יום ראשון, 25 בנובמבר 2007

רוצים או רוצים לרצות, זאת השאלה


לא מזמן הייתה לי הבנה, הפעם, זו היתה הבנה בנושאים מדיניים. הבנתי שבהמון נושאים, אנחנו נמצאים, כמו שאמר לי אמוץ, בגן ילדים.

מעין, למשל, הבת שלי, כל פעם שהיא מתעקשת על משהו, נאמר, לא לסדר את החדר, ומישהו אחר מסדר (נורית או אני) היא מייד מתחילה לבכות. למה? היא הרי לא רצתה לסדר. אבל היא בוכה: "אני רציתי, אני רציתי". מה היא רצתה? היא רצתה לרצות!

ואז קלטתי פתאום, שהפלסטינים, הם לא רוצים עצמאות, למרות שהם אומרים שהם כן. מה שהם רוצים באמת זה להלחם על העצמאות שלהם. זה לא אותו דבר. הם כבר נלחמים על העצמאות שלהם כלכך הרבה וכלכך חזק, שהרעיון שעיקרי אצלם זו "ההתנגדות". אבל הרי אם תהיה להם עצמאות, למי הם יתנגדו? אז מצד אחד הם מצהירים על הרצון שלהם בעצמאות, ועל זה שהם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה, ומצד שני הם מסכלים כל הזדמנות לקבל את מה שהם אומרים שהם רוצים.

יותר מזה, הם גם מפחדים פחד מוות מהרגע הזה שבו הם אשכרה יצטרכו לדאוג לעניינים שלהם.כי הם לא מסוגלים לעשות את זה. הם לא יודעים לנהל כלום חוץ מהתנגדות. מערכת חינוך? בריאות? פרלמנט? זה לא חשוב, יש התנגדות, רוצים עצמאות...

אני יודע מה אתם חושבים, שפתאום הפכתי לימני קיצוני, שונא ערבים, ואני עובר לגור בחומש החדשה. אז כנראה שלא, הנה:

זה לא רק הם. ישראל, ואנחנו הישראלים, לא נמצאים במצב יותר טוב. אנחנו לא ממש רוצים שלום. הכמיהה לשלום, זה מה שחשוב לנו. אנחנו כלכך אוהבים להיות "עם רודף שלום" אם פתאום יהיה לנו שלום, לא נדע מה לעשות עם עצמנו. מה נרצה אז? מה נרדוף?

2 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

שלום מיכה,

אתחיל בנו דוקא. באמת נוח לנו מאוד ורומנטי מאוד לראות את עצמנו כ"עם רודף שלום", אצילי וייחודי בתוך ים של ערבים שרק מחשבות רצחניות בראשם. מעמדה כזו קל מאוד לומר "הלא הם רק צריכים לעשות צעד כלפינו, ידנו כבר מושטת". כל מה שנותר הוא לפרש את תנועת הצד השני ולפסוק, ברובם המוחלט של המקרים, שזה לא היה ממש צעד, אולי רק הזזת ברך או תנועה אקראית של הקרסול, ואולי זו בכלל הכנה לבעיטה.

אני גם לא חושב שיש תוחלת או צדק בהיתלות בזכות אבות ומורשת היסטורית של עמנו בכנען כדי להצדיק את אחיזתנו בארץ, על שטח זה או אחר. ישיבתנו כאן היא מתוקף כוחנו הצבאי וחוסן העם. אנו כאן משום שאנו מסוגלים להגן על גבולותינו ועושים זאת בהצלחה רבה לאורך שנים רבות. ממש לא מעניינת אותי מערת המכפלה או שכונה זו או אחרת בחברון, אני מתעב את האופן שבו מתנחלים קיצוניים מתעמרים בחיי פלשתינאים, את האופן הרצחני שבו פועלים לוחמי ההתנגדות הפלשתינאיים, ואת האופן שבו עמנו מתעמר בעם אחר.

אני חש שאין לי ולעולם לא יהיו בידי העובדות האמיתיות הנוגעות לגירוש או בריחת ערבים מכפריהם במלחמותינו - ההיסטוריה הכתובה גדושת אינטרסים. אני חש שכל ניסיון להגיע לפתרון צודק הוא עקר. הפתרון הוא פשרה של כח. פתרון שיאפשר לשני העמים לחיות זה לצד זה כשכל עם מאוים או מחויב מספיק כדי לא להזיק למשנהו, וכל עם בטוח מספיק כדי לחיות באופן חיובי, להתפתח ולקדם את עצמו חברתית, כלכלית, ומוסרית, לצד משנהו.

כדי להגיע לפתרון כזה כל עם צריך להכיר בכוחו ובמגבלותיו. נדמה לי שהפלשתינאים עדיין רחוקים מהכרת גבולות כוחם. למעשה הם למדים בינתיים שיש ביכולתם להגדיל את כוחם מיום ליום. בתחילה לא היה להם נשק - הלחימה היתה בקלע ואבן ובשריפת צמיגים. לאחר מכן קיבלו רובים ופיתחו כוחות שיטור וצבא. כעת חמאס בשלטון בתוך ים של הברחות נשק כבד יותר ויותר. הם צוברים כוח פוליטי בינלאומי והכרה בזכותם לחיות כעם חופשי על אדמתו (בעולם ובציבור בארץ). כל עוד לא הגיעו להבנת גבולות כוחם יש להם כל הסיבות לנסות עוד ועוד להגדיל אותו, אפילו במחיר סבל זמני נוסף, ואפילו אם מדובר בשנים רבות.

תחושתי היא שיחלפו לפחות עוד 10-15 שנה עד שניתן יהיה לחוש במיצוי גבולות הכוח. בינתיים צריך לחשוק שיניים והמשיך לאחוז בארץ, או לרדת מכאן לעולם מוסרי פשוט יותר וקהה יותר. לא שיש לי מחשבות כאלו, אבל הן לגיטימיות מאוד בעיני. צר לי מאוד על החיילים במחסומים, שטובעים בתוך הניגוד החד שבין מוסריות לכוח. לצערי תפקידם הכרחי על כל מה שהוא גורם להם ולפלשתינאים.

טוב, זה נושא ענק. אני חושב שאעצור כאן.

אודי.

מיכה אמר/ה...

בכוונה לא התייחסתי לעובדות ההיסטוריות, ובדיוק מן הסיבה שציינת. אני חושב כמוך, שהפתרון הוא פשרה של כוח, ושזה ייקח עוד זמן, אבל בעיקר, שזה ייקח זמן כי גם אנחנו וגם הפלסטינים (ואולי גם סוריה, ובטוח גם לבנון) לא מסוגלים להפריד בין הרצון שלנו ובין מה שאנחנו רוצים. כרגע, הרצון יותר חשוב ממה שרוצים, בהתרשמות שלי, ולכן אם מתקרבת איזשהי פשרה, הידברות, או הצעה לפשרה, מייד כולם נבהלים ועושים משהו שיסכל את הסיכויים.