית, דמוקרטית, ישירה", של ד”ר אורי אמיתי. הוא מובא גם כאן ללא שינויים, באישור הכותבת, קרן סרנו.

האמת היא, שעכשיו, כששביתת המורים הסתיימה, אני לא בטוח מה יקרה עם שביתת המרצים, עם הסמסטר ועם כל העניין, ואני חושש שהם, ואיתם האוניברסיטאות וכל המחקר הישראלי יישארו תקועים בבוץ שהם לא השתדלו מספיק לצאת ממנו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לחבור למורים, ולתלמידים, ולצאת מהקטע הסקטוריאלי הצר שהם היו, וכנראה יישארו, תקועים בו. אבל על זה כבר כתבתי כאו.

ונשמעות יותר ויותר קריאות כמו שלי, בפוסט ההוא,
הראשון. אני אמרתי, אז, ללכת להפגין על משהו שחשוב, אבל עכשיו אני חושב, או מפנטז: מה יהיה אם תקום מפלגה שמדברת רק על מערכת החינוך? האם זה נושא שיכול להכניס כמה חברי כנסת? האם יש כמה אנשי חינוך שלא יקחו את התיק הביטחון, רק כי הציעו להם אותו, אלא יעסקו בשיפור מערכת החינוך, נטו?

טוב, מספיק, הנה המכתב:

מרצים יקרים,
שמי קרן סרנו ואני סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים.
כמו סטודנטים וסטודנטיות רבים אני תומכת במאבקכם וכמו חברים רבים שלי גם אני לא הסתפקתי בצקצוק שפתיים ובשיחת שישי בסלון בבית, אלא יצאתי להפגין ולהשמיע קול מחאה על מצב החינוך וההשכלה בישראל, וכמו אזרחים רבים אני מביטה בלב כבד על מצבה של החברה הישראלית בהווה.
רבות דובר על הסטודנטים הישראלים האדישים, המותשים והמפונקים. אך קיימת קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שכן איכפת להם וכן מעוניינים להשפיע ולהיות מעורבים. בתור בוגרת המחלקה למדע המדינה אני עדיין גאה לראות בהפגנות השונות לא רק בנושאי השביתות, אלא גם בנושאים חברתיים אחרים (זכויות עובדים, ניצולי שואה וכו’) סטודנטים רבים שלומדים מדע המדינה או פכ”מ (פילוסופיה, כלכלה, מדע המדינה) שמהווים אחוז גבוה בין המוחים ביחס למספרם הקטן מכלל ציבור הסטודנטים. לצערי, פעמים רבות, כפי שקרה גם בהפגנה האחרונה בכיכר פאריז בירושלים, נשמעות רק סיסמאות ותו לאו. דרוש לחברה הישראלית חזון, ובהיעדר חזון מצד מקבלי ההחלטות הנבחרים, אנו הסטודנטים למדע המדינה נושאים מבט אליכם, המרצים שלנו-אותם פרופסורים ודוקטורים שמלמדים אותנו בין היתר את משל המערה של אפלטון שדן במחויבות של המלך הפילוסוף לעזוב את חיי העיון המרתקים והמבודדים לטובת אור השמש התובעני והחברה שזקוקה לו. אתם אלו שבוחנים אותנו על חשיבות ערך החינוך במחשבה הפרוגרסיבית, או על זכויות וחובות אזרחיות במדינה דמוקרטית. אתם אלו שמספקים לנו ידע השוואתי על הנעשה במדינות אחרות בעולם, על תנועות מחאה, על חשיבותה של חברה אזרחית תוססת ובועטת, ועל עובדת היות הידע באשר הוא כוח פוליטי. האם כל הנושאים הללו הם רק שמות של קורסים וסמינרים בשנתון עבורכם? האם הם רק מערכי שיעור בסילבוס שלכם?
אני לא מצפה מכם שתיקחו מגאפון ותופים ותצעדו ברחובות הארץ, או תבערו צמיגים שכן, פעמים רבות אלו טקטיקות פעולה של אלו שאין להם ברירה אחרת, עבור אותם אזרחים מושתקים ומודרים. אבל לכם, האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל, יש כוח ויש לכם הרבה ברירות אחרות- הופעה בתוכניות אקטואליה, במהדורות חדשות, פרסום מאמרי דעה, חתימה על עצומות, פרסום מודעות – תעשו משהו, תשמיעו את קולכם במאבק על עתיד החינוך וההשכלה הגבוהה שלנו.
אני יודעת שאתם עובדים קשה מאוד על המחקרים שלכם בימים אלו, אבל כאן מדובר במשהו שהוא יותר חשוב אפילו מפרסומים. אני בטוחה שיש לכם הרבה מה לתרום לדיון הציבורי ואני מחכה שתציפו את הציבוריות הישראלית בידע המחקרי והאישי העצום שלכם בדבר מקומו של החינוך ככלי למוביליות חברתית,שתציגו אלטרנטיבות לדרך ההתנהלות של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל לאור הניסיון מארצות אירופה המפותחות.פרסמו את טענותיכם על החברה הישראלית ובעיותיה הרבות בקביעת סדרי העדיפויות שלה ובדרכי קבלת ההחלטות שלה לא רק במסגרת ז’ורנאלים אקדמיים, או כנסים בינלאומיים. אני גם מצפה שתפגשו איתנו, התלמידים שלכם, ותעזרו לנו להכיר, להבין ולגבש אלטרנטיבות אחרות, וחזון טוב יותר לחברה הישראלית.
לאחר ההפגנה שנערכה בירושלים ביום שני 03/12 שני מרצים מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ראש המחלקה פרופ‘ אבנר דה-שליט ופרופ‘ מריו שניידר נעתרו להזמנת אגודת הסטודנטים וישבו איתנו בבית קפה ושיתפו אותנו בידיעותיהם ובדעותיהם על הנעשה בארץ ובחו”ל בתחום החינוך. ידע ותובנות אלו העשירו לאין ערוך את הסיסמאות והלהט שהיו עיקר ההפגנה שקדמה למפגש, והפכו את הצעקנות לדיון רציונאלי מעמיק.
כשאני מוחה אני מסכלת למעלה אליכם, המרצים שלי, שתספקו לי את קול התבונה בתוך ביצת הפוליטיקה הכוחנית. כשאני נאבקת במאבקכם, אני מבינה שזה גם המאבק שלי, ומצפה למצוא אתכם לידי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
קרן סרנו
keren.sereno@mail.huji.ac.il

חשבנו שאנחנו יודעים אנגלית? בחן את עצמך:

שיעור ראשון באנגלית למתחילים:
שלוש מכשפות מסתכלות על שלושה שעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות מסתכלת על איזה שעון "סווץ'"?
ועכשיו באנגלית:

Three witches watch three swatch watches. Which witch watches which swatch
watch?

שיעור שני, לתלמידים מתקדמים:
שלוש מכשפות-קוקסינליות מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות מסתכלת על איזה מקש בשעון "סווץ?'"
ועכשיו באנגלית:

Three switched witches watch three Swatch watch switches. Which
switched witch watches which Swatch watch switch?

שיעור אחרון, לתלמידים מצטיינים:
שלוש מכשפות בנות זונות משוויץ שרוצות לשנות את מינם, מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות בנות זונות משוויץ, שרוצות לשנות את מינן מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'"?
ועכשיו באנגלית:

Three swiss witch-bitches, which wished to be switched swiss
witch-bitches, watch three swiss Swatch watch switches. Which swiss
witch-bitch, which wishes to be a switched swiss witch-bitch, wishes to
watch which swiss Swatch watch switch?

והיום, על הסגל הבכיר. בכיר, עלק.

בהמשך לפוסט של אתמול, היום אזכיר את שביתת המרצים. זה יהיה פוסט קצר, כי כבר הכל נאמר, אני רק מרכז לינקים...

כמעט את כל מה שרציתי להגיד על שביתת המרצים, מצאתי כאן. חמש טעויות הכותב אומר, ואני אומר - רק אחת, בחמש התגלויות. זוכרים את הפוסט הראשון שלי?.

וגם, ד”ר אוֹרי אמיתי, מרצה להיסטוריה באונ’ חיפה כתב בין השאר "שביתת הסטודנטים כבר נכשלה, כיוון שכמעט אף אחד לא הרגיש בה – השובתים סבלו, ומחאתם נבלעה בשאר אירועי היום. גורל דומה צפוי לשביתת המרצים הנוכחית." הוא מוסיף וכותב "לא עוד שביתה למען תיקון שחיקה, מניעת העלאת שׂכר הלימוד, או תוספת יוקר זו או אחרת. על ארגוני המרצים לעשׂות יד אחת עם ארגוני הסטודנטים, עם התאחדויות המורים, ועם ארגוני הגננות והסייעות". הטקסט המלא נמצא כאן. שווה לקרוא.

אבל, התחושה הכללית היא, שהמרצים בסגל הבכיר הם באמת ובתמים סוג של אליטה. וזו תחושה מוצדקת, כי למרות שהם לא יותר טובים מכל אחד אחר, אפילו לא בהכרח יותר חכמים הם מתייחסים לעצמם ככאלה. זה אולי מאפיין כללי של אליטות: השופטים בבתי המשפט, החרדים האשכנזים, גם הרבנים הספרדים, גם בני עקיבא, הופה - חזרנו לאולמרט וביבי וכל האחרים. טוב, זה לא קשור.

אבל המרצים לא תמכו במאבק סגל עוזרי ההוראה לפני שנתיים, לא תמכו בשביתת הסטודנטים בשנה שעברה, ולא ממש מקשרים בין מצב השכר שלהם, לזה של כל המרצים הזוטרים, המורים והגננות. למה? כי הם סגל, ולא סתם, אפילו בכיר...

הייתי מצפה ממישהו שמבין בתורת המשחקים, במשא ומתן, בפונקציית תשלום, בנקודות שבת ובשיווי משקל (של נאש, זה מהסרט) שיחשוב קצת קדימה.

הייתי מצפה מכל השמאלנים האלה שבאוניברסיטאות, שיעמדו על הרגליים האחוריות ויעלו על בריקדות, או סתם ינצלו את ההזדמנות להראות שהם גם עושים ולא רק מדברים, ויהפכו את השביתה הזו למשהו יותר מקיף. זה אולי היה מראה דוגמה לסקטורים אחרים מה אפשר להשיג בחשיבה א-סקטוריאלית, ומעודד סקטורים אחרים לתמוך, אפילו במרצים. אבל הם מתנהגים כמו סקטור בעצמם, ובכך אינם שונים מעובדי חברת חשמל, מהנכים או מהסטודנטים שהם מלמדים.

מורים גרועים? בואו נפטר!

חזרתי!

האמת, שלא כתבתי די הרבה זמן, וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. התחלתי על כמה נושאים וקרה אחד משניים: או שלא הצלחתי לסיים נושא, לסגור קצוות למאמר שלם, או שתוך כדי כתיבה כלכך התעצבנתי מהנושא בעצמו, שלא יכולתי להמשיך ולהתרכז. כך נשלחו אל פח הזבל של הבלוג שלי התחלות של פוסטים על: יולי תמיר ומערכת החינוך, המיחזור על כל גרורותיו, התעשיינים המלאים בעצמם, והבלוג השחצני והמגעיל "הקפיטליסט היומי", שלא אתן אליו לינק. שווה לקרוא אותו כי מי שכותב שם, במיוחד אורי רדלר, כותב טוב. זו דוגמה לדתיות שלא של אלוהים אלא של רעיונות אחרים, מופרכים במידה דומה.

מהמתנגדים לאותה גישה, של אמונה עיוורת ברעיון כלכלי, ונכונות להתעלם מכל מה שלא מתאים לתיאוריה, וכאן אני כן אתן לינק לפוסט לדוגמה, יש את הבלוג של יוסי לוי. שווה לקרוא.

טוב, הנושא להיום - כמובן - שביתת המורים. יש כאן שני נושאים, למעשה. הראשון - מצב מערכת החינוך. כמובן שהמצב לא טוב. אולמרט אמר אתמול (ולא שהתחלתי להאמין למה שהרמאי הנכלולי הזה אומר) המערכת הוזנחה במשך 20 שנה. היום קראתי מאמר שטוען ש זה בכלל בכוונה. כנראה ששניהם צודקים, אבל מה זה עוזר?

המתנגדים להעלאה של השכר למורים טוענים שהבעיה היא שיש מורים גרועים, ולאלה לא מגיעה ההעלאה. בואו נניח שכל המורים הם גרועים. תירגעו, אני יודע שזו הכללה, מסיר אותה אחר כך, אבל לשם הטיעון, נניח. המתנגדים להעלאה של השכר אומרים שצריך לפטר אותם ולא לשלם להם יותר. אולי זה נכון, אבל הנקודה החשובה היא שאי אפשר להעביר אנשים למצב של מובטלים, ולו רק כי זה לא באשמתם. זה שהם מורים גרועים, זו ההתפתחות (או ההתנוונות) של המערכת. אם רוצים לשלם יותר למורים טובים יותר, צריך להפוך את הכיוון של המגמה. זה לא קורה ביום שבו נגמרת השביתה. זה לוקח בערך את אותו זמן שדרוש לפלוט את המורים הגרועים מן המערכת. לא בכוח, בפיטורים, אלא בסבלנות, בפנסיה. נכון, זה עולה הרבה כסף לשלם למורים הפחות טובים יותר כסף, אבל אם נסתכל לטווח ארוך, אפילו לטווח הבינוני, של כמה שנים, נבין שלשלם כסף לדור אחד גרוע, יותר טוב מלהפוך עוד כמה עשרות אלפי משפחות למשפחות במצוקה. זה נכון שיש מורי שאינם אישיות מרשימה, אבל יש גם כאלה שכן. אז זה לא שצריך להחליף את כולם. צריך להחליף את אופן החשיבה, את השיטה, ולחכות שהשאר יקרה לבד.

איך מחליפים? מעלים את השכר ומקפידים שהמורים החדשים שייכנסו למערכת, יהיו ראויים לשכר החדש. אם (ויש כאן קצת טרמינולוגיה של קפיטליסטים) ההיצע של מורים יגדל (כי יותר אנשים יחשקו בשכר הגבוה), אפשר יהיה לבחור רק את הטובים ביותר, וזה תהליך.

אני אומר, תעזבו את המורים שעכשיו במערכת, תנו להם להמשיך, חלק יפרשו בגלל הגיל, חלק יפרשו לפנסיה מוקדמת, כי יהיה להם קשה להשתלב במערכת משתפרת, וחלק יפרשו בגיל הפנסיה. מי מוכן לעשות את החשבון ולראות מה יהיה מספר המורים החדשים בעוד 5 או 10 שנים?

הנושא השני הוא שביתת המרצים, הסטודנטים, והקשר ביניהם. אבל על זה - מחר.

מי יחליף את אולמרט?

כששאלתי אנשים אם הם באים להפגנה, כמעט כולם ענו לי בשאלה: ומי שיחליף אותו יהיה יותר טוב? אתה מעדיף את ביבי כראש ממשלה?

הדחף הראשון הוא להגיד: וואללה, ביבי בטח לא בחירה יותר טובה. זה כנראה נכון, אבל עם עוד כמה רגעים של מחשבה אפשר להפריד בין העיקר והטפל. בין השיקולים קצרי הטווח וארוכי הטווח. לכאורה, להחליף את אולמרט עכשיו ולא לחשוב מי יבוא במקומו זה לתת לשיקולים קצרי הטווח לנצח. אני רוצה להסביר למה זה רק לכאורה.

ולשם כך אפשר אפילו להסתכל על טווח מיידי, בינוני, וארוך.

בטווח המיידי, נחליף את אולמרט. זה באמת יעשה הרגשה טובה, אבל זה לא העניין החשוב. מה שחשוב זה שמי שמרמה, משקר וגונב מתנהג בצורה נכלולית ומושחתת, מי שלא עושה את העבודה שלו - מפטרים אותו. זו נקודה משמעותית וממנה נובעות גם האחרות. אם לא נפטר את אולמרט, זה ייתן לכל מי שיבוא אחריו לגיטימציה להתנהג בדיוק אותו הדבר.

אפשר לשאול מה אולמרט שונה מכל מי שהיה לפניו, זו שאלה טובה. אבל אם לא פיטרנו את הקודם שלא מילא את תפקידו, זו סיבה לחזור על אותה טעות שוב? אם הדרך הנכונה היא להעניש אנשי ציבור גרועים, הרי שזה מה שצריך לעשות.

בטווח הבינוני, צריך לחשוב על מי שיחליף את אולמרט, ועוד קצת הלאה. אני מסכים עם זה שביבי הוא לא אופציה טובה, אבל הפעם הוא יידע, שאפשר להחליף אותו, ושאם לא ימלא את תפקידו, או ישקר, ירמה וייתן טובות הנאה לחברים שלו או סתם יישתמש בסמכות שלו שלא כראוי ייענש על זה. אם זה ייגרום לשקרנים כמו אסתרינה טרטמן, למאפיונרים כמו יורם מרציאנו או מטרידים כמו חיים רמון או משה קצב להתנהג קצת יותר יפה, ואפילו רק קצת, כבר השגנו משהו.

יש כאן עניין אחר, והוא מי צריך להעניש אותם? מערכת החוק או הציבור. לדעתי אין ספק שאנחנו, אבל זה נושא לבלוג נפרד.

אני לא תמים, אני לא מאמין באמת שזה יהיה הבדל גדול, אבל אפילו קטנטן זה משהו.

ובטווח הארוך? אם נשכיל לנצל את המומנטום של התנועה הזו, ונזכור שחשוב להעניש את מי שסורח (ולא לשמור עליו כעל אתרוג בגלל שזה נוח לנו בדיוק עכשיו), אולי אז יהיה תמריץ (שלא לדבר על סיכוי) לאנשים אחרים להכנס לפוליטיקה. אנשים טובים, מוכשרים, נקיי כפיים והכי חשוב, שרוצים להביא לשיפור אמיתי ולהתחיל תהליכים שיגרמו לשיפור כזה.

אני מקווה לראות אותכם בפעם הבאה שמפגינים על משהו שחשוב לכם

מחבל בחיי אדם?

אתמול נסענו להוד השרון וכשעברנו ליד צומת סגולה ראינו צמד שלטים ענקיים (אני מצטט מהזכרון):
מי שחוצה קו הפרדה - מחבל בחיי אדם.
מי שעובר באור אדום - מחבל בחיי אדם.

נזכרתי בפרסומת המגוחכת ששמעתי ברדיו לפני כמה ימים שבה קריין משועמם קרא מן הדף:
בימים הקרובים יחלקו מתנדבים של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים סרטים אדומים שאותם נתלה על האנטנות של המכונית שלנו...

נו באמת, כאילו שזה ישנה משהו. הרי אלה שלא עוברים באדום, לא צריכים את זה, ואלה שכן, מגחכים וממשיכים בשלהם. ואם לא באדום, אז בכל השאר: בלהכות את נשותיהם, בלהטריד מינית את העובדות שלהם, בלרמוס את הזכויות הסוציאליות של העובדים שלהם. הילדים שלהם הולכים לבית הספר עם סכין בכיס, ודוקרים או נדקרים במועדון לילה בגיל 15.

אני יודע שזו הכללה מטורפת, אבל זה לא משנה, כי בכל הדברים האלה מה שקובע זה החינוך, ומכיוון שאי אפשר לחנך אנשים בקמפיין אחד, זה לא יעבוד.

זה דומה לתאונות של הרכבת. בכולן היה נהג שעבר על הפסים בזמן שהמחסום היה מורד (והרמזור האדום הבהב). התשובה של אנשי רכבת ישראל היא תמיד אחת: "אין מספיק כסף להפרדה מפלסית". נשמע סביר? לדעתי לא. האם בכל מקום בו חוצים כביש ומסילת ברזל באירופה יש גשר? מה פתאום. יש בטח כמה עשרות אלפי צמתים כאלה באירופה, אז למה אין שם הפרדה מפלסית? ובינתיים, עד שיפרידו מפלסית את כל הצמתים בארץ, שמו פקח של הרכבת ליד כל מפגש כזה. וזה עזר? לא, ברגע שהפקח הלך להשתין מישהו ניסה לעבור לפני הרכבת העוברת.

כל גילויי האלימות האלה ורבים אחרים נובעים מהפוביה הישראלית "לא לצאת פראייר". זהו המניע האחד השולט וקובע את התנהגות הפרט הישראלי במרבית המצבים. לשם כך אנחנו מוכנים לעבור על החוק, להפעיל אלימות, לשקר לקרובים לנו ועוד המון דברים נוראים.

ואת זה, כך נראה לי, אי אפשר לפתור בקמפיין פרסום, אלא רק בהנחיה מערכתית של החינוך.

זהו להיום, תדאגו לבחור במפלגה שתדאג לחינוך. זה רחוק, ולא ישפר בהרבה את ישראל שבה אנחנו חיים, אבל אולי לילדים שלנו...

מה אתה מצביע?

שאלה טובה, לא? האם אנחנו בכלל מאמינים למישהו שם למעלה. עד כמה התייאשנו מהמדינה, ומה הבעיה הכי בוערת שלנו?

לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה אנשים על דפוסי ההצבעה שלהם. נראה לי, שכולנו מסכימים על זה שצריך להצביע על פי מה שצריך לפתור. אני רוצה להציע דרך קצת שונה להסתכל על זה:

בואו נניח לרגע, שהנושא המדיני הוא לא זה שהכי חשוב לכם, כאזרחים מודאגים. נניח שהכי חשוב בעיניכם זה מצב מערכת החינוך, או איכות הסביבה, או הפערים החברתיים, או השחיתות או ביטוח חובה לכלי רכב, או מערכת הבריאות או כל נושא אחר. לכן, כדאי להצביע על פי נושא זה בלבד. אתם רוצים להתעלם באופן גורף מכל נושא אחר עליו מדברים המועמדים (במקרה זה - המפלגות) ולהצביע למפלגה שאם תיכנס לקואליציה, זה התיק שהיא תבקש.

אני מודע להתנגדות שזה מעורר, אבל תחשבו על זה עוד רגע. אם מרץ יקבלו 10 מנדטים, איזה תיק הם יבקשו? כנראה את תיק החינוך, כי זה מה שהם עשו בכל פעם אחרת שהיו בקואליציה. אם ש"ס יהיו בקואליציה מה הם יבקשו? מן הסתם את תיק הפנים, הדתות או הרווחה. מפלגת הירוקים? איכות הסביבה. יהדות התורה, מפד"ל, חד"ש? מה הם יבקשו? אני לא יודע, אבל אם אתם יודעים, נסו לשפוט על פי זה.

מייד יקומו המודאגים ויגידו: "אבל מה עם הביטחון? מה נעשה במישור המדיני?" רגע, תיכף נגיע לזה. ממילא מרבית תושבי המדינה מודאגים מן הביטחון ויצביעו לאחת המפלגות הגדולות. האם זה משנה? לדעתי - לא. הרי אם נבחן את התנהגות מפלגות השלטון בעבר נראה שאין שום הבדל. הליכוד פינה יישובים, העבודה בנתה והרחיבה התנחלויות, קדימה עשו גם את זה וגם את זה. כולם דיברו על ויתורים כואבים ועל מלחמת חורמה. בקיצור - אותו דבר. בקיצור - אין שום הבדל.

המסקנה המתבקשת לכן, היא שאם הנושא המדיני-בטחוני הינו החשוב ביותר בעיניכם, עליכם לעבור לנושא הבא ולהצביע על פיו. הרי אין שום הגיון לתת את הקול שלכם לאחת המפלגות הגדולות, שתציע מועמד לראשות הממשלה ותשמור לעצמה את תיקי הביטחון והחוץ. הרי ממילא זה ימשיך להתנהל בדיוק אותו הדבר. עדיף לחזק את המפלגה שרוצה להתעסק בדבר האחר, ויהא זה החינוך, איכות הסביבה, רווחה, תחבורה ציבורית, סחר בנשים, תאונות דרכים או כל עניין אחר הדורש תיקון.

ואחרי שכל אחד מאיתנו פתר לעצמו את ההתלבטות מה להצביע, שלא יעצור שם. שימשיך וידבר עם כל מי שהוא מכיר, עם חברים, שכנים וחברים לעבודה.

אה, כן, ואל תדאגו, גם אם כולנו נצביע לפי העיקרון הזה, יהיו מספיק אנשי ליכוד שיצביעו ליכוד ואנשי עבודה שיצביעו עבודה. הם עדיין יצביעו למפלגות הגדולות ואנחנו בכל מקרה נקבל ראש ממשלה שאיכפת לו רק מעצמו ומהסיגרים שלו...

תפקידן של ממשלות - חלק ב

אני ממשיך את הרעיון של הפעם הקודמת, והפעם אתחיל בנסיון להראות כי האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. אתאר כמה דוגמאות בודדות:

מפעלי תעשיה: להיפטר מפסולת תעשייתית בצורה טובה עולה כסף, למחזר פסולת עולה כסף. מי שמרוויח כרגע את הכסף הזה הם בעלי המפעלים, שאינם נדרשים לשלם אותו. מי שיישלם אותו בסוף זה כולנו, ילדינו ונכדינו, כי מי התהום שלנו, הנחלים, הקרקע והים, הופכים רעילים. המפעלים מעדיפים לייצר עכשיו ולא לדאוג לעתיד. הממשלה ממשיכה לאשר למפעלים לייצר, לזהם ולהרוויח הון עתק על חשבון הנכסים הציבוריים של כולנו: מים, אויר, קרקע, חוף ים, שקט.

חינוך: לגדל את הדור הבא כמו שצריך עולה כסף. לחסוך בכסף (בכל מחיר, לא איפה שסתם מבזבזים) משמעו לגדל את הדור הצעיר פחות טוב. שכר למורים טובים עולה כסף, לחסוך משמעו לשכור מורים פחות טובים. לחסוך בשכר למורים חוסך בכסף בטווח הקצר, ודופק את רמת המורים ואת מערכת החינוך לטווח ארוך.

עישון: עישון מכניס כסף לקופת המדינה ממיסים. הנזק מעישון הוא טיפולים רפואיים שעולים המון כסף אבל הם רחוקים בעתיד.

דלק ומכוניות: על שניהם המדינה מקבלת הרבה כסף ממיסים. יותר מכוניות משמעו יותר מיסים, אבל גם יותר זיהום אויר, יותר פקקים ויותר זמן עבודה אבוד. עידוד של האזרחים לשימוש באופניים או בתחבורה ציבורית יכניס פחות מסים למדינה, אבל יקטין את זיהום האוויר.

תעסוקה: השוק הישראלי הולך ומתמלא באנשים היוצאים לעבוד ואינם משתכרים מספיק כדי מחייתם. הממשלה נכנעת ללחצי החקלאים, התעשיינים והקבלנים ומאשרת הבאת עוד ועוד עובדים זרים. מספר דורשי התעסוקה כנראה ירד, אבל הוא ירד לאחר ששירות התעסוקה צומצם והופרט (תכנית ויסקונסין), הקריטריונים לחלוקת דמי אבטלה הוחמרו וכולם הפסיקו לבוא ללשכות התעסוקה כדי לדווח על כך שהם מובטלים... בטווח הקצר, זה חוסך כסף לממשלה ולמעסיקים. איך זה עובד לטווח ארוך? יותר עניים, עוד יותר מובטלים וגידול ענק בפערי ההכנסה.

נראה לי שזה מספיק, כדוגמאות, אולי נמשיך? אם הסכמתם איתי שתפקידה של ממשלה הוא תכנון לטווח אורך, אולי כדאי שנפרוט אותו לפרטים. אז מה צריכה הממשלה לעשות ומה עושים אם היא לא עושה את זה?

הממשלה צריכה לדאוג לכל מה שאין מישהו אחר שידאג לו, דווקא כי זה לא יכול להניב רווחים. זה כולל המון דברים וביניהם:

חינוך: חינוך חינם אמיתי, לכולם, ברמה המתאימה. אם חוגי העשרה בשעות אחה"צ הם חשובים, אז הם חשובים לכולם, ואולי יותר מכל הם חשובים לאלה שאין להם כסף לשלם עליהם, כי הם גם פחות משכילים וחסרים את היכולת להעשיר את ההשכלה של ילדיהם בעצמם.

השכלה גבוהה ומחקר: ללא משוא פנים ומיון רק על פי רמת היכולת של הסטודנטים. מחקר ופיתוח לא רק על פי קריטריונים כלכליים, אלא גם לשם המחקר עצמו.

שטחים פתוחים ואיכות חיים: איכות מים, אויר, חופי ים פתוחים לכולם.

בריאות: ולא רק בתי חולים אלא גם חומרים מסרטנים במזון, צבעי מאכל, חומרים משמרים, צעצועים מסוכנים לילדים וכו'.

ביטחון כלכלי: תעסוקה הוגנת לכולם, מינימום של אוכל, בגדים ודיור.

יש עוד דברים, אבל נראה לי שזה מספיק והרעיון הובן. בחינה של כל מה שיש שם מראה שלא רק שזה לא כלכלי, אלא שממשלה המתכננת לטווח ארוך צריכה להילחם במקרים רבים בתעשיינים ובעלי ההון. מפעלים המזהמים את הסביבה, יצרני מזון המוכנים להשתמש בצבע מאכל צהוב מסרטן רק כי הוא זול בכמה סנטים לכל טון, אנשי עסקים המוכנים לקנות את שירות בתי הסוהר ואת שירות התעסוקה ולהפיק מהם רווחים.

ועכשיו בואו נחשוב, מה מכל אלה קורה אצלנו? מתי הממשלה נלחמת למען טובת האינטרסים שלנו?

מה עם הילדים שעוד לא נולדו?

היום נדבר קצת על חינוך. ואני רוצה להתחיל בסיפור אמיתי. אנחנו גרים במושב שהוא חלק ממועצה איזורית. יש אצלנו קבוצה חזקה של הורים: משכילים, בעלי אמצעים ומעל הכל, מבינים את חשיבות החינוך לילדים ומוכנים לתרום.

השנה יערה עלתה לכיתה א' בבית הספר של המועצה האיזורית שמשרת את כל המושבים במועצה. אחרי שבשנים הקודמות היא ביקרה בגני הילדים של המושב, עם ילדים אחרים שכולם גרים כאן, באותו מושב. לפני תחילת שנת הלימודים, עם הכניסה של הילדים לכיתה א' התפתח דיון בין קבוצת הורים להנהלת בית הספר. ההנהלה קבעה שאת קבוצת הילדים של המושב שלנו יש לחלק לשלוש קבוצות - אחת לכל כיתה בשכבת א'. ההורים התרעמו על כך, והסיבה היתה, שככל שיש יותר ילדים ממושבים אחרים בכל כיתה, כך גדל הסיכוי שלילד שלהם יהיו חברים ממושבים אחרים. זו בעיה להורים, מכיוון שזה מאריך את הזמן הנדרש להסעת הילד לחברים. סיבה נוספת היתה, שזה מחרב את המרקם החברתי של המושב והורס את הקשרים שנוצרו בין הילדים בשנות הגן, שוב, בעיה להורים, כי אם רוצים לשמור על הקשר בין הילדים, זה נופל על ההורים.. סיבה שלישית, שלא נאמרה במפורש, היתה שהילדים שלנו טובים יותר באופן מובהק ושילוב של ילדים ממושבים אחרים יאיט את התקדמות הלימוד של ילדינו, ושוב, אם רוצים רמה גבוהה יותר בלימודים, ההורים יצטרכו להשקיע יותר.

זה מקרה טיפוסי של אינדיווידואליזם בכל מחיר. ותכנון בעל שיקולים צרים לטווח קצר לעומת תכנון בעל שיקולים רחבים לטווח ארוך.

כל הורה חושב רק על טובת הילד שלו, ומוכן להקריב תמורת זה את טובתם של כל האחרים. אבל כמה הורים חושבים על המעשה הקטן שלהם בפרספקטיבה ארצית, או איזורית (כלומר, של המועצה האיזורית)? חשבו מה יקרה אם כל ה"טובים" בלימודים יתרכזו בכיתה אחת, ויהיו תלמידים טובים, ילדים טובים, ההורים ישקיעו רק בהם וכן הלאה. הרי זה אומר ששאר הכיתות בשכבה יהיו הרבה פחות טובות, הילדים יהיו יותר אלימים, פחות משכילים, פחות אהובים (הקיצוניות היא בכוונה). בסופו של דבר, הסביבה החברתי שבה הילדים ה"טובים" יתבגרו ויחיו בה תהיה מחורבנת, אלימה, מלאה בוּרוּת. האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום?

הקטע הגדול בעיני בכל הפגישות של הורי הילדים היה שהיו שני סוגים של טיעונים נגד הפיזור של הילדים במספר כיתות, שניהם בלתי רלוונטיים לעניין הפיזור עצמו.

הסוג הראשון נגע בטרחה להורים, בזמן ובכסף. למה זה לא רלוונטי לפיזור? כי ההחלטה על הפיזור נעשתה לפי שיקולים חינוכיים ושל ניהול בית הספר, ואין תפקידו של בית הספר למנוע טרחה מן ההורים. הרי הורה שבנו או ביתו יגלו כשרון יוצא דופן בנגינה בכינור לא יהסס ויסיע את הילד שלוש פעמים בשבוע עד לביתו של המורה הטוב ביותר לכינור בסביבה. גם זה תפקידו של בית הספר? כנראה שלא. הנהלת בית הספר אמורה לדאוג לכלל התלמידים ואם לדעת ההנהלה משהו ישפר את מצבה של כלל אוכלוסיית התלמידים, זה מה שעליה לעשות.

הסוג השני היה בדיוק על זה. כלומר, על זה שלמנהלת בית הספר יש ראייה מערכתית ושיקולים מערכתיים. אבל זהו בדיוק תפקיד ההנהלה, לא? הורי הילדים המתנגדים לחלוקה ניסו להביא את עניין ה"שיקולים המערכתיים" לאבסורד, כאילו ש"המערכת" היא הדלתות, המבנה, הכסאות הגירים והלוחות בביה"ס, ולזה ההנהלה דואגת, במקום לילדים שלנו.

תראו, אני אהיה אחד האחרונים שיטענו שמערכת החינוך בישראל מתפקדת כראוי, שהיא יעילה וטובה, שהמורים מצויינים ואין מה לשפר, אבל המקרה הזה אני דווקא התרשמתי שהשיקולים של ההנהלה משרתת את האינטרסים של ההורים לטווח הארוך, גם אם היא גורמת אי נוחות מסויימת בטווח הקצר.

בואו נמשיך, בקשר למערכת החינוך. שוב אני שואל (בעיקר את עצמי, אבל גם אתכם) האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום? האם לא כדאי להתחיל לשנות את זה?

השאלה הבאה היא מי צריך לנסות לשנות משהו במערכת החינוך? למרבה הפלא, מי שהכי כדאי לו להשקיע בזה הוא מי שעדיין אין לו ילדים. נשמע מגוחך, לא? כי הוא, למרות שהיום הוא לא חושב על זה, ירוויח הכי הרבה מזה שהשינוי יתחיל יותר מוקדם. היום אמנם אין לו ילדים, אז לכאורה אין לו שום עניין לטפל בזה, אבל הילדים של היום כבר סובלים מתחלואי המערכת. ככל שהשינוי יבוא יותר מוקדם, ככה ילדיו העתידיים של מי שאין לו ילדים ירוויחו יותר שנים במערכת לאחר תיקונה.

איך עושים את זה? בשני הכיוונים:

1. דרך קהילתית: כאן מדובר בסביבתכם הקרובה. השקיעו בכמה ילדים שאתם יכולים, לא רק בילדים שלכם, כמה שיותר. אם אתם יודעים משהו ומוכנים ללמד את הילד שלכם - למדו את כל הכיתה, אולי את כל השכבה. אל תשלמו לילד על חוג, פתחו חוג בעצמכם. זכרו שהילדים שזקוקים להעשרה יותר מכל הם אלה שהוריהם אינם מודעים לחשיבותה או אינם מסוגלים לתת אותה לילדיהם (כלכלית או תפיסתית) ונסו לעזור.

2. דרך מערכתית: תמכו בשיפור מעמד המורה, בהצעות לרפורמה כללית שתקטין את גודל הכיתות ולא תגדיל אותן. סרבו לתכניות המתייחסות לבתי הספר כאל יחידה כלכלית שצריכה להראות מאזן חיובי בסוף השנה. זכרו שבית הספר אינו שירות בייביסיטינג לילדים, ושתפקידו להשלים את החינוך בבית, לא לבוא במקומו, ונהגו על פי כך.

זהו להיום, אני מקווה שלא עצבנתי יותר מדי אנשי עסקים. אבל הם עצבנו אותי קודם, עם ההמלצות להפריט את האמ-אמא של מערכת החינוך ולסגור בתי ספר לחינוך מיוחד כי זה לא "משתלם" לשים מורה על פחות משלושים תלמידים. לי אין ילדה בבית ספר כזה, אבל מה יעשה מי שיש לו?