יום רביעי, 17 בינואר 2007

תפקידן של ממשלות - חלק ב

אני ממשיך את הרעיון של הפעם הקודמת, והפעם אתחיל בנסיון להראות כי האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. אתאר כמה דוגמאות בודדות:

מפעלי תעשיה: להיפטר מפסולת תעשייתית בצורה טובה עולה כסף, למחזר פסולת עולה כסף. מי שמרוויח כרגע את הכסף הזה הם בעלי המפעלים, שאינם נדרשים לשלם אותו. מי שיישלם אותו בסוף זה כולנו, ילדינו ונכדינו, כי מי התהום שלנו, הנחלים, הקרקע והים, הופכים רעילים. המפעלים מעדיפים לייצר עכשיו ולא לדאוג לעתיד. הממשלה ממשיכה לאשר למפעלים לייצר, לזהם ולהרוויח הון עתק על חשבון הנכסים הציבוריים של כולנו: מים, אויר, קרקע, חוף ים, שקט.

חינוך: לגדל את הדור הבא כמו שצריך עולה כסף. לחסוך בכסף (בכל מחיר, לא איפה שסתם מבזבזים) משמעו לגדל את הדור הצעיר פחות טוב. שכר למורים טובים עולה כסף, לחסוך משמעו לשכור מורים פחות טובים. לחסוך בשכר למורים חוסך בכסף בטווח הקצר, ודופק את רמת המורים ואת מערכת החינוך לטווח ארוך.

עישון: עישון מכניס כסף לקופת המדינה ממיסים. הנזק מעישון הוא טיפולים רפואיים שעולים המון כסף אבל הם רחוקים בעתיד.

דלק ומכוניות: על שניהם המדינה מקבלת הרבה כסף ממיסים. יותר מכוניות משמעו יותר מיסים, אבל גם יותר זיהום אויר, יותר פקקים ויותר זמן עבודה אבוד. עידוד של האזרחים לשימוש באופניים או בתחבורה ציבורית יכניס פחות מסים למדינה, אבל יקטין את זיהום האוויר.

תעסוקה: השוק הישראלי הולך ומתמלא באנשים היוצאים לעבוד ואינם משתכרים מספיק כדי מחייתם. הממשלה נכנעת ללחצי החקלאים, התעשיינים והקבלנים ומאשרת הבאת עוד ועוד עובדים זרים. מספר דורשי התעסוקה כנראה ירד, אבל הוא ירד לאחר ששירות התעסוקה צומצם והופרט (תכנית ויסקונסין), הקריטריונים לחלוקת דמי אבטלה הוחמרו וכולם הפסיקו לבוא ללשכות התעסוקה כדי לדווח על כך שהם מובטלים... בטווח הקצר, זה חוסך כסף לממשלה ולמעסיקים. איך זה עובד לטווח ארוך? יותר עניים, עוד יותר מובטלים וגידול ענק בפערי ההכנסה.

נראה לי שזה מספיק, כדוגמאות, אולי נמשיך? אם הסכמתם איתי שתפקידה של ממשלה הוא תכנון לטווח אורך, אולי כדאי שנפרוט אותו לפרטים. אז מה צריכה הממשלה לעשות ומה עושים אם היא לא עושה את זה?

הממשלה צריכה לדאוג לכל מה שאין מישהו אחר שידאג לו, דווקא כי זה לא יכול להניב רווחים. זה כולל המון דברים וביניהם:

חינוך: חינוך חינם אמיתי, לכולם, ברמה המתאימה. אם חוגי העשרה בשעות אחה"צ הם חשובים, אז הם חשובים לכולם, ואולי יותר מכל הם חשובים לאלה שאין להם כסף לשלם עליהם, כי הם גם פחות משכילים וחסרים את היכולת להעשיר את ההשכלה של ילדיהם בעצמם.

השכלה גבוהה ומחקר: ללא משוא פנים ומיון רק על פי רמת היכולת של הסטודנטים. מחקר ופיתוח לא רק על פי קריטריונים כלכליים, אלא גם לשם המחקר עצמו.

שטחים פתוחים ואיכות חיים: איכות מים, אויר, חופי ים פתוחים לכולם.

בריאות: ולא רק בתי חולים אלא גם חומרים מסרטנים במזון, צבעי מאכל, חומרים משמרים, צעצועים מסוכנים לילדים וכו'.

ביטחון כלכלי: תעסוקה הוגנת לכולם, מינימום של אוכל, בגדים ודיור.

יש עוד דברים, אבל נראה לי שזה מספיק והרעיון הובן. בחינה של כל מה שיש שם מראה שלא רק שזה לא כלכלי, אלא שממשלה המתכננת לטווח ארוך צריכה להילחם במקרים רבים בתעשיינים ובעלי ההון. מפעלים המזהמים את הסביבה, יצרני מזון המוכנים להשתמש בצבע מאכל צהוב מסרטן רק כי הוא זול בכמה סנטים לכל טון, אנשי עסקים המוכנים לקנות את שירות בתי הסוהר ואת שירות התעסוקה ולהפיק מהם רווחים.

ועכשיו בואו נחשוב, מה מכל אלה קורה אצלנו? מתי הממשלה נלחמת למען טובת האינטרסים שלנו?

תפקידן של ממשלות - חלק א


לא בכוונה, יצא לי פוסט ארוך, אז החלטתי לחלק אותו לשני חלקים. בראשון, אנסה לחשוב מהו תפקיד הממשלה באופן כללי. בחלק השני, אפרוט את התפקיד הכללי הזה לפרטים ואתן מספר דוגמאות. בסוף, נראה אם הממשלה שלנו ממלאת את תפקידה (ואתם יכולים לנסות לנחש מה התשובה...).

למה קיימת ממשלה? לשאלה זו יש תשובות רבות. שתיים מהן, ישירה ועקיפה, ניתן למצוא בספרים רבים. הישירה, אומרת שזו דרך ההתפתחות ש חברות אנושיות. סקירה ממצה על התפתחות של מבנים פוליטיים ניתן למצוא בספר "בני מיננו" של האנתרופולוג/סוציולוג מרווין האריס. תשובה עקיפה אומרת שהחברות בהן התפתחה ממשלה, השמידו את כל אלה שלא היה בהם שלטון ריכוזי. את הטענה הזו, בהרחבה יתרה (ומיותרת) ועוד כמה דוגמאות ניתן למצוא אצל ג'ארד דיאמונד, למשל בספר "רובים חיידקים ופלדה". שניהם תורגמו לעברית.

אבל אני מנסה להרהר בשאלה אחרת. מכיוון שבמשטר דמוקרטי אנחנו, האזרחים, בוחרים את הממשלה, הרי שיש לנו הכוח לקבוע מה הם התפקידים שעל הממשלה למלא. תמיד נוכל בבחירות הבאות להעניש את חברי הממשלה על שלא מילאו את תפקידם. הממשלה, מצידה, מעדיפה לערפל את השאלה ככל האפשר, כך שהאזרחים לא יגיעו למסקנה הזו בדיוק. את זה עושים על ידי הפחדה, בורות וסתם ניסוחים מעורפלים. זה עובד מצויין. בעיני רוב הציבור תפקידיה של הממשלה הם כלכך לא מוגדרים עד שאין לאף אחד תשובה אמיתית. למה לא מלמדים את זה בשיעורי אזרחות, למשל?

נראה, שגם בין מי שעונה לשאלה אין הסכמה בנוגע לתפקידה של ממשלה. אם נשאל את בעלי ההון, אנשי העסקים ואילי הנדל"ן, הממשלה היא כלי נוסף להגדיל את הונם ולצבור עוד רכוש. אם לשפוט על פי התנהגותם של חברי הכנסת שלנו, או את שרי הממשלה בישראל, הם סבורים שתפקיד הממשלה היא לדאוג לתנאי המחייה ולסיפוק תאוות השררה שלהם עצמם. ידידים ובני משפחה של פוליטיקאים סבורים שהממשלה קיימת על מנת לסדר להם תנאי העסקה נוחים וכך גם חברי מפלגות בכירים וחברי מרכזים של מפלגות. וסתם עמך? כולנו טרודים יותר מדי בבעיות היום-יום עד שאין לנו זמן להתעסק בזה.

פעם הדרכתי קורס טיפוס והתפתחה שיחה על מערכות פוליטיות. אחד החניכים אמר לי שתפקידה של ממשלה הוא לשמור על מקומה בשלטון כשאמרתי לו שזה מה שהם עושים, אבל זה לא בהגדרת התפקיד. אני טענתי שתפקידה האמיתי של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים והוא צחק ממני.

אבל באמת, מהו התפקיד של הממשלה? אם לא צריך אותה, אז למה יש אותה? אפשר לומר שפעם חשבו שצריך ממשלה, ועכשיו היא, כמו כל ארגון גדול ומסורבל, מתקיימת מתוך האינרציה, ומשמרת את עצמה. אבל האם זה נכון? והאם אנחנו מוכנים לזה? על פי התפיסה הזו, יוצא שהממשלה קיימת כדי שנשלם לה מיסים ונעשה מה שהיא אומרת: נשלח את בנינו למות במלחמות, נמסור לה פרטים אישיים על עצמנו, לא נעשן מריחואנה, נשלם לה קנסות על עבירות תנועה וכו'.

וככה זה באמת נראה. הממשלה בישראל אינה דואגת לאינטרס הכללי של האזרחים אלא לאינטרס המיידי שלה.

אז מה באמת תפקיד הממשלה? אני אומר: לתכנן לטווח ארוך! הרי כל אחד מן האזרחים אינו מסוגל לעשות זאת. אולי לפעמים כן, אבל בדרך כלל לא. הרי בשעה שאנחנו צעירים ובריאים, אף אחד מאיתנו לא חושב על עלות הטיפולים הרפואיים שייאלץ לשלם כשיהיה זקן או חולה. תפקיד הממשלה הוא לקבוע מס בריאות שכל אחד צריך לשלם על פי משכורתו. כך הממשלה חשבה בשבילינו, ומתכננת עבורנו לטווח ארוך. זו דוגמה אחת, והיא אולי היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקרתה בישראל.

אבל רוב האזרחים סומכים על הממשלה שתדאג לעניינים בהם הם עצמם אינם מבינים: מערכת הבריאות, המים, התעסוקה, טיפול בפשע, ניהול מערכת הביטחון. הביטחון הוא דוגמה טובה. כמה מאיתנו יודעים לתכנן מערכה צבאית בכל הרמות? כמה מאיתנו יודעים על ההבדל בין שיקולים טקטיים לאסטרטגיים? על שימוש נכון בתוואי שטח להסתיר תנועת כוחות? על סיור, איגוף, הבקעה, חלוקת משאבים וסד"כים? לכן אנחנו סומכים על שר הביטחון, והוא סומך על אלופי המטכ"ל שיעשו את עבודתם נאמנה עבורנו.

במה מתבטא אותו "תכנון לטווח ארוך", שאני טוען שהוא תפקיד הממשלה? זה קשור לכל תחומי החיים ותמיד זה עניין של כסף. תפקידה של ממשלה הוא לתכנן בלי להתייחס ליעילות הכלכלית דווקא, אלא להיבטים האחרים, בכל נושא.

בפוסט הבא, שיהיה המשך ישיר של האחד הזה, אנסה לתת כמה דוגמאות בהן האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. ועד אז, נסו לחשוב על תפקיד הממשלה בתוך כל זה.

מה עם הילדים שעוד לא נולדו?


היום נדבר קצת על חינוך. ואני רוצה להתחיל בסיפור אמיתי. אנחנו גרים במושב שהוא חלק ממועצה איזורית. יש אצלנו קבוצה חזקה של הורים: משכילים, בעלי אמצעים ומעל הכל, מבינים את חשיבות החינוך לילדים ומוכנים לתרום.

השנה יערה עלתה לכיתה א' בבית הספר של המועצה האיזורית שמשרת את כל המושבים במועצה. אחרי שבשנים הקודמות היא ביקרה בגני הילדים של המושב, עם ילדים אחרים שכולם גרים כאן, באותו מושב. לפני תחילת שנת הלימודים, עם הכניסה של הילדים לכיתה א' התפתח דיון בין קבוצת הורים להנהלת בית הספר. ההנהלה קבעה שאת קבוצת הילדים של המושב שלנו יש לחלק לשלוש קבוצות - אחת לכל כיתה בשכבת א'. ההורים התרעמו על כך, והסיבה היתה, שככל שיש יותר ילדים ממושבים אחרים בכל כיתה, כך גדל הסיכוי שלילד שלהם יהיו חברים ממושבים אחרים. זו בעיה להורים, מכיוון שזה מאריך את הזמן הנדרש להסעת הילד לחברים. סיבה נוספת היתה, שזה מחרב את המרקם החברתי של המושב והורס את הקשרים שנוצרו בין הילדים בשנות הגן, שוב, בעיה להורים, כי אם רוצים לשמור על הקשר בין הילדים, זה נופל על ההורים.. סיבה שלישית, שלא נאמרה במפורש, היתה שהילדים שלנו טובים יותר באופן מובהק ושילוב של ילדים ממושבים אחרים יאיט את התקדמות הלימוד של ילדינו, ושוב, אם רוצים רמה גבוהה יותר בלימודים, ההורים יצטרכו להשקיע יותר.

זה מקרה טיפוסי של אינדיווידואליזם בכל מחיר. ותכנון בעל שיקולים צרים לטווח קצר לעומת תכנון בעל שיקולים רחבים לטווח ארוך.

כל הורה חושב רק על טובת הילד שלו, ומוכן להקריב תמורת זה את טובתם של כל האחרים. אבל כמה הורים חושבים על המעשה הקטן שלהם בפרספקטיבה ארצית, או איזורית (כלומר, של המועצה האיזורית)? חשבו מה יקרה אם כל ה"טובים" בלימודים יתרכזו בכיתה אחת, ויהיו תלמידים טובים, ילדים טובים, ההורים ישקיעו רק בהם וכן הלאה. הרי זה אומר ששאר הכיתות בשכבה יהיו הרבה פחות טובות, הילדים יהיו יותר אלימים, פחות משכילים, פחות אהובים (הקיצוניות היא בכוונה). בסופו של דבר, הסביבה החברתי שבה הילדים ה"טובים" יתבגרו ויחיו בה תהיה מחורבנת, אלימה, מלאה בוּרוּת. האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום?

הקטע הגדול בעיני בכל הפגישות של הורי הילדים היה שהיו שני סוגים של טיעונים נגד הפיזור של הילדים במספר כיתות, שניהם בלתי רלוונטיים לעניין הפיזור עצמו.

הסוג הראשון נגע בטרחה להורים, בזמן ובכסף. למה זה לא רלוונטי לפיזור? כי ההחלטה על הפיזור נעשתה לפי שיקולים חינוכיים ושל ניהול בית הספר, ואין תפקידו של בית הספר למנוע טרחה מן ההורים. הרי הורה שבנו או ביתו יגלו כשרון יוצא דופן בנגינה בכינור לא יהסס ויסיע את הילד שלוש פעמים בשבוע עד לביתו של המורה הטוב ביותר לכינור בסביבה. גם זה תפקידו של בית הספר? כנראה שלא. הנהלת בית הספר אמורה לדאוג לכלל התלמידים ואם לדעת ההנהלה משהו ישפר את מצבה של כלל אוכלוסיית התלמידים, זה מה שעליה לעשות.

הסוג השני היה בדיוק על זה. כלומר, על זה שלמנהלת בית הספר יש ראייה מערכתית ושיקולים מערכתיים. אבל זהו בדיוק תפקיד ההנהלה, לא? הורי הילדים המתנגדים לחלוקה ניסו להביא את עניין ה"שיקולים המערכתיים" לאבסורד, כאילו ש"המערכת" היא הדלתות, המבנה, הכסאות הגירים והלוחות בביה"ס, ולזה ההנהלה דואגת, במקום לילדים שלנו.

תראו, אני אהיה אחד האחרונים שיטענו שמערכת החינוך בישראל מתפקדת כראוי, שהיא יעילה וטובה, שהמורים מצויינים ואין מה לשפר, אבל המקרה הזה אני דווקא התרשמתי שהשיקולים של ההנהלה משרתת את האינטרסים של ההורים לטווח הארוך, גם אם היא גורמת אי נוחות מסויימת בטווח הקצר.

בואו נמשיך, בקשר למערכת החינוך. שוב אני שואל (בעיקר את עצמי, אבל גם אתכם) האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום? האם לא כדאי להתחיל לשנות את זה?

השאלה הבאה היא מי צריך לנסות לשנות משהו במערכת החינוך? למרבה הפלא, מי שהכי כדאי לו להשקיע בזה הוא מי שעדיין אין לו ילדים. נשמע מגוחך, לא? כי הוא, למרות שהיום הוא לא חושב על זה, ירוויח הכי הרבה מזה שהשינוי יתחיל יותר מוקדם. היום אמנם אין לו ילדים, אז לכאורה אין לו שום עניין לטפל בזה, אבל הילדים של היום כבר סובלים מתחלואי המערכת. ככל שהשינוי יבוא יותר מוקדם, ככה ילדיו העתידיים של מי שאין לו ילדים ירוויחו יותר שנים במערכת לאחר תיקונה.

איך עושים את זה? בשני הכיוונים:

1. דרך קהילתית: כאן מדובר בסביבתכם הקרובה. השקיעו בכמה ילדים שאתם יכולים, לא רק בילדים שלכם, כמה שיותר. אם אתם יודעים משהו ומוכנים ללמד את הילד שלכם - למדו את כל הכיתה, אולי את כל השכבה. אל תשלמו לילד על חוג, פתחו חוג בעצמכם. זכרו שהילדים שזקוקים להעשרה יותר מכל הם אלה שהוריהם אינם מודעים לחשיבותה או אינם מסוגלים לתת אותה לילדיהם (כלכלית או תפיסתית) ונסו לעזור.

2. דרך מערכתית: תמכו בשיפור מעמד המורה, בהצעות לרפורמה כללית שתקטין את גודל הכיתות ולא תגדיל אותן. סרבו לתכניות המתייחסות לבתי הספר כאל יחידה כלכלית שצריכה להראות מאזן חיובי בסוף השנה. זכרו שבית הספר אינו שירות בייביסיטינג לילדים, ושתפקידו להשלים את החינוך בבית, לא לבוא במקומו, ונהגו על פי כך.

זהו להיום, אני מקווה שלא עצבנתי יותר מדי אנשי עסקים. אבל הם עצבנו אותי קודם, עם ההמלצות להפריט את האמ-אמא של מערכת החינוך ולסגור בתי ספר לחינוך מיוחד כי זה לא "משתלם" לשים מורה על פחות משלושים תלמידים. לי אין ילדה בבית ספר כזה, אבל מה יעשה מי שיש לו?

יום שני, 8 בינואר 2007

עובדים זמניים בעבר, בהווה ובעתיד



קראתי היום משהו באינטרנט שכתב ג'קי אדרי שפוטר ממפעלי ים המלח כי הוא דיבר בגנותה של שיטת ההעסקה של עובדים זמניים בחברה. זה העלה לי באופן אוטומטי כמה רעיונות. אז אני רוצה להגיד כמה מילים על חברות כוח אדם. לא משהו שלא אמרו כבר הרבה אנשים קודם, אבל אני רוצה להציג את כל העניין בצורה אחרת.

ממה נתחיל? אולי מזה שהממשלה מנצלת את זה שלאנשים קשה בחיים כדי להקשות עליהם לתכנן לעתיד. מי שאין לו כסף לאוכל לילדים, לשכר דירה, לחשמל ומים, איך יהיה לו זמן וכוח להתעסק בתנאי ההעשקה של אנשים אחרים? (תוספת מאוחרת: במהלך בדיקת האיות ראיתי את הטעות הזו, כמובן שרציתי לכתוב העסקה, אבל יצאה לי פליטת מקלדת פרוידיאנית). מה שיוצא זה שרוב האנשים אינם מתכננים כלל לטווח ארוך. הם עסוקים בשרידה יוםיומית.

השרידה היוםיומית הזו היא חלק גדול מן הבעיה. למה? כי חברות כוח האדם מנצלות אותה היטב. ולמרות זאת היא לא הבעיה עצמה. מכירים סיפורים על יוסי (שם בדוי), מהנדס אלקטרוניקה עם המון נסיון, שפוטר לפני כשנתיים ולא מצליח למצוא עבודה? למה הוא פוטר? כי מישהו עם הרבה נסיון עולה הרבה כסף למעסיק: הוא צובר ותק, פנסיה, קרן השתלמות, והכי גרוע, ככל שהוא עובד אצל המעסיק יותר זמן, ככה מגיעים לו יותר פיצויי פיטורין. מה עושה המעסיק? לוקח סטודנט, שמוכן לעבוד בשכר נמוך יותר, ללא תנאים סוציאליים וצבירת ותק ומפטר את בעל המשפחה המנוסה. והיום, הוא אפילו לא פונה לסטודנט, הוא לוקח עובד זמני מחברת כוח אדם.

כל זה ידוע ומוכר, אפילו לסטודנטים שמוכנים להכנס להסדר כזה. אבל הסטודנט הזה לא מבין בכלל שאותו אדם שפיטרו בגלל שהוא ותיק מדי, זה הוא עצמו בעוד חמש עשרה שנים. והמובטל בעל המשפחה לא מבין שפיטרו אותו בגלל אותו סטודנט שהוא עצמו היה לפני חמש עשרה שנים. ושוב אנחנו חוזרים לאותו עניין - כל אחד רואה רק את הבעיה שלו, ורק באותו הרגע בו היא מתעוררת.

המובטלים של היום, שמצפים מהם לעבוד בשכר מינימום בשמירה, למה זה קורה להם? בגלל שהם עצמם היו מוכנים לעבוד לפני 15 שנים בשמירה בשכר מינימום. הם שמחו לעבוד במשהו עם שכר מינימאלי וללא תנאים, ובכך להתחרות במועסקים הותיקים, בעלי המשפחה. סטודנט לא צריך לכלכל ילדים, לא צריך לשלם משכנתא, לא צריך לשלם על טיפולי שיניים להוריו הזקנים, אז מה איכפת לו עכשיו מכל האחרים? הוא ישבור להם את השוק!

מצד שני, הרי אנחנו לא יכולים לצפות מאב המכלכל בקושי משפחה שלמה היום, לתכנן לעתיד ומה הוא בכלל יכול לעשות?
השאלה לכן היא: מי צריך לתכנן לטווח רחוק? והתשובה היא: מי שיכול לוותר כרגע על רווחים לטווח קצר תמורת רווחים לטווח ארוך. קודם כל הבהרה קצרה, שגם אותה ארחיב בהמשך (אתם מוזמנים להזכיר לי). המילה רווחים, כצורת רבים של רווח, מרמזת על כמות של כסף, אבל יש לזה משמעויות שהן של דברים שעולים כסף, אבל אולי שווים יותר: ביטחון, חינוך, איכות חיים (לאו דווקא רמת חיים) ועוד.

נחזור לאמירה מן הפסקה הקודמת: מי שיכול לוותר כרגע על רווחים לטווח קצר תמורת רווחים לטווח ארוך, שווה לו לתכנן לטווח ארוך. יש שתי דרכים להסתכל על זה. נדבר בינתיים על הראשונה, ואולי בהמשך על השניה (גם על זה, אתם מוזמנים להזכיר לי). מי שיכול לוותר על רווחים לטווח קצר, הם כל אלה שיש להם בטווח הקצר מספיק כדי לשרוד, ומרוצים, באופן כללי, מאיכות החיים שלהם. כמובן, שאורח החיים הקפיטליסטי מנסה להגדיר אותנו ככאלה שלעולם אינם מרוצים: כל אחד תמיד צריך מחשב יותר מהיר, בית יותר גדול בשכונה יותר יוקרתית, מכונית יותר מהירה, שמלה יותר אופנתית. זו בעיה אחרת. אבל אם היינו יכולים להגדיר את הצרכים הבסיסיים שלנו אולי היינו מגלים (אני בהחלט גיליתי את זה) שיש לנו עודף ברווחים. אולי לא עודף של כסף, אבל בהחלט עודף של זמן, של רצון, של יכולת.

כדוגמה טובה לויתור על רווחים מיידיים ניתן להביא את הקרבות שמתנהלים בעולם נגד סדנאות הזיעה במזרח הרחוק. ברור, שמאבק כזה דורש זמן ומאמץ. ברור גם, שהצלחה של מאבק כזה תביא לייקור ממשמעותי במחיר, גם למתנגדים לפעילות הסדנאות. הרווחים העתידיים הם בהרגשה טובה, בטח לא בכסף, כי אם בתי החרושת הללו ישלמו שכר הוגן, כמו שאנחנו רוצים להרוויח, המחירים יעלו, לכולם.

נחזור לסטודנטים, שהם רק שם. כל זה נוגע לכל מי מאיתנו שכרגע יש לו עבודה מסודרת והוא מרוויח מספיק כדי לכלכל את עצמו או את משפחתו, אם יש לו כזו. הרעיון הוא שעל כל אחד מאיתנו לנסות לראות את התמונה הרחבה. לחשוב לטווח ארוך. לתכנן רחוק. לראות שהעבודה שיש לכל אחד מאיתנו כרגע, היא זמנית, ועלולים להעיף אותו ממנה בכל רגע. לראות שאם הוא יעשה משהו שרע למישהו אחר, אז באותה מידה מישהו אחר יעשה לו את אותו הדבר, ושאם זה בסדר שהוא עושה את זה, זה יהיה בסדר גם כשיעשו את זה לו.

זה דומה לנהג מונית שעומד באמצע הכביש כדי להוריד או להעלות נוסע ולא איכפת לו שהוא חוסם את התנועה. כשמישהו אחר חוסם לו את הכביש כי הוא עושה משהו אחר במקום לנהוג, הוא נורא מתעצבן. לכל אחד מותר בדיוק אותו דבר.

אז בהמשך לכל מה שכתבתי בשני הפוסטים הקודמים פתאום התחלתי לדבר על זה עם אנשים ויש עוד כאלה שרואים את זה ככה, אבל הם בטוחים שאין מה לעשות. אני אומר, בואו נתחיל בלספר על זה לעוד אנשים, שזו תהיה התרומה שלנו לכל העניין. זה לא כלכך הרבה, אני יודע, אבל בואו נתחיל מזה.

פעם ראשונה בים - טייק שני


רוצים את תקציר הפרקים הקודמים? אין, מה אתם עושים צחוק? בשביל פרק אחד?
הפסקתי אתמול בזה שכולנו צריכים ללכת להפגין בשביל המורים, אבל בעצם צריך להרחיב את זה לכל אחד אחר. כל פעם שיש איזושהי עוולה, צריכים כל אלה שרואים את העוולה הזו ללכת להפגין בשבילו, ולקוות שהוא יבוא לעזור לנו כשלנו תהיה בעיה. טוב, יש כאן שתי בעיות (אחר כך ננסה לחשוב על פתרונות):

1. הבעיה הראשונה היא שכולם כאן מפחדים לצאת פריירים.
2. בעיה נוספת היא שאי אפשר, פשוט אי אפשר, ללכת ולהפגין על כל דבר: תרופות, ביטחון, תנאים סוציאליים, הטרדות מיניות בבית הנשיא, שחיתות במשרד ראש הממשלה, רכש ללא מכרז במערכת הביטחון, עוני, תעסוקה ואבטלה, רק מלכתוב את זה אני נהיה כלכך עייף שההקלדה שלי מאיטה למחצית הקצב.

את הבעיה השניה קל לפתור, באופן יחסי. אפשר לדרג הפגנות על פי כמה מדדים. נניח (ואני ממציא עכשיו, בלי לחשוב יותר מדי): ההשפעה לטווח קצר וארוך (חינוך למשל), עד כמה זה חמור ביחס לרמת ההכנסה של בעל הבעיה (דוגמה: קצבאות לקשישים מול חשמל בחינם לעובדי חברת חשמל), בכמה הפגנות כבר הייתי השנה, ועד כמה זה חמור בכלל (דוגמה: תרופות או כבד אווז). אפשר לאסוף כמה אנשים עם אינטגריטי שיחשבו בשביל כולם ולפי זה לצאת להפגנות. לא משנה, אפשר למצוא איך.

העניין הראשון, הפחד לצאת פרייר, הוא הבעיה הקשה יותר. במיוחד לאור העובדה שהמצב הזה כלכך מובנה אצלנו. לכל אחד מאיתנו ברור שאם אנחנו נעזור למישהו אחר, הוא יקבל את העזרה, ואת התמיכה, אבל כשייצטרכו אותו הוא יגיד: "למה לי להתאמץ? אני את מה שרציתי כבר קיבלתי. הפראיירים השמאלנים האלה באו ועזרו לי ועכשיו אני מבסוט, אבל לא ממש איכפת לי מהצרות שלהם". אם כולם כאן כאלה חארות, אז אפילו אם הסטודנטים יילכו להפגין עבור האמהות החד הוריות ונגד פינוי יישובים, מה פתאום שהרבנים יגידו לחבר'ה מהישיבות להפגין במאבק על תקציב האוניברסיטאות? עבור הסטודנטים האלה, שידוע שהם רק יושבים בבתי קפה בשמש ומסתכלים על הרגליים של הסטודנטיות, שהם אוכלים נידות ובועלים שרצים כל היום, רחמנא לצלן. וארץ ישראל - רק זה חשוב.

בואו ננסה תרגיל בהצבה. בפיסקה הבאה כל אחד יציב את הקבוצה המתאימה לו במקום המילה סטודנטים, ואת הבעייה שלו יציב במקום המילים המתאימות.

הסטודנטים לא מבינים איך אנשים הם כאלה ערלים וקשי לב ולא איכפת להם מכלום והם תקועים לבד מול הממשלה עם הצרה הזו של שכר הלימוד. מה שהם באמת לא מבינים הוא שלאחרים כן איכפת, איכפת להם מעצמם, בדיוק כמו אותם הסטודנטים עצמם, שגם להם איכפת רק מעצמם.

תנסו רגע להתגבר על ההתנגדות ותקראו את זה עוד פעם.
נו, משהו מתחיל להתבהר?

אני מוכן להסכים עם כל מתנחל שיאמר שהבעייה שלו היא יותר חמורה בהרבה. איך אפשר להשוות מישהו שהעיפו אותו מהבית יחד עם הילדים לסטודנט נהנתן שהבעיה שלו היא שמעלים לו את שכר הלימוד ולא יהיה לו כסף לשלוש כוסות אספרסו ביום?

אבל, וזה וואחד אבל, זו לא הנקודה. הנקודה היא שאף אחד לא מנסה לחשוב בכלל אם הבעיה של מישהו אחר יותר חמורה. בעיני כל אחד יש רק את הבעיה שלו, ומכיוון שכך, אין לו בכלל למי להשוות.

אני לא יודע מה איתכם (אני אפילו לא יודע מי אתם, או אם אתם שם בכלל) אבל לי די ברור שעד שלא נבין ונפנים היטב שהבעיה שלנו היא שאנחנו לא מתייחסים לבעיות של אחרים.

תראו, אם מרחיבים את זה מספיק, אז מגיעם למסקנה שכל זמן שלי לא איכפת מעובדי רשות שדות התעופה ואני רק מתלונן שעיכבו לי את הטיסה, אין לי למה להתפלא שישראל מככבת בסחר בנשים, כי זה קשור. כל זמן שלא איכפת לי שעובדי הרשויות המקומיות לא קיבלו את שכרם, אין לי מה להתפלא שמערכת החינוך גרועה ומלאה אלימות, כי זה קשור. אבל הסיבה לאלימות בבתי הספר ולעברית הקלוקלת של התלמידים היא לא חוסר תקציב, שכר למורים, שחיתות בממשלה. כל אלה הם תופעות קשורות שלכולן סיבה אחת והיא: לא איכפת לנו מאחרים, רק מעצמנו.

חבל לא?

פעם ראשונה בים

איך זה שאני מוצא את עצמי כותב בלוג?
בהתחלה חשבתי שאולי זו השנה האזרחית החדשה, אבל לא. זה קשור לכמה מפגשים שהיו לי בשלושת הימים האחרונים. מפגשים ועוד קצת.

ביום הראשון של 2007 שכבתי עם חום במיטה. לא חשבתי אפילו לצאת מהבית, אז לקחתי אלי את הלפטופ ודחפתי פנימה את הדיוידי של מייקל מור Bowling for Columbine. למי שלא מכיר, זה סרט תיעודי (פחות או יותר) על היחס של אמריקה לרובים ועל מקרי רצח ביריה שמסתבר שהם נפוצים מאד בארה"ב. טוב, מייקל מור הוא כנראה מייקל מור. זה לא רע כלכך, אבל מניפולטיבי למדי. תפסה אותי במיוחד סצינה אחת בסרט, כשהוא נוסע לקנדה לבדוק עד כמה, ואם בכלל, הקנדים שונים מהאמריקאים. הקנדים מספרים לו שהם לא נועלים את הדלת והוא לא יודע איך לאכול את זה. מצאתי את עצמי חושב: מה איתנו? מישהו עדיין משאיר דלת לא נעולה בלילה?

אחרי יומיים יצאתי מהמיטה ורכבתי לאוניברסיטה. עצר אותי בשער איזה סטודנט ואמר לי שיש שביתה כי רוצים להעלות את שכר הלימוד. שאלתי אותו אם הוא היה עומד בשער ומחלק פליירים דומים אם המאבטחים היו שובתים על זה שהם מקבלים שכר מינימום, מפטרים אותם כל שנה ושוכרים אותם מחדש כדי שלא יצטרכו לקבל פיצויי פיטורין, והם בכלל עובדי חברות כוח אדם וזה תמיד זמני וללא זכויות סוציאליות או ותק. הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. אני המשכתי: "ומה עם האמהות החד הוריות? ומה עם חולי הסרטן שקיצצו להם את סל התרופות? וסתם עניים?" הוא ממש שמח כשדיוושתי משם, אבל לא הבין אותי בכלל.

בצהריים נפגשתי עם מיכה ויעקב. שני בחורים מגוש עציון שהציעו לי להשתתף איתם באיזה פרוייקט. השיחה התגלגלה לזה שהם ביקשו שאני אודה שהפינוי של גוש קטיף היה טעות בטחונית. אני אמרתי שאני לא מבין כלום בביטחון, אבל המדינה בוודאי לא ניהלה את הפינוי כמו שצריך, ובטח ובטח שלא התכוננה לפני הפינוי ולא דאגה למפונים לאחר הפינוי. אבל, אמרתי להם, למה אתם מתפלאים על זה שעקרו אותכם מהבית? הרי לכם לא איכפת מאף אחד אחר שעוקרים מביתו. כשהסטודנטים שובתים על שכר הלימוד, אז ועד רבני ישע אומר לכל נוער הגבעות שזה עניין חשוב? שעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל מוטל על הכף וכל הציבור הדתי-לאומי צריך להפגין? ומה עם תנאים סוציאליים (או סתם תשלומים בזמן) לעובדי חברות כוח אדם? זו לא מטרה חשובה? ומה עם האמהות החד הוריות? ומה עם חולי הסרטן שקיצצו להם את סל התרופות?

בסוף מה יצא, שאמרתי להם שהם סתם חארות, והם הסכימו איתי. לא קטע? הם אשכרה הבינו, שהם לא יכולים לצפות מכל האחרים להבין את הצרה שלהם, אם הם לא מוכנים לעזור לאף אחד אחר כשהוא בצרה. ומכל זה הבליחה בי ההבנה, שידעתי עליה מזמן, שכל הבעיות שאנחנו מכירים נובעות מזה, הן רק סימפטומים והבעיה היא שכולנו חארות.

תראו למשל את מערכת החינוך. כולנו מסכימים שהמורים אינם ברמה גבוהה. הרבה אנשים סבורים שיש להעלות את שכר המורים כדי לשפר את מעמדם ולהעלות את המוטיבציה של אנשים טובים נוספים לבחור בהוראה כמקצוע ודרך חיים. אבל מה קורה כל פעם שהמורים שובתים כי מקצצים להם עוד יותר במשכורות, מעלים את מספר השעות ומבטלים תקנים? כולנו מתלוננים שאין לנו סידור לילדים לבוקר ושצריך לוותר על חצי יום עבודה. טוב, לא כולם, אבל בטח לא מעט. תחשבו על זה רגע, אם היה לנו שכל, לא היינו צריכים כולנו, כל אחד ואחד, לקחת יום חופש וללכת יחד עם הילדים להפגין עם המורים מול משרד האוצר, או איפשזה לא יהיה?

טוב, די להיום, בכל זאת פעם ראשונה שלי, אז התלהבתי. אני אמשיך בפעם הבאה.