קראתי היום משהו באינטרנט שכתב ג'קי אדרי שפוטר ממפעלי ים המלח כי הוא דיבר בגנותה של שיטת ההעסקה של עובדים זמניים בחברה. זה העלה לי באופן אוטומטי כמה רעיונות. אז אני רוצה להגיד כמה מילים על חברות כוח אדם. לא משהו שלא אמרו כבר הרבה אנשים קודם, אבל אני רוצה להציג את כל העניין בצורה אחרת.
ממה נתחיל? אולי מזה שהממשלה מנצלת את זה שלאנשים קשה בחיים כדי להקשות עליהם לתכנן לעתיד. מי שאין לו כסף לאוכל לילדים, לשכר דירה, לחשמל ומים, איך יהיה לו זמן וכוח להתעסק בתנאי ההעשקה של אנשים אחרים? (תוספת מאוחרת: במהלך בדיקת האיות ראיתי את הטעות הזו, כמובן שרציתי לכתוב העסקה, אבל יצאה לי פליטת מקלדת פרוידיאנית). מה שיוצא זה שרוב האנשים אינם מתכננים כלל לטווח ארוך. הם עסוקים בשרידה יוםיומית.
השרידה היוםיומית הזו היא חלק גדול מן הבעיה. למה? כי חברות כוח האדם מנצלות אותה היטב. ולמרות זאת היא לא הבעיה עצמה. מכירים סיפורים על יוסי (שם בדוי), מהנדס אלקטרוניקה עם המון נסיון, שפוטר לפני כשנתיים ולא מצליח למצוא עבודה? למה הוא פוטר? כי מישהו עם הרבה נסיון עולה הרבה כסף למעסיק: הוא צובר ותק, פנסיה, קרן השתלמות, והכי גרוע, ככל שהוא עובד אצל המעסיק יותר זמן, ככה מגיעים לו יותר פיצויי פיטורין. מה עושה המעסיק? לוקח סטודנט, שמוכן לעבוד בשכר נמוך יותר, ללא תנאים סוציאליים וצבירת ותק ומפטר את בעל המשפחה המנוסה. והיום, הוא אפילו לא פונה לסטודנט, הוא לוקח עובד זמני מחברת כוח אדם.
כל זה ידוע ומוכר, אפילו לסטודנטים שמוכנים להכנס להסדר כזה. אבל הסטודנט הזה לא מבין בכלל שאותו אדם שפיטרו בגלל שהוא ותיק מדי, זה הוא עצמו בעוד חמש עשרה שנים. והמובטל בעל המשפחה לא מבין שפיטרו אותו בגלל אותו סטודנט שהוא עצמו היה לפני חמש עשרה שנים. ושוב אנחנו חוזרים לאותו עניין - כל אחד רואה רק את הבעיה שלו, ורק באותו הרגע בו היא מתעוררת.
המובטלים של היום, שמצפים מהם לעבוד בשכר מינימום בשמירה, למה זה קורה להם? בגלל שהם עצמם היו מוכנים לעבוד לפני 15 שנים בשמירה בשכר מינימום. הם שמחו לעבוד במשהו עם שכר מינימאלי וללא תנאים, ובכך להתחרות במועסקים הותיקים, בעלי המשפחה. סטודנט לא צריך לכלכל ילדים, לא צריך לשלם משכנתא, לא צריך לשלם על טיפולי שיניים להוריו הזקנים, אז מה איכפת לו עכשיו מכל האחרים? הוא ישבור להם את השוק!
מצד שני, הרי אנחנו לא יכולים לצפות מאב המכלכל בקושי משפחה שלמה היום, לתכנן לעתיד ומה הוא בכלל יכול לעשות?
השאלה לכן היא: מי צריך לתכנן לטווח רחוק? והתשובה היא: מי שיכול לוותר כרגע על רווחים לטווח קצר תמורת רווחים לטווח ארוך. קודם כל הבהרה קצרה, שגם אותה ארחיב בהמשך (אתם מוזמנים להזכיר לי). המילה רווחים, כצורת רבים של רווח, מרמזת על כמות של כסף, אבל יש לזה משמעויות שהן של דברים שעולים כסף, אבל אולי שווים יותר: ביטחון, חינוך, איכות חיים (לאו דווקא רמת חיים) ועוד.
נחזור לאמירה מן הפסקה הקודמת: מי שיכול לוותר כרגע על רווחים לטווח קצר תמורת רווחים לטווח ארוך, שווה לו לתכנן לטווח ארוך. יש שתי דרכים להסתכל על זה. נדבר בינתיים על הראשונה, ואולי בהמשך על השניה (גם על זה, אתם מוזמנים להזכיר לי). מי שיכול לוותר על רווחים לטווח קצר, הם כל אלה שיש להם בטווח הקצר מספיק כדי לשרוד, ומרוצים, באופן כללי, מאיכות החיים שלהם. כמובן, שאורח החיים הקפיטליסטי מנסה להגדיר אותנו ככאלה שלעולם אינם מרוצים: כל אחד תמיד צריך מחשב יותר מהיר, בית יותר גדול בשכונה יותר יוקרתית, מכונית יותר מהירה, שמלה יותר אופנתית. זו בעיה אחרת. אבל אם היינו יכולים להגדיר את הצרכים הבסיסיים שלנו אולי היינו מגלים (אני בהחלט גיליתי את זה) שיש לנו עודף ברווחים. אולי לא עודף של כסף, אבל בהחלט עודף של זמן, של רצון, של יכולת.
כדוגמה טובה לויתור על רווחים מיידיים ניתן להביא את הקרבות שמתנהלים בעולם נגד סדנאות הזיעה במזרח הרחוק. ברור, שמאבק כזה דורש זמן ומאמץ. ברור גם, שהצלחה של מאבק כזה תביא לייקור ממשמעותי במחיר, גם למתנגדים לפעילות הסדנאות. הרווחים העתידיים הם בהרגשה טובה, בטח לא בכסף, כי אם בתי החרושת הללו ישלמו שכר הוגן, כמו שאנחנו רוצים להרוויח, המחירים יעלו, לכולם.
נחזור לסטודנטים, שהם רק שם. כל זה נוגע לכל מי מאיתנו שכרגע יש לו עבודה מסודרת והוא מרוויח מספיק כדי לכלכל את עצמו או את משפחתו, אם יש לו כזו. הרעיון הוא שעל כל אחד מאיתנו לנסות לראות את התמונה הרחבה. לחשוב לטווח ארוך. לתכנן רחוק. לראות שהעבודה שיש לכל אחד מאיתנו כרגע, היא זמנית, ועלולים להעיף אותו ממנה בכל רגע. לראות שאם הוא יעשה משהו שרע למישהו אחר, אז באותה מידה מישהו אחר יעשה לו את אותו הדבר, ושאם זה בסדר שהוא עושה את זה, זה יהיה בסדר גם כשיעשו את זה לו.
זה דומה לנהג מונית שעומד באמצע הכביש כדי להוריד או להעלות נוסע ולא איכפת לו שהוא חוסם את התנועה. כשמישהו אחר חוסם לו את הכביש כי הוא עושה משהו אחר במקום לנהוג, הוא נורא מתעצבן. לכל אחד מותר בדיוק אותו דבר.
אז בהמשך לכל מה שכתבתי בשני הפוסטים הקודמים פתאום התחלתי לדבר על זה עם אנשים ויש עוד כאלה שרואים את זה ככה, אבל הם בטוחים שאין מה לעשות. אני אומר, בואו נתחיל בלספר על זה לעוד אנשים, שזו תהיה התרומה שלנו לכל העניין. זה לא כלכך הרבה, אני יודע, אבל בואו נתחיל מזה.
תגובה 1:
מסכימים עם כל מילה!
צוף ומיכל
הוסף רשומת תגובה