רוצים את תקציר הפרקים הקודמים? אין, מה אתם עושים צחוק? בשביל פרק אחד?
הפסקתי אתמול בזה שכולנו צריכים ללכת להפגין בשביל המורים, אבל בעצם צריך להרחיב את זה לכל אחד אחר. כל פעם שיש איזושהי עוולה, צריכים כל אלה שרואים את העוולה הזו ללכת להפגין בשבילו, ולקוות שהוא יבוא לעזור לנו כשלנו תהיה בעיה. טוב, יש כאן שתי בעיות (אחר כך ננסה לחשוב על פתרונות):
1. הבעיה הראשונה היא שכולם כאן מפחדים לצאת פריירים.
2. בעיה נוספת היא שאי אפשר, פשוט אי אפשר, ללכת ולהפגין על כל דבר: תרופות, ביטחון, תנאים סוציאליים, הטרדות מיניות בבית הנשיא, שחיתות במשרד ראש הממשלה, רכש ללא מכרז במערכת הביטחון, עוני, תעסוקה ואבטלה, רק מלכתוב את זה אני נהיה כלכך עייף שההקלדה שלי מאיטה למחצית הקצב.
את הבעיה השניה קל לפתור, באופן יחסי. אפשר לדרג הפגנות על פי כמה מדדים. נניח (ואני ממציא עכשיו, בלי לחשוב יותר מדי): ההשפעה לטווח קצר וארוך (חינוך למשל), עד כמה זה חמור ביחס לרמת ההכנסה של בעל הבעיה (דוגמה: קצבאות לקשישים מול חשמל בחינם לעובדי חברת חשמל), בכמה הפגנות כבר הייתי השנה, ועד כמה זה חמור בכלל (דוגמה: תרופות או כבד אווז). אפשר לאסוף כמה אנשים עם אינטגריטי שיחשבו בשביל כולם ולפי זה לצאת להפגנות. לא משנה, אפשר למצוא איך.
העניין הראשון, הפחד לצאת פרייר, הוא הבעיה הקשה יותר. במיוחד לאור העובדה שהמצב הזה כלכך מובנה אצלנו. לכל אחד מאיתנו ברור שאם אנחנו נעזור למישהו אחר, הוא יקבל את העזרה, ואת התמיכה, אבל כשייצטרכו אותו הוא יגיד: "למה לי להתאמץ? אני את מה שרציתי כבר קיבלתי. הפראיירים השמאלנים האלה באו ועזרו לי ועכשיו אני מבסוט, אבל לא ממש איכפת לי מהצרות שלהם". אם כולם כאן כאלה חארות, אז אפילו אם הסטודנטים יילכו להפגין עבור האמהות החד הוריות ונגד פינוי יישובים, מה פתאום שהרבנים יגידו לחבר'ה מהישיבות להפגין במאבק על תקציב האוניברסיטאות? עבור הסטודנטים האלה, שידוע שהם רק יושבים בבתי קפה בשמש ומסתכלים על הרגליים של הסטודנטיות, שהם אוכלים נידות ובועלים שרצים כל היום, רחמנא לצלן. וארץ ישראל - רק זה חשוב.
בואו ננסה תרגיל בהצבה. בפיסקה הבאה כל אחד יציב את הקבוצה המתאימה לו במקום המילה סטודנטים, ואת הבעייה שלו יציב במקום המילים המתאימות.
הסטודנטים לא מבינים איך אנשים הם כאלה ערלים וקשי לב ולא איכפת להם מכלום והם תקועים לבד מול הממשלה עם הצרה הזו של שכר הלימוד. מה שהם באמת לא מבינים הוא שלאחרים כן איכפת, איכפת להם מעצמם, בדיוק כמו אותם הסטודנטים עצמם, שגם להם איכפת רק מעצמם.
תנסו רגע להתגבר על ההתנגדות ותקראו את זה עוד פעם.
נו, משהו מתחיל להתבהר?
אני מוכן להסכים עם כל מתנחל שיאמר שהבעייה שלו היא יותר חמורה בהרבה. איך אפשר להשוות מישהו שהעיפו אותו מהבית יחד עם הילדים לסטודנט נהנתן שהבעיה שלו היא שמעלים לו את שכר הלימוד ולא יהיה לו כסף לשלוש כוסות אספרסו ביום?
אבל, וזה וואחד אבל, זו לא הנקודה. הנקודה היא שאף אחד לא מנסה לחשוב בכלל אם הבעיה של מישהו אחר יותר חמורה. בעיני כל אחד יש רק את הבעיה שלו, ומכיוון שכך, אין לו בכלל למי להשוות.
אני לא יודע מה איתכם (אני אפילו לא יודע מי אתם, או אם אתם שם בכלל) אבל לי די ברור שעד שלא נבין ונפנים היטב שהבעיה שלנו היא שאנחנו לא מתייחסים לבעיות של אחרים.
תראו, אם מרחיבים את זה מספיק, אז מגיעם למסקנה שכל זמן שלי לא איכפת מעובדי רשות שדות התעופה ואני רק מתלונן שעיכבו לי את הטיסה, אין לי למה להתפלא שישראל מככבת בסחר בנשים, כי זה קשור. כל זמן שלא איכפת לי שעובדי הרשויות המקומיות לא קיבלו את שכרם, אין לי מה להתפלא שמערכת החינוך גרועה ומלאה אלימות, כי זה קשור. אבל הסיבה לאלימות בבתי הספר ולעברית הקלוקלת של התלמידים היא לא חוסר תקציב, שכר למורים, שחיתות בממשלה. כל אלה הם תופעות קשורות שלכולן סיבה אחת והיא: לא איכפת לנו מאחרים, רק מעצמנו.
חבל לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה