מחבל בחיי אדם?

אתמול נסענו להוד השרון וכשעברנו ליד צומת סגולה ראינו צמד שלטים ענקיים (אני מצטט מהזכרון):
מי שחוצה קו הפרדה - מחבל בחיי אדם.
מי שעובר באור אדום - מחבל בחיי אדם.

נזכרתי בפרסומת המגוחכת ששמעתי ברדיו לפני כמה ימים שבה קריין משועמם קרא מן הדף:
בימים הקרובים יחלקו מתנדבים של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים סרטים אדומים שאותם נתלה על האנטנות של המכונית שלנו...

נו באמת, כאילו שזה ישנה משהו. הרי אלה שלא עוברים באדום, לא צריכים את זה, ואלה שכן, מגחכים וממשיכים בשלהם. ואם לא באדום, אז בכל השאר: בלהכות את נשותיהם, בלהטריד מינית את העובדות שלהם, בלרמוס את הזכויות הסוציאליות של העובדים שלהם. הילדים שלהם הולכים לבית הספר עם סכין בכיס, ודוקרים או נדקרים במועדון לילה בגיל 15.

אני יודע שזו הכללה מטורפת, אבל זה לא משנה, כי בכל הדברים האלה מה שקובע זה החינוך, ומכיוון שאי אפשר לחנך אנשים בקמפיין אחד, זה לא יעבוד.

זה דומה לתאונות של הרכבת. בכולן היה נהג שעבר על הפסים בזמן שהמחסום היה מורד (והרמזור האדום הבהב). התשובה של אנשי רכבת ישראל היא תמיד אחת: "אין מספיק כסף להפרדה מפלסית". נשמע סביר? לדעתי לא. האם בכל מקום בו חוצים כביש ומסילת ברזל באירופה יש גשר? מה פתאום. יש בטח כמה עשרות אלפי צמתים כאלה באירופה, אז למה אין שם הפרדה מפלסית? ובינתיים, עד שיפרידו מפלסית את כל הצמתים בארץ, שמו פקח של הרכבת ליד כל מפגש כזה. וזה עזר? לא, ברגע שהפקח הלך להשתין מישהו ניסה לעבור לפני הרכבת העוברת.

כל גילויי האלימות האלה ורבים אחרים נובעים מהפוביה הישראלית "לא לצאת פראייר". זהו המניע האחד השולט וקובע את התנהגות הפרט הישראלי במרבית המצבים. לשם כך אנחנו מוכנים לעבור על החוק, להפעיל אלימות, לשקר לקרובים לנו ועוד המון דברים נוראים.

ואת זה, כך נראה לי, אי אפשר לפתור בקמפיין פרסום, אלא רק בהנחיה מערכתית של החינוך.

זהו להיום, תדאגו לבחור במפלגה שתדאג לחינוך. זה רחוק, ולא ישפר בהרבה את ישראל שבה אנחנו חיים, אבל אולי לילדים שלנו...