יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

הרפתקאה אלפינית במכנסיים קצרים (ופליס דק)

זהו הפוסט השלישי על הנסיעה האחרונה שלי לצרפת. בפוסטים הראשון והשני סיפרתי על מונט איגויי. הפרק הזה יספר על מה שקרה לנו כשטפסנו על המחט של הדיבונה.

גם כאן, כמו תמיד, עבור הקוראים הלא-מטפסים, המילים הלא מובנות יקשרו לדפים המתאימים באנציקלופדיה של הטיפוס.


המחט של הדיבונה (Aiguille la Dibona) הוא שפיץ חד מאד שנמצא במפנה הדרומי של העמק של הברארד (La Berrarde). אנג'לו דיבונה (Angelo Dibona) היה מדריך ומטפס איטלקי ידוע, ואפילו יש בדולומיטים ריפוג'יו על שמו, ליד קורטינה ד'אמפצו. בכל מקרה, בין שאר הדברים שהוא עשה, הוא גם היה הראשון (יחד עם גואידו מאייר) שטיפס על המחט. זה בטח עצבן הרבה צרפתים, שאיטלקי שם שם את השם שלו (ויש שם עוד משחק מילים). בכל אופן, הוא פתח, עוד בשנת 1913, את המסלול "כיכר של סוכר של הסורייה" (Pain de Sucre du Soreiller), על המחט, ששמה במפות הישנות: המחט של כיכר הסוכר (Aiguille du Pain de Sucre). בעקבות המסלול הראשון הזה, שונה השם, והיא נקראת כיום, המחט של דיבונה.


Pain de Sucre, הוא הצורה שבה היו מוכרים סוכר בימי הביניים. זוהי כיכר מוארכת (משהו די פאלי, למעשה). הר הסוכר, בריו דה ז'אנרו נקרא בעצם "הר כיכר הסוכר", וזו בדיוק הצורה. המחט של הדיבונה הרבה יותר שפיצית, יותר כמו מחט, אבל אני לא אחראי על מילים של הצרפתים.


באינטרנט, יש הכל, אז הנה: משמאל לימין: כיכר של סוכר, הר הסוכר בריו דה ז'אנרו.

דרך אגב, כשמחפשים תמונות של "pain de sucre" ב-Google, מקבלים(בין השאר) המון תמונות של בחורות בביקיני, מה שגורם לי לחשוד שזה גם סלנג בצרפתית לציץ, אבל זה לא בדוק...


בחזרה לדיבונה. מסתבר, שממש מתחת למחט (עוד משחק מילים) יש בקתה שבה אפשר לישון ולאכול - Refuge du Soreiller. אפשר, אבל זה די יקר. בדרך כלל, למדריכים (כמו יואל וכמוני) הלינה בבקתות היא בחינם, והאוכל בזול. זה נכון לבקתות של ה-CAF, המועדון האלפיני הצרפתי. אבל הבקתה הזו שייכת לארגון מתחרה, שנקרא STD (שזה ר"ת של Societe du Tourisme du Dauphine, והם לא נותנים למדריכים לישון בחינם. אנחנו, שני יהודונים תפרנים (וקמצנים) החלטנו ללכת על האופציה האחרת - אוהל.


לפני שעולים, כמו בצרפת, בודקים מזג אוויר. היה יום לא מעונן במיוחד, אבל לא עם המון שמש. עצרנו לקפה בסן-קריסטוף ושאלנו את בעל הבית אם הוא בדק את המטאו היום. הוא הציץ החוצה, כמו שהיינו מצפים מכפרי אמיתי לעשות, ואמר: "מחר יהיה בהיר". אני הצצתי גם, וחשבתי ההיפך, אבל מה אני מבין.


השארנו את האוטו למטה בעמק, לקחנו אוהל, שקי שינה, אוכל ואלכוהול, ציוד טיפוס וחבלים ועלינו. העליה לדיבונה לוקחת כשלוש שעות. זו עליה מאומצת למדי, ואנחנו היינו כבדים למדי (קמצנים, כבר אמרנו). העליה מתחילה בגובה 1300מ' בערך, ומסתיימת למרגלות המחט של הדיבונה, בגובה 2719מ', כלומר 1400 וקצת מטרים של עליה בגובה. ממש בתחילת העליה פגשנו את השומרת של הבקתה, שסיפרה שהיא בדרך לארגן אספקה ותחזור מחר.


המשכנו לעלות ואחרי שלוש שעות בערך, הגענו לבקתה. מכיוון שאף אחד לא מספיק משוגע לעלות לשם ביום מעונן, כשהמטאו לא מבשר גדולות ליום שאחרי, הבקתה היתה ריקה. למעשה, היה די קר, שם בגובה 2700, אחרי יום עם מעט מאד שמש. בישלנו ארוחת ערב, והחברה של השומרת, שנשארה אחראית, הזמינה אותנו לבשל בפנים.


כשקמנו בבוקר, לא מאד מוקדם, ראינו שבאמת אין שמש בכלל, ואפילו די מעונן. היו לנו שתי נחמות. האחת היא שהבקתה נמצאת קרובה כלכך למחט של הדיבונה, שזה נחשב שאין בכלל אפרואוץ', תראו:

הנחמה השניה שלנו היתה, שהדוד בסן קריסטוף אמר שיתבהר.


כאמור, המחט של הדיבונה נמצאת ממש מעל הבקתה והאפרואוץ' קצר מאד. ממש כמה דקות הליכה. התחלנו לטפס. כרגיל, עולים בלי חבלים עד שאי אפשר יותר, ואז מתקשקשים עם תחנה למאבטח ועם פתיחת החבלים במקום לא נוח. לא לומדים...


המסלול שבחרנו נקרא Voie Madier - המסלול של מאדייה, שנפתח בשנת 1937 על ידי אנדאול מאדייה (Andéol Madier) ושותפו מוריס פורסטיה. במסלול יש 11 פיצ'ים. רובם קלים ויש שניים, לא מדורגים מאד קשה, אבל הכי קשים במסלול: הפיץ' השישי די תלול ומדורג כ-6a, והשביעי, שיש בו קטע טיפוס בחריץ של 6b, שנקרא La Fissure Madier, כלומר, החריץ של מאדייה. הנה תמונה של המסלול מלמטה, ה מסלול מסומן בקו אדום דק.

אני מתחיל את הפיץ' הראשון של היום, כרגיל. הפיץ' לא קשה ואני רץ עד סוף החבל. יואל ממשיך ואנחנו מחליפים. למשך כמה פיצ'ים זה הולך מצויין. אפילו לא מאד קר, ונראה שמתחיל להתבהר. זה הזמן שבו אני מרוצה שבחרתי לצאת לטפס עם נעלי טיפוס, מכנסיים עד הברכיים ופליס דק. ממשיכים עוד קצת, ומתחיל להתקרר. בפיץ' השישי, השלישי של יואל, אני עומד בתחנה, ומרגיש שהידיים מתחילות לרעוד. אני מוריד לשניה את הקסדה וחובש את הכובע של הפליס מתחתיה. אחרי כמה דקות אני מתחיל לשמוע דפיקות עדינות. מרים את העיניים ורואה שיורד עלינו ברד.


אויאויאוי. טוב, לפחות הסלע לא כלכך קר ואפשר לטפס בלי כפפות.


בואו נחשוב: סלע לא כלכך קר, ברד, מה קיבלנו? נכון - מים. לא חשבתי, כנראה. עד שיואל גמר את הפיץ' וצעק לי שאני יכול לטפס כבר הכל היה רטוב מסביבי. אני מסתכל למעלה: פיץ' די תלול, יש רק אחד יותר קשה ממנו על המסלול, וזה הפיץ' הבא, שלי. איך יואל טיפס את זה, לא הבנתי, אבל איך אני אטפס את הבא?


הפיץ' הזה מוגדר כטיפוס על סלאב/פייס, כלומר תלול למדי, בלי אחיזות טובות ומסתמך על סמירינג, בעיקר. התחלתי, הרמתי רגל, אי אפשר כאן לסמוך על חיכוך, כי הכל רטוב. צריך למצוא אחיזות טובות ממש לרגליים, כי האחיזות לידיים - אתם יודעים - הן רטובות, ולא טובות. אני מתרומם על האחיזה, ומרים את הרגל השניה. כמה צעדים יותר גבוה, ונגמרות אחיזות הרגליים. עוברים לחיכוך. אני מרים רגל ומניח את הסוליה על שטח קטן שאני מדמיין שהוא פחות תלול באיזו חצי מעלה מהסלע שמסביב. מעביר קצת משקל בחשש וזה מחזיק. מתרומם על הרגל על כל המשקל - וואללה, זה עבד. איזה קטע. הגרניט הזה כלכך מחוספס, שאפילו כשהוא רטוב יש מספיק חיכוך.


הנה פתגם: גרניט זה כמו פליס - שניהם עובדים אותו דבר כשהם רטובים.


יופי, אני מטפס קצת יותר מהר, כמעט פזיז. אבל מי שמטפס מהר - גם מתחמם. אני מגיע ליואל, לוקח ממנו ציוד במהירות, מתארגן. יואל אומר לי, נראה לי שזה הפיץ' האחרון. איך אחרון, אם עשינו שישה, ויש במסלול 11 פיצ'ים ארוכים? לא נראה לי, אני עונה לו ויוצא. מעלי קטע תלול, קצת שלילי. מימיני - דיהדרל גדול, אבל לא כלכך תלול. מה אני אבחר? הסלע רטוב, אני רועד מקור (מכנסיים קצרים ופליס דק...). לאחר התלבטות למשך זמן קצר מאד, ממש לא מורגש, אני הולך על הדיהדרל, כמובן.


אני מתקדם כמה מטרים, ופתאום שם לב שהדפיקות של הברד על הקסדה נעלמו. יופי, אני חושב לעצמי, מקשיב היטב ושומע את הרפרוף העדין של פתיתי שלג. שלג? אני שואל את עצמי? יכול להיות? אני מביט מסביב ורואה שבכמה נקודות, במקומות בהם יש עלים של צמחים, השלג אפילו תופס. ואני על הפיץ' של החריץ...


אויאויאוי. יש ברירה? ממשיכים. אני מתקדם על הדיהדרל הלא תלול, באמת לא נורא, ועוד שתי מדרגות סלע ואני בחריץ. הכל רטוב. אני שולח יד לתוך החריץ ומנסה לנעול יד. ג'אמינג לא עובד - רטוב מדי. אני מנסה למצוא אחיזה ומוצא איזה ליי-באק לא רע. אני עולה צעד-שניים ועומד על חיכוך בין שני הקירות של החריץ. מכניס קאם לחריץ ומרגיש פתאום יותר בנוח.


אני מעלה רגליים, שולח יד למעלה ומוצא משהו, עוד צעד ועוד אחד ועוד אחד ואני כבר די גבוה מעל העגינה, ואם עכשיו מחליקה לי רגל, אני מתרסק על המדף מתחתי. הערכת מצב מהירה גורמת לי לשים עוד עגינה - רוק קטן. אני בודק אותו ומתרשם שהוא מחורבן, קטן מדי. מנסה להוציא אותו ולא מצליח. בהברקה של רגע אני חושב לעצמי: "שיואל יוציא את שניהם", ומכניס עוד רוק, יותר גדול. האחד הזה יושב יפה, אבל אני אעמוד כאן עוד הרבה, זה לא ייגמר טוב. אולי בכל מקרה זה לא ייגמר טוב, אבל אם אני אמשיך לחשוב ולא אתקדם - זה בטוח לא ייגמר טוב.


אני מרים רגל שמאל - אין אחיזה, עכשיו זה רק על חיכוך. מעלה יד ימין ומוצא עוד משהו ליד שמאל, לרגל ימין אני לא מוצא כלום, ואין הרבה ברירה, אני מצמיד את הסוליה לקיר, כדי לייצר עוד חיכוך, ומתרומם. לדחוף על הרגל, לדחוף על הרגל, אני מזכיר לעצמי, ומושך בכל זאת בכל הכוח בידיים. אני נועל יד ימין חזק, ושולח יד שמאל למעלה, מרגיש אחיזה, עוטף אותה עם האצבעות ובדיוק אז, מחליקה הרגל. כל השרירים של פלג הגוף העליון מתכווצים באחת. הידיים מחזיקות, הבטן מעלה את הרגל בחזרה, אבל הרגל לא מוצאת כלום. תירגע, אני אומר לעצמי, זו אפילו לא פדיחה, כי אף אחד לא רואה. תסתכל למטה. אני מצליח להירגע מספיק כדי להסתכל למטה ורואה שני דברים. הראשון - שאנחנו בתוך ענן וחוץ מכוח הכובד שאומר לי איפה זה למעלה ואיםפה למטה - אין לי מושג לאן ללכת. השני, הוא שיש קצת ימינה אחיזה לא רעה לרגל ימין. קודם כל זה! אני מעלה רגל, מתייצב וזהו. גמרנו עם החריץ הזה. ועכשיו ממשיכים למעלה. הראות כלכך הידרדרה עד שלא רואים יותר מכמה מטרים מסביב, לפחות החיכוך מחזיק גם כשהסלע רטוב. אם זה היה על אבן החול של ירדן - אני בחיים לא הייתי יכול לטפס את זה.


גמרתי את הפיץ' וצעקתי ליואל. הוא בא אלי ושמעתי אותו מקלל כל הדרך. אבל לפחות אנחנו מעל הקטע הקשה. המשכנו עוד כמה פיצ'ים והגענו למעלה. כל הזמן יורד שלג, ועכשיו - לירידה.


מחפשים את הירידה. בגיידבוק כתוב שהירידה היא בהליכה, אבל לא כתוב שצריך ללכת את זה בתוך ענן, עם ראות אפס וכשיורד שלג. אני מחפש תחנת גלישה ומוצא משהו. גולשים 25מ', וממשיכים ללכת מחוברים, כמו על מסלול אלפיני. זה תלול מאד, אבל אנחנו לא יורדים אלא עושים טרברסה לאוכף שמאחורי המחט. איזה קטע, יש שם ממש שביל צר שמעליו ומתחתיו קירות תלולים. עוד עשר דקות זהירות, ואנחנו באוכף, מקפלים את החבלים ורצים למטה מאושרים. אפשר להתחמם.


אנחנו מגיעים לבקתה ומגלים שהיא מלאה. מחר יתבהר - אומרים לנו כולם...

יום שני, 7 בספטמבר 2009

יתרונות הקפיטליזם

כבר הרבה זמן אני כותב התחלות של פוסטים בנושאים כלכליים שלא מבשילות לכלל אמירה שלמה. זה פשוט לא מצליח לי.


לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם חניך בקורס טיפוס שטען שתפקידה של הממשל הוא לשמור את השלטון לעצמה, ולדאוג לתפקידי השרים. הוא היה בן 16 אז, ואני חושב שזה די עצוב שכה חושב נער בן 16. טוב, הוא צדק מבחינה זו שזה מה שהם עושים, כלומר, שהם חושבים שזו דרך ההתנהלות הנכונה. אני טענתי אז, ולפני שנתיים גם כאן ובהמשך כאן, שהתפקיד של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים. לשם כך היא הוקמה. ממשלה שלא עושה זאת, צריכה להיענש ולא להיבחר שוב. האזרחים צריכים למנות ממשלה שתדאג לרווחתם.


קפיטליזם, ובכן, זה קצת יותר מורכב, אבל אחד מתפקידי הממשלה הוא לרסן את הקפיטליסטים, כנראה.


קראתי פוסט מצויין היום, קצת ארוך, אבל מצויין וכתוב טוב, שמסכם בדיוק את מה שאני רציתי לכתוב בנושא הקפיטליזם, יתרונותיו, ומי באמת נהנה מן היתרונות הללו (רמז - לא אנחנו). הנושא הוא: "האם אדם רציונלי, שאינו בעל הון, יכול להיות קפיטליסט".


וכדי להביא את הצד השני - הקפיטליסט היומי מציג חבורה של פנאטים דתיים, שהדת שלהם היא, כמובן - הקפיטליזם.


תהנו.



יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

על עילגות ודיסלקציה

מה הקטע הזה של ישראלים לכתוב בפורומים ובטוקבקים בשגיאות כתיב? ומה הקטע הזה שאם מעירים למישהו על זה שהוא עילג במיוחד, כל העילגים האחרים (שהם סתם אנלפבתים ועילגים, לא במיוחד) קופצים על המעיר: "מה יש לך? ואם הוא דיסלקט?


איתי סיפר לי לפני כמה חדשים שהוא היה בהרצאה על החברה הישראלית, שנתן איזה סוציולוג. הוא אמר שהמרצה התחיל במילים: "החברה הישראלית היא חברה אינפנטילית".


וזה נכון. מה זה אינפנטילי? שיכול לראות רק את עצמו, כאן ועכשיו. לא יכול לדחות סיפוקים, אנחנו קוראים לזה. אז מה זה קשור לדיסלקטים?


אני לא מקבל את התירוץ של הדיסלקציה מכמה סיבות:


קודם כל, לא יכול להיות שכל מי שכותב באינטרנט בשגיאות כתיב הוא דיסלקטי. אם זה היה נכון, היו איזה 90% דיסלקטים לפחות. זה הרי ידוע שלהורים עשירים יש יותר סיכוי שהילדים שלהם יאובחנו כדיסלקטים.


שנית, גם דיסלקטים יכולים להשתמש בבודק איות (או לפחות לנסות). נכון, זה מציק (ופחות ספונטני), ונכון, זה לא עולה על כל השגיאות, אבל זה יפתור חלק גדול מהבעיה.


שלישית, ניסויים (לא מתוכננים ובלי קבוצת ביקורת) מראים שאם טורחים לקרוא את מה שכותבים לפני שלוחצים על "שלח", זוכים להזדמנות מצויינת לתקן את הניסוי ואת מרבית שגיאות הכתיב.


לפני שנה, בערך, הערתי למישהו שאני מכיר על העברית האיומה שלו בפורום של המועדון האלפיני. הוא אמר שהוא דיסלקטי, כמובן, ואני מאמין לו שהוא מאמין בזה. ביקשתי ממנו, רק כניסוי, שבזמן הקרוב יקפיד לקרוא את מה שהוא כתב לפני שהוא שולח. אם משהו נראה לו מוזר או לא מובן, שיתקן.


וראו זה קטע. מאז הניסוחים שלו השתפרו קטעים, אין לו כמעט שגיאות כתיב יותר (בשנה האחרונה היתה לו שגיאה אחת!) כמה חדשים מאוחר יותר הוא אפילו התקשר להגיד לי שזה היה כמו קסם (המילים שלו).


ולעניין הספונטניות: זה נכון שלדיסלקטים יש יותר בעיה עם כתיבה וקריאה (והגהה), אז זו סיבה לא להתמודד? גם לנכים יותר קשה לרוץ ולקפוץ, אז מה, זה בסדר שישבו כל היום בבית? וזה פחות גרוע (לסביבה, להם זה גרוע) כי ה"דיסלקטים" האלה מזהמים לכולם את המרחב הציבורי.


אני אומר - זה לא דיסלקציה, זה פשוט חוסר כבוד לשפה שאנחנו מדברים, לדברים שאנחנו כותבים.


אם היה לנו כבוד לשפה שאנחנו מדברים וכותבים, היינו מייחסים לה (לשפה) יותר חשיבות מאשר לנוחות שלנו בשניה הזו. האינפנטיליות של החברה הישראלית, כבר אמרנו?

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

טיפוס בצרפת - (2)Mont Aiguille

תקציר הפרקים הקודמים:

יואל ואני מטפסים מסלול על מונט איגווי, מגיעים למעלה, אוכלים ארוחת צהרים ושוכחים את המפתחות של האוטו על הפסגה. סיימנו את הפרק הקודם כשיואל ואני ליד האוטו, בלי מפתח. הצלחנו לפתוח את הדלתות (וכל הכבוד ליואל שלא שם לב לזה שאני צוחק עליו ובכל זאת לוקח מקלות הליכה לכל מקום), אכלנו לחם עם סרדינים, מיונז, גבינה ופטה ושתינו בירה. עכשיו מתכננים את הלילה, כי מחר צריך לדאוג למפתחות. יואל כבר מתכנן איך הוא יתקשר לפריז לבעל האוטו ויבקש ממנו לגשת לתחנת הרכבת ולתת את המפתחות לאיזה סטודנט שנוסע בדיוק לגרנובל, ואנחנו נפגוש אותו שם. זה יום שישי ואנחנו מודיעים להורים של יואל שלא נגיע לקידוש...


קיפלנו את המושבים של האוטו, התכרבלנו בלי שקי שינה או בגדים והעברנו עוד לילה לא נוח. אמנם יותר נוח מביווי לא מתוכנן על הסלע, אבל לא בהרבה.


קמנו בבוקר, ואחרי ויכוח קצר החלטנו לטפס את המסלול הרגיל, אבל בלי חבל. מכיוון שלא יהיה לנו חבל, לא נוכל לגלוש את מסלול הירידה, וניאלץ לרדת את אותו המסלול הרגיל. מדריך מקומי אמר שיש כבל פלדה בקטעים התלולים, אז עלינו עם רתמות, כלומר בסגנון ויה פראטה.


טוב, שוב אפרואוץ' של שעה, מגיעים לתחילת המסלול, ויש שתי קבוצות לפנינו. הם מובילים, עם חבלי דאבל והכל. יואל שואל אותם, כמובן, אם הם מצאו את המפתחות שלנו, וכמובן שלא. הם שואלים איפה החבלים שלנו ואנחנו אומרים שאנחנו עולים בלי. במיוחד מדברת איתנו איזו סבתא שבאה עם כל הנכדים שלה לעשות את המסלול הרגיל על מונט איגווי. ואני כבר מתכונן לנזיפות שלה, שאסור לטפס בלי חבל, שזה מסוכן, שאנחנו חסרי אחריות. היא מחייכת ושואלת אם אנחנו רוצים לעקוף אותה. אנחנו מסכימים, כמובן, ושואלים אם זה באמת בסדר, והיא עונה: mais, bien sur, vous êtes grimpeurs... כלומר, כמובן, הרי אתם "מטפסים".


יופי, אנחנו רצים למעלה, קצת מתברברים, ואז מוצאים את המסלול. יש באמת כבלים על המסלול, אבל לא כמו בויה פראטה. אלה כבלי פלדה שעברו המון תיקונים, לפעמים עם 20מ' בין שתי עגינות, והעגינות, נו, לא משהו. הכבל בטוח לא ייקרע, כי הוא בעובי 22מ"מ בערך, כלכך עבה, שממש קשה להקליפ עליו טבעת. אבל העגינות, בקושי מחזיקות את המשקל של הכבל. בכל מקרה, המסלול לא קשה במיוחד ותוך שעה אנחנו למעלה. אני רץ אל האשוחית הקטנה בצורת חרוט, שלידה אכלנו אתמול, ולא מוצא כלום. טוב, יש שיטות לחיפוש ואיתור, ואני מתחיל ללכת בספירלה סביב העץ הקטן הזה. לעורבים שמעלי אני בטח נראה מטופש לגמרי, אבל זה עובד, תוך כמה דקות אני מוצא את המפתחות והאולר, והופ - אנחנו בדרך למטה.


בדרך למטה אנחנו מבינים למה יש מסלול ירידה, ואף אחד לא יורד את המסלול הרגיל (אף אחד, כלומר, חוץ מיואל וממני). יש שתי סיבות. הראשונה היא שכל החלק העליון של המסלול הזה, ועוד כמה קטעים לאורכו, הם דרדרת אחת גדולה של אבנים רופפות וחצץ. מי שיורד, מפיל על מי שעולה אבנים, כל הזמן. הסיבה השניה היא שעל הכבל, זה שעולה וזה שיורד, עושים פקק תנועה.


זה מעלה את השאלה: כשאני עולה והשכנה יורדת, מי צריך לומר שלום ראשון? זה שעולה או זה שיורד (כמובן שהגבר צריך להקדים שלום לאישה).

אבל כל מי שהיה על המסלול (הסבתא ומשפחתה, אב ובנו, מדריך וקליינטים - כולם) כבר הכירו את הסיפור, דרשו בשלומנו, שמחו לשמוע שמצאנו את המפתחות ופינו לנו את הדרך כדי שכבר נעוף משם ונהיה מתחתיהם, ואז הם יוכלו סופסוף להפיל עלינו אבנים... עוד חצי שעה ואנחנו בתחתית המצוק, מבסוטים ורצים לאוטו.


בדרך יואל אומר שהוא די שמח שטיפסנו את המסלול הרגיל, שהוא דווקא רצה לעשות את זה, אבל איכשהו זה לא נראה לו מספיק חשוב כדי לבזבז על זה יום טיפוס. אז בדרך מדברים על זה שבעצם היה די כיף לעשות מסלול בדואי בצרפת, כמו בוואדי ראם. זה נחמד, וגם יש לזה ערך היסטורי, לחזור על מה שעשו האבות המייסדים. ופתאום נופל לי האסימון: זה הכל היה מתוכנן. יואל רצה לעשות את ה-voie normale, הוא השאיר את החלון קצת פתוח, לקח מקלות הליכה (שניים - חשוד מאד), שכח את המפתחות על הפסגה. היו כאן מניע, יכולת והזדמנות. התעלומה נפתרה.


עצה לעתיד: אם אתה רוצה לטפס את המסלול הרגיל על איזשהו הר, פשוט שכח את המפתחות של האוטו על הפסגה, אחרי שטיפסת אליה במסלול אחר. לפרטנר שלך לא תהיה ברירה, והוא כבר יציע שתרוצו את המסלול הרגיל כדי להביא את המפתחות. אם כבר, זכור לאכול על הפסגה ליד נקודת ציון ברורה, כמו עץ קטן בעל צורה ייחודית, למשל חרוט.


זהו, נגמר הספור? הייתם רוצים שייגמר כבר, אה?


פותחים את האוטו, מארגנים אותו מחדש (המושבים, הציוד וכל השאר) מניעים ונוסעים. עולים על הכביש ופתאום - דפיקות. עוצרים ובודקים - פנצ'ר.


אויאויאוי. מוציאים את כל הציוד מהאוטו כדי להחליף גלגל, ו... הגלגל הרזרבי קרוע כולו.


אויאויאוי. טוב, מה אפשר לעשות, לפרק את הגלגל, לנסוע בטרמפ לתקן אותו, לחזור בטרמפ, להרכיב ולנסוע לקנות רזרבי. מוציאים את המפתח של הגלגל ומנסים לפתוח - מידה לא מתאימה.


אויאויאוי. מה עכשיו? עומדים ומנסים לעצור טרמפ, אולי נשיג צלב ונוכל לפתוח את הברגים. מישהו עוצר, יש לו צלב. מרכיבים את הצלב על בורג, מסובבים ו... הוא קופץ. הראש של הבורג דפוק? בודקים? לא, נראה חדש. עוצר עוד מישהו. מסתכל עלינו ושואל: מה אתם עושים? מנסים להוריד את הגלגל, אנחנו אומרים. הוא אומר: אבל יש כיסוי פלסטיק שחור על הברגים, לא תצליחו ככה, יש לכם סכין? והוא, עם סכין, מוציא פלסטיק שחור בצורת משושה מכל אום והופ, פותח את הברגים עם המפתח שהיה באוטו. איזה טמבלים יצאנו.


יואל לוקח את הגלגל ונוסע בטרמפים לגרנובל.


אני נשאר עם האוטו. השמש קופחת, הספר משעמם והזמן עובר. אויאויאוי, חמש שעות אחרי זה יואל חוזר עם הגלגל האוטו של ההורים שלו וסופסוף אנחנו יכולים להמשיך להר הבא.


בפרק הבא - חוויות אלפיניות במכנסיים קצרים...

והיום - על משהו שונה לגמרי - טיפוס בצרפת - (Mont Aiguille (1

הרי כולם יודעים שנסעתי לטפס בהרי צרפת (והרי לכם משחק מילים) הקיץ. אז הנה, אני מספר קצת על מה שהיה. היו כמה הרפתקאות, ולכן אני אמרח את זה על מספר פוסטים.


(בסוגריים - לאלה שאינם מטפסים, למונחים המקצועיים, יש קישורים לאנציקלופדיה של הטיפוס)


ובפרק הראשון - מונט-איגווי (Mont Aiguille). פירוש שמו - הר המחט, וזה כי מכיוון מסויים הוא נראה ממש דק ושפיצי. הנה תמונה:

ההר הזה הוא לא גבוה במיוחד (2085מ'), אבל מאד יפה ומאד נישא. הוא נמצא באיזור הורקור (Vercors), הנה מפה:

בכל מקרה, ההר הזה הוא אחד מאבני הדרך (הראשונות, יש לומר) של האלפיניזם הצרפתי, והטיפוס בכלל, אם לא הראשונה שבהן. זהו הר בצורת אליפסה מוארכת שמוקפת מכל העברים במצוקים בגובה 300-380מ'. הטיפוס אליו אינו טריביאלי, אבל יש מסלול אחד (שעוד ישחק תפקיד בסיפור הזה) שהוא לא קשה במיוחד. זהו המסלול הרגיל (La Voie Normale), כמובן. המסלול הרגיל הוא בדרגה 4, בערך, והוא נפתח בשנת 1492. כן, כן, זו אינה טעות הקלדה, אותה 1492 של גירוש ספרד ושל גילוי אמריקה. המלך שארל השמיני ציווה שיטפסו על ההר, אז אחד ממשרתיו, אנטואן דה ויל, עשה זאת תוך שימוש בסולמות, חבלים ועזרים אחרים. זה היה סוג של טיפוס מלאכותי ומציין את הטיפוס הטכני הראשון אי פעם.


בכל מקרה, יואל ואני עברנו על הגיידבוק, והחלטנו על מסלול שנקרא Voie des Etudiants, או בעברית "המסלול של הסטודנטים". אני לא בטוח על מקור השם, אבל בטח איזה שני סטודנטים השתכרו, הבריזו מהלימודים ליום והלכו לפתוח מסלול...


יצאנו על הבוקר מהבית של ההורים של יואל בגרנובל, נסענו לדרום (לא לכיוון, לאיזור) שזה איזור הנחל שזורם מתחת להר שלנו, מצאנו את החניה הנכונה אחרי קצת התברברות בדרכים צדדיות ושבילי עפר. התארגנו עם תיק קטן לכל אחד, שלוקר וקצת אוכל. יואל אמר שאין לו איך לתלות את הסכין ונתתי לו קרבינה קטנה. הוא חיבר אליה גם את האולר שלו וגם את המפתחות של האוטו ויצאנו לדרך. האפרואוץ' למונט איגווי הוא עליה תלולה של כ-600מ' אנכי, שלוקחת בערך שעה, אם מתאמצים. יואל לוקח איתו מקלות הליכה טלסקופיים. הוא אומר שזה בשביל לשמור על הברכיים, ואני צוחק עליו. מי צודק? תראו בהמשך.


התאמצנו, עלינו, חיפשנו ומצאנו את תחילת המסלול שלנו.


המסלול לא מדורג קשה בגיידבוק, רובו 5 ופיץ' אחד של 6a, אבל הוא כמעט 300מ', 7 פיצ'ים די ארוכים, ויש קטעים מפחידים, כי הסלע לא תמיד הכי טוב שיש. המסלול הוא מסלול טראד, כלומר, לא מבולט, וכולו על אבני עיגון, אבל פה ושם יש פיתונים ישנים וחלודים (די מפחיד), והתחנות מבולטות.


טוב, התחלנו לטפס. אני מוביל את הפיץ' הראשון, כמו תמיד. זה עוזר לי להיכנס לראש הנכון, להרגע ולהתמקד. הפיץ' הראשון היה קל, אבל קשה לדירוג שלו, כלומר, הוא היה 5, אבל 5 קשה. טוב, זה בטח בגלל שזה על הבוקר.


ממשיכים, והפיץ' השני עובר טוב, גם השלישי, שהוא 6a. אני מוביל אותו, וגם הוא מרגיש לי קשה בשביל 6a, אבל זה עובד.


יואל מתחיל את הפיץ' הרביעי. הוא מתקדם כמה מטרים, ואז שם משהו ומבקש שאני אקח אותו. הוא מתקדם עוד קצת, ושוב עוצר. אנחנו לא מבינים, זה אמור להיות מקסימום 5c. אחרי איזה 12מ' הוא בונה תחנה, ואני עולה אליו וממשיך להוביל. היציאה מהתחנה בשלילי. יש שתי אחיזות מצויינות, ואז - כלום.


אני עושה את שני הצעדים, מחליט לשים עגינה. לא מוצא את הטבעת עם הרוקים, ואז כן מוצא, ולאט לאט היד שלי מחליקה מהאחיזה, אני מקלל ויואל מקלל אותי בתשובה. מה? אני שואל, והוא - הפלת את הטבעת עם הרוקים. מה פתאום, אני צועק עליו בהיסטריה (אתה לא רואה שאני עוד שניה נופל?), היא אצלי ביד. כמובן שהוא צדק, ואכן היפלתי את הטבעת השניה, אבל את זה גיליתי אחרכך.


טוב, אני מקליפ את החבל, ופתאום (כמו שתמיד קורה, אני לא מחליק מהאחיזה, אני יציב, מנער ידיים, מחליף, שוב מנער, וממשיך. באמת אין כלום להמשך. אני משפר רגליים, נמתח עוד קצת, ומנסה שוב - עדיין כלום. מעלה רגל שוב, שולח יד ומוצא אחיזה, טוב, לא ממש אחיזה, מן קרימפ לשתי אצבעות. אני מעלה עוד יד לסלופר עלוב וחושב לעצמי: על זה אני אמור להוציא רגלים מהשלילי?


מכיוון שאין הרבה ברירות, אני לוקח אויר (טעות, כי אז אני יותר כבד) ומיישר רגל, מרים רגל שניה גבוה, מושך עם שתי הידיים, מנסה להעביר משקל לרגל העליונה וזה קשה. מושך עוד קצת, עוד קצת, יד אחת משתחררת, עולה ומצאת עוד אחיזה. היד הזו ישרה, והשניה מחפשת גם משהו. אני מתנשם, מתנשף ובסוף עומד על הרגלים. זה כבר לא שלילי כמו קודם, יש לי אחיזות, אבל זה לא כאילו שאני יכול לעזוב ידיים. אין סיכוי שזה 5c, זה 6b לפחות. וזה לא נגמר. יש מעלי פייס תלול, בלי הרבה אחיזות. אני רואה מעלי פוקט מוארך. שולח יד ומכניס שתי אצבעות עד הסוף - מגניב, אחיזה שמרגישה מצויין, איזה כיף. למעשה, זו אחיזה די מחורבנת, אבל אחרי מה שהיה קודם...


עוד צעד ועוד צעד, ואני כבר איזה 6מ' מעל העגינה הקודמת ששמתי. אני מכניס עוד רוק, לא כלכך טוב, מקליפ אותו וחושב על ההמשך. מציץ מעבר לפינה ורואה שם בולט גיבור. מעביר אליו את הראנר וממשיך להיאבק עד סוף הפיץ'.


עוד פיץ' ועוד פיץ' ואנחנו למעלה. מסתכלים על השעון - כבר אחרי שתיים בצהרים. התחלנו לטפס קצת לפני עשר, כלומר ארבע וחצי שעות, לשבעה פיצ'ים. לא רע.


אנחנו יושבים על הפסגה ליד עץ אשוחית קטן בצורת חרוט ומוציאים אוכל: גבינה, לחם, נקניק, קצת יין. ארוחה מצויינת.


מחפשים ומוצאים את מסלול הירידה. מתחילים בסקרמבלינג די תלול ודרדרתי, כמה גלישות ועוד קצת הליכה ואנחנו למטה.

רצים את האפרואוץ' בירידה (כלומר, אני רץ ויואל עם המקלות שומר על הברכיים). אנחנו יורדים ויורדים. איזה חמש דקות לפני האוטו, יואל אומר לי: אתה יודע, אני לא זוכר שהחזרתי את המפתחות של האוטו לטבעת של הסכין. מה? אני שואל. הוא מסביר: המפתחות של האוטו היו עם הסכין, על אותה טבעת. הוצאתי את הסכין כשאכלנו למעלה, ואני לא זוכר שהחזרתי אותו ואת המפתחות...


אויאויאוי, מה עכשיו? כבר מאוחר מכדי לטפס שוב. יורדים לאוטו. אני בודק, דבר ראשון, אם אולי במקרה נשארה דלת אחת פתוחה לאוטו. אין מזל. בסיבוב שני אני מוצא שאחד החלונות נשאר פתוח טיפה, איזה סנטימטר. אחרי קצת מחשבה, אנחנו מפרקים את שני מקלות ההליכה של יואל (גם בזה הוא צדק), מרכיבים משניהם מגא-בטון (mega-batôn) ובנסיון שני מצליחים לפתוח את הדלת שמול. לפחות יהיה לנו אוכל ושתיה (לא מים, אבל בירה ויין) ונוכל לאכול ארוחת ערב.


ומה אחר כך? על כך בפרק הבא...