רוצים או רוצים לרצות, זאת השאלה

לא מזמן הייתה לי הבנה, הפעם, זו היתה הבנה בנושאים מדיניים. הבנתי שבהמון נושאים, אנחנו נמצאים, כמו שאמר לי אמוץ, בגן ילדים.

מעין, למשל, הבת שלי, כל פעם שהיא מתעקשת על משהו, נאמר, לא לסדר את החדר, ומישהו אחר מסדר (נורית או אני) היא מייד מתחילה לבכות. למה? היא הרי לא רצתה לסדר. אבל היא בוכה: "אני רציתי, אני רציתי". מה היא רצתה? היא רצתה לרצות!

ואז קלטתי פתאום, שהפלסטינים, הם לא רוצים עצמאות, למרות שהם אומרים שהם כן. מה שהם רוצים באמת זה להלחם על העצמאות שלהם. זה לא אותו דבר. הם כבר נלחמים על העצמאות שלהם כלכך הרבה וכלכך חזק, שהרעיון שעיקרי אצלם זו "ההתנגדות". אבל הרי אם תהיה להם עצמאות, למי הם יתנגדו? אז מצד אחד הם מצהירים על הרצון שלהם בעצמאות, ועל זה שהם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה, ומצד שני הם מסכלים כל הזדמנות לקבל את מה שהם אומרים שהם רוצים.

יותר מזה, הם גם מפחדים פחד מוות מהרגע הזה שבו הם אשכרה יצטרכו לדאוג לעניינים שלהם.כי הם לא מסוגלים לעשות את זה. הם לא יודעים לנהל כלום חוץ מהתנגדות. מערכת חינוך? בריאות? פרלמנט? זה לא חשוב, יש התנגדות, רוצים עצמאות...

אני יודע מה אתם חושבים, שפתאום הפכתי לימני קיצוני, שונא ערבים, ואני עובר לגור בחומש החדשה. אז כנראה שלא, הנה:

זה לא רק הם. ישראל, ואנחנו הישראלים, לא נמצאים במצב יותר טוב. אנחנו לא ממש רוצים שלום. הכמיהה לשלום, זה מה שחשוב לנו. אנחנו כלכך אוהבים להיות "עם רודף שלום" אם פתאום יהיה לנו שלום, לא נדע מה לעשות עם עצמנו. מה נרצה אז? מה נרדוף?

והיום, על הסגל הבכיר. בכיר, עלק.

בהמשך לפוסט של אתמול, היום אזכיר את שביתת המרצים. זה יהיה פוסט קצר, כי כבר הכל נאמר, אני רק מרכז לינקים...

כמעט את כל מה שרציתי להגיד על שביתת המרצים, מצאתי כאן. חמש טעויות הכותב אומר, ואני אומר - רק אחת, בחמש התגלויות. זוכרים את הפוסט הראשון שלי?.

וגם, ד”ר אוֹרי אמיתי, מרצה להיסטוריה באונ’ חיפה כתב בין השאר "שביתת הסטודנטים כבר נכשלה, כיוון שכמעט אף אחד לא הרגיש בה – השובתים סבלו, ומחאתם נבלעה בשאר אירועי היום. גורל דומה צפוי לשביתת המרצים הנוכחית." הוא מוסיף וכותב "לא עוד שביתה למען תיקון שחיקה, מניעת העלאת שׂכר הלימוד, או תוספת יוקר זו או אחרת. על ארגוני המרצים לעשׂות יד אחת עם ארגוני הסטודנטים, עם התאחדויות המורים, ועם ארגוני הגננות והסייעות". הטקסט המלא נמצא כאן. שווה לקרוא.

אבל, התחושה הכללית היא, שהמרצים בסגל הבכיר הם באמת ובתמים סוג של אליטה. וזו תחושה מוצדקת, כי למרות שהם לא יותר טובים מכל אחד אחר, אפילו לא בהכרח יותר חכמים הם מתייחסים לעצמם ככאלה. זה אולי מאפיין כללי של אליטות: השופטים בבתי המשפט, החרדים האשכנזים, גם הרבנים הספרדים, גם בני עקיבא, הופה - חזרנו לאולמרט וביבי וכל האחרים. טוב, זה לא קשור.

אבל המרצים לא תמכו במאבק סגל עוזרי ההוראה לפני שנתיים, לא תמכו בשביתת הסטודנטים בשנה שעברה, ולא ממש מקשרים בין מצב השכר שלהם, לזה של כל המרצים הזוטרים, המורים והגננות. למה? כי הם סגל, ולא סתם, אפילו בכיר...

הייתי מצפה ממישהו שמבין בתורת המשחקים, במשא ומתן, בפונקציית תשלום, בנקודות שבת ובשיווי משקל (של נאש, זה מהסרט) שיחשוב קצת קדימה.

הייתי מצפה מכל השמאלנים האלה שבאוניברסיטאות, שיעמדו על הרגליים האחוריות ויעלו על בריקדות, או סתם ינצלו את ההזדמנות להראות שהם גם עושים ולא רק מדברים, ויהפכו את השביתה הזו למשהו יותר מקיף. זה אולי היה מראה דוגמה לסקטורים אחרים מה אפשר להשיג בחשיבה א-סקטוריאלית, ומעודד סקטורים אחרים לתמוך, אפילו במרצים. אבל הם מתנהגים כמו סקטור בעצמם, ובכך אינם שונים מעובדי חברת חשמל, מהנכים או מהסטודנטים שהם מלמדים.

מורים גרועים? בואו נפטר!

חזרתי!

האמת, שלא כתבתי די הרבה זמן, וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. התחלתי על כמה נושאים וקרה אחד משניים: או שלא הצלחתי לסיים נושא, לסגור קצוות למאמר שלם, או שתוך כדי כתיבה כלכך התעצבנתי מהנושא בעצמו, שלא יכולתי להמשיך ולהתרכז. כך נשלחו אל פח הזבל של הבלוג שלי התחלות של פוסטים על: יולי תמיר ומערכת החינוך, המיחזור על כל גרורותיו, התעשיינים המלאים בעצמם, והבלוג השחצני והמגעיל "הקפיטליסט היומי", שלא אתן אליו לינק. שווה לקרוא אותו כי מי שכותב שם, במיוחד אורי רדלר, כותב טוב. זו דוגמה לדתיות שלא של אלוהים אלא של רעיונות אחרים, מופרכים במידה דומה.

מהמתנגדים לאותה גישה, של אמונה עיוורת ברעיון כלכלי, ונכונות להתעלם מכל מה שלא מתאים לתיאוריה, וכאן אני כן אתן לינק לפוסט לדוגמה, יש את הבלוג של יוסי לוי. שווה לקרוא.

טוב, הנושא להיום - כמובן - שביתת המורים. יש כאן שני נושאים, למעשה. הראשון - מצב מערכת החינוך. כמובן שהמצב לא טוב. אולמרט אמר אתמול (ולא שהתחלתי להאמין למה שהרמאי הנכלולי הזה אומר) המערכת הוזנחה במשך 20 שנה. היום קראתי מאמר שטוען ש זה בכלל בכוונה. כנראה ששניהם צודקים, אבל מה זה עוזר?

המתנגדים להעלאה של השכר למורים טוענים שהבעיה היא שיש מורים גרועים, ולאלה לא מגיעה ההעלאה. בואו נניח שכל המורים הם גרועים. תירגעו, אני יודע שזו הכללה, מסיר אותה אחר כך, אבל לשם הטיעון, נניח. המתנגדים להעלאה של השכר אומרים שצריך לפטר אותם ולא לשלם להם יותר. אולי זה נכון, אבל הנקודה החשובה היא שאי אפשר להעביר אנשים למצב של מובטלים, ולו רק כי זה לא באשמתם. זה שהם מורים גרועים, זו ההתפתחות (או ההתנוונות) של המערכת. אם רוצים לשלם יותר למורים טובים יותר, צריך להפוך את הכיוון של המגמה. זה לא קורה ביום שבו נגמרת השביתה. זה לוקח בערך את אותו זמן שדרוש לפלוט את המורים הגרועים מן המערכת. לא בכוח, בפיטורים, אלא בסבלנות, בפנסיה. נכון, זה עולה הרבה כסף לשלם למורים הפחות טובים יותר כסף, אבל אם נסתכל לטווח ארוך, אפילו לטווח הבינוני, של כמה שנים, נבין שלשלם כסף לדור אחד גרוע, יותר טוב מלהפוך עוד כמה עשרות אלפי משפחות למשפחות במצוקה. זה נכון שיש מורי שאינם אישיות מרשימה, אבל יש גם כאלה שכן. אז זה לא שצריך להחליף את כולם. צריך להחליף את אופן החשיבה, את השיטה, ולחכות שהשאר יקרה לבד.

איך מחליפים? מעלים את השכר ומקפידים שהמורים החדשים שייכנסו למערכת, יהיו ראויים לשכר החדש. אם (ויש כאן קצת טרמינולוגיה של קפיטליסטים) ההיצע של מורים יגדל (כי יותר אנשים יחשקו בשכר הגבוה), אפשר יהיה לבחור רק את הטובים ביותר, וזה תהליך.

אני אומר, תעזבו את המורים שעכשיו במערכת, תנו להם להמשיך, חלק יפרשו בגלל הגיל, חלק יפרשו לפנסיה מוקדמת, כי יהיה להם קשה להשתלב במערכת משתפרת, וחלק יפרשו בגיל הפנסיה. מי מוכן לעשות את החשבון ולראות מה יהיה מספר המורים החדשים בעוד 5 או 10 שנים?

הנושא השני הוא שביתת המרצים, הסטודנטים, והקשר ביניהם. אבל על זה - מחר.