יום שישי, 4 במאי 2007

מי יחליף את אולמרט?



כששאלתי אנשים אם הם באים להפגנה, כמעט כולם ענו לי בשאלה: ומי שיחליף אותו יהיה יותר טוב? אתה מעדיף את ביבי כראש ממשלה?

הדחף הראשון הוא להגיד: וואללה, ביבי בטח לא בחירה יותר טובה. זה כנראה נכון, אבל עם עוד כמה רגעים של מחשבה אפשר להפריד בין העיקר והטפל. בין השיקולים קצרי הטווח וארוכי הטווח. לכאורה, להחליף את אולמרט עכשיו ולא לחשוב מי יבוא במקומו זה לתת לשיקולים קצרי הטווח לנצח. אני רוצה להסביר למה זה רק לכאורה.

ולשם כך אפשר אפילו להסתכל על טווח מיידי, בינוני, וארוך.

בטווח המיידי, נחליף את אולמרט. זה באמת יעשה הרגשה טובה, אבל זה לא העניין החשוב. מה שחשוב זה שמי שמרמה, משקר וגונב מתנהג בצורה נכלולית ומושחתת, מי שלא עושה את העבודה שלו - מפטרים אותו. זו נקודה משמעותית וממנה נובעות גם האחרות. אם לא נפטר את אולמרט, זה ייתן לכל מי שיבוא אחריו לגיטימציה להתנהג בדיוק אותו הדבר.

אפשר לשאול מה אולמרט שונה מכל מי שהיה לפניו, זו שאלה טובה. אבל אם לא פיטרנו את הקודם שלא מילא את תפקידו, זו סיבה לחזור על אותה טעות שוב? אם הדרך הנכונה היא להעניש אנשי ציבור גרועים, הרי שזה מה שצריך לעשות.

בטווח הבינוני, צריך לחשוב על מי שיחליף את אולמרט, ועוד קצת הלאה. אני מסכים עם זה שביבי הוא לא אופציה טובה, אבל הפעם הוא יידע, שאפשר להחליף אותו, ושאם לא ימלא את תפקידו, או ישקר, ירמה וייתן טובות הנאה לחברים שלו או סתם יישתמש בסמכות שלו שלא כראוי ייענש על זה. אם זה ייגרום לשקרנים כמו אסתרינה טרטמן, למאפיונרים כמו יורם מרציאנו או מטרידים כמו חיים רמון או משה קצב להתנהג קצת יותר יפה, ואפילו רק קצת, כבר השגנו משהו.

יש כאן עניין אחר, והוא מי צריך להעניש אותם? מערכת החוק או הציבור. לדעתי אין ספק שאנחנו, אבל זה נושא לבלוג נפרד.

אני לא תמים, אני לא מאמין באמת שזה יהיה הבדל גדול, אבל אפילו קטנטן זה משהו.

ובטווח הארוך? אם נשכיל לנצל את המומנטום של התנועה הזו, ונזכור שחשוב להעניש את מי שסורח (ולא לשמור עליו כעל אתרוג בגלל שזה נוח לנו בדיוק עכשיו), אולי אז יהיה תמריץ (שלא לדבר על סיכוי) לאנשים אחרים להכנס לפוליטיקה. אנשים טובים, מוכשרים, נקיי כפיים והכי חשוב, שרוצים להביא לשיפור אמיתי ולהתחיל תהליכים שיגרמו לשיפור כזה.

אני מקווה לראות אותכם בפעם הבאה שמפגינים על משהו שחשוב לכם

מחבל בחיי אדם?



אתמול נסענו להוד השרון וכשעברנו ליד צומת סגולה ראינו צמד שלטים ענקיים (אני מצטט מהזכרון):
מי שחוצה קו הפרדה - מחבל בחיי אדם.
מי שעובר באור אדום - מחבל בחיי אדם.

נזכרתי בפרסומת המגוחכת ששמעתי ברדיו לפני כמה ימים שבה קריין משועמם קרא מן הדף:
בימים הקרובים יחלקו מתנדבים של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים סרטים אדומים שאותם נתלה על האנטנות של המכונית שלנו...

נו באמת, כאילו שזה ישנה משהו. הרי אלה שלא עוברים באדום, לא צריכים את זה, ואלה שכן, מגחכים וממשיכים בשלהם. ואם לא באדום, אז בכל השאר: בלהכות את נשותיהם, בלהטריד מינית את העובדות שלהם, בלרמוס את הזכויות הסוציאליות של העובדים שלהם. הילדים שלהם הולכים לבית הספר עם סכין בכיס, ודוקרים או נדקרים במועדון לילה בגיל 15.

אני יודע שזו הכללה מטורפת, אבל זה לא משנה, כי בכל הדברים האלה מה שקובע זה החינוך, ומכיוון שאי אפשר לחנך אנשים בקמפיין אחד, זה לא יעבוד.

זה דומה לתאונות של הרכבת. בכולן היה נהג שעבר על הפסים בזמן שהמחסום היה מורד (והרמזור האדום הבהב). התשובה של אנשי רכבת ישראל היא תמיד אחת: "אין מספיק כסף להפרדה מפלסית". נשמע סביר? לדעתי לא. האם בכל מקום בו חוצים כביש ומסילת ברזל באירופה יש גשר? מה פתאום. יש בטח כמה עשרות אלפי צמתים כאלה באירופה, אז למה אין שם הפרדה מפלסית? ובינתיים, עד שיפרידו מפלסית את כל הצמתים בארץ, שמו פקח של הרכבת ליד כל מפגש כזה. וזה עזר? לא, ברגע שהפקח הלך להשתין מישהו ניסה לעבור לפני הרכבת העוברת.

כל גילויי האלימות האלה ורבים אחרים נובעים מהפוביה הישראלית "לא לצאת פראייר". זהו המניע האחד השולט וקובע את התנהגות הפרט הישראלי במרבית המצבים. לשם כך אנחנו מוכנים לעבור על החוק, להפעיל אלימות, לשקר לקרובים לנו ועוד המון דברים נוראים.

ואת זה, כך נראה לי, אי אפשר לפתור בקמפיין פרסום, אלא רק בהנחיה מערכתית של החינוך.

זהו להיום, תדאגו לבחור במפלגה שתדאג לחינוך. זה רחוק, ולא ישפר בהרבה את ישראל שבה אנחנו חיים, אבל אולי לילדים שלנו...