יום רביעי, 17 בינואר 2007

תפקידן של ממשלות - חלק ב

אני ממשיך את הרעיון של הפעם הקודמת, והפעם אתחיל בנסיון להראות כי האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. אתאר כמה דוגמאות בודדות:

מפעלי תעשיה: להיפטר מפסולת תעשייתית בצורה טובה עולה כסף, למחזר פסולת עולה כסף. מי שמרוויח כרגע את הכסף הזה הם בעלי המפעלים, שאינם נדרשים לשלם אותו. מי שיישלם אותו בסוף זה כולנו, ילדינו ונכדינו, כי מי התהום שלנו, הנחלים, הקרקע והים, הופכים רעילים. המפעלים מעדיפים לייצר עכשיו ולא לדאוג לעתיד. הממשלה ממשיכה לאשר למפעלים לייצר, לזהם ולהרוויח הון עתק על חשבון הנכסים הציבוריים של כולנו: מים, אויר, קרקע, חוף ים, שקט.

חינוך: לגדל את הדור הבא כמו שצריך עולה כסף. לחסוך בכסף (בכל מחיר, לא איפה שסתם מבזבזים) משמעו לגדל את הדור הצעיר פחות טוב. שכר למורים טובים עולה כסף, לחסוך משמעו לשכור מורים פחות טובים. לחסוך בשכר למורים חוסך בכסף בטווח הקצר, ודופק את רמת המורים ואת מערכת החינוך לטווח ארוך.

עישון: עישון מכניס כסף לקופת המדינה ממיסים. הנזק מעישון הוא טיפולים רפואיים שעולים המון כסף אבל הם רחוקים בעתיד.

דלק ומכוניות: על שניהם המדינה מקבלת הרבה כסף ממיסים. יותר מכוניות משמעו יותר מיסים, אבל גם יותר זיהום אויר, יותר פקקים ויותר זמן עבודה אבוד. עידוד של האזרחים לשימוש באופניים או בתחבורה ציבורית יכניס פחות מסים למדינה, אבל יקטין את זיהום האוויר.

תעסוקה: השוק הישראלי הולך ומתמלא באנשים היוצאים לעבוד ואינם משתכרים מספיק כדי מחייתם. הממשלה נכנעת ללחצי החקלאים, התעשיינים והקבלנים ומאשרת הבאת עוד ועוד עובדים זרים. מספר דורשי התעסוקה כנראה ירד, אבל הוא ירד לאחר ששירות התעסוקה צומצם והופרט (תכנית ויסקונסין), הקריטריונים לחלוקת דמי אבטלה הוחמרו וכולם הפסיקו לבוא ללשכות התעסוקה כדי לדווח על כך שהם מובטלים... בטווח הקצר, זה חוסך כסף לממשלה ולמעסיקים. איך זה עובד לטווח ארוך? יותר עניים, עוד יותר מובטלים וגידול ענק בפערי ההכנסה.

נראה לי שזה מספיק, כדוגמאות, אולי נמשיך? אם הסכמתם איתי שתפקידה של ממשלה הוא תכנון לטווח אורך, אולי כדאי שנפרוט אותו לפרטים. אז מה צריכה הממשלה לעשות ומה עושים אם היא לא עושה את זה?

הממשלה צריכה לדאוג לכל מה שאין מישהו אחר שידאג לו, דווקא כי זה לא יכול להניב רווחים. זה כולל המון דברים וביניהם:

חינוך: חינוך חינם אמיתי, לכולם, ברמה המתאימה. אם חוגי העשרה בשעות אחה"צ הם חשובים, אז הם חשובים לכולם, ואולי יותר מכל הם חשובים לאלה שאין להם כסף לשלם עליהם, כי הם גם פחות משכילים וחסרים את היכולת להעשיר את ההשכלה של ילדיהם בעצמם.

השכלה גבוהה ומחקר: ללא משוא פנים ומיון רק על פי רמת היכולת של הסטודנטים. מחקר ופיתוח לא רק על פי קריטריונים כלכליים, אלא גם לשם המחקר עצמו.

שטחים פתוחים ואיכות חיים: איכות מים, אויר, חופי ים פתוחים לכולם.

בריאות: ולא רק בתי חולים אלא גם חומרים מסרטנים במזון, צבעי מאכל, חומרים משמרים, צעצועים מסוכנים לילדים וכו'.

ביטחון כלכלי: תעסוקה הוגנת לכולם, מינימום של אוכל, בגדים ודיור.

יש עוד דברים, אבל נראה לי שזה מספיק והרעיון הובן. בחינה של כל מה שיש שם מראה שלא רק שזה לא כלכלי, אלא שממשלה המתכננת לטווח ארוך צריכה להילחם במקרים רבים בתעשיינים ובעלי ההון. מפעלים המזהמים את הסביבה, יצרני מזון המוכנים להשתמש בצבע מאכל צהוב מסרטן רק כי הוא זול בכמה סנטים לכל טון, אנשי עסקים המוכנים לקנות את שירות בתי הסוהר ואת שירות התעסוקה ולהפיק מהם רווחים.

ועכשיו בואו נחשוב, מה מכל אלה קורה אצלנו? מתי הממשלה נלחמת למען טובת האינטרסים שלנו?

תפקידן של ממשלות - חלק א


לא בכוונה, יצא לי פוסט ארוך, אז החלטתי לחלק אותו לשני חלקים. בראשון, אנסה לחשוב מהו תפקיד הממשלה באופן כללי. בחלק השני, אפרוט את התפקיד הכללי הזה לפרטים ואתן מספר דוגמאות. בסוף, נראה אם הממשלה שלנו ממלאת את תפקידה (ואתם יכולים לנסות לנחש מה התשובה...).

למה קיימת ממשלה? לשאלה זו יש תשובות רבות. שתיים מהן, ישירה ועקיפה, ניתן למצוא בספרים רבים. הישירה, אומרת שזו דרך ההתפתחות ש חברות אנושיות. סקירה ממצה על התפתחות של מבנים פוליטיים ניתן למצוא בספר "בני מיננו" של האנתרופולוג/סוציולוג מרווין האריס. תשובה עקיפה אומרת שהחברות בהן התפתחה ממשלה, השמידו את כל אלה שלא היה בהם שלטון ריכוזי. את הטענה הזו, בהרחבה יתרה (ומיותרת) ועוד כמה דוגמאות ניתן למצוא אצל ג'ארד דיאמונד, למשל בספר "רובים חיידקים ופלדה". שניהם תורגמו לעברית.

אבל אני מנסה להרהר בשאלה אחרת. מכיוון שבמשטר דמוקרטי אנחנו, האזרחים, בוחרים את הממשלה, הרי שיש לנו הכוח לקבוע מה הם התפקידים שעל הממשלה למלא. תמיד נוכל בבחירות הבאות להעניש את חברי הממשלה על שלא מילאו את תפקידם. הממשלה, מצידה, מעדיפה לערפל את השאלה ככל האפשר, כך שהאזרחים לא יגיעו למסקנה הזו בדיוק. את זה עושים על ידי הפחדה, בורות וסתם ניסוחים מעורפלים. זה עובד מצויין. בעיני רוב הציבור תפקידיה של הממשלה הם כלכך לא מוגדרים עד שאין לאף אחד תשובה אמיתית. למה לא מלמדים את זה בשיעורי אזרחות, למשל?

נראה, שגם בין מי שעונה לשאלה אין הסכמה בנוגע לתפקידה של ממשלה. אם נשאל את בעלי ההון, אנשי העסקים ואילי הנדל"ן, הממשלה היא כלי נוסף להגדיל את הונם ולצבור עוד רכוש. אם לשפוט על פי התנהגותם של חברי הכנסת שלנו, או את שרי הממשלה בישראל, הם סבורים שתפקיד הממשלה היא לדאוג לתנאי המחייה ולסיפוק תאוות השררה שלהם עצמם. ידידים ובני משפחה של פוליטיקאים סבורים שהממשלה קיימת על מנת לסדר להם תנאי העסקה נוחים וכך גם חברי מפלגות בכירים וחברי מרכזים של מפלגות. וסתם עמך? כולנו טרודים יותר מדי בבעיות היום-יום עד שאין לנו זמן להתעסק בזה.

פעם הדרכתי קורס טיפוס והתפתחה שיחה על מערכות פוליטיות. אחד החניכים אמר לי שתפקידה של ממשלה הוא לשמור על מקומה בשלטון כשאמרתי לו שזה מה שהם עושים, אבל זה לא בהגדרת התפקיד. אני טענתי שתפקידה האמיתי של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים והוא צחק ממני.

אבל באמת, מהו התפקיד של הממשלה? אם לא צריך אותה, אז למה יש אותה? אפשר לומר שפעם חשבו שצריך ממשלה, ועכשיו היא, כמו כל ארגון גדול ומסורבל, מתקיימת מתוך האינרציה, ומשמרת את עצמה. אבל האם זה נכון? והאם אנחנו מוכנים לזה? על פי התפיסה הזו, יוצא שהממשלה קיימת כדי שנשלם לה מיסים ונעשה מה שהיא אומרת: נשלח את בנינו למות במלחמות, נמסור לה פרטים אישיים על עצמנו, לא נעשן מריחואנה, נשלם לה קנסות על עבירות תנועה וכו'.

וככה זה באמת נראה. הממשלה בישראל אינה דואגת לאינטרס הכללי של האזרחים אלא לאינטרס המיידי שלה.

אז מה באמת תפקיד הממשלה? אני אומר: לתכנן לטווח ארוך! הרי כל אחד מן האזרחים אינו מסוגל לעשות זאת. אולי לפעמים כן, אבל בדרך כלל לא. הרי בשעה שאנחנו צעירים ובריאים, אף אחד מאיתנו לא חושב על עלות הטיפולים הרפואיים שייאלץ לשלם כשיהיה זקן או חולה. תפקיד הממשלה הוא לקבוע מס בריאות שכל אחד צריך לשלם על פי משכורתו. כך הממשלה חשבה בשבילינו, ומתכננת עבורנו לטווח ארוך. זו דוגמה אחת, והיא אולי היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקרתה בישראל.

אבל רוב האזרחים סומכים על הממשלה שתדאג לעניינים בהם הם עצמם אינם מבינים: מערכת הבריאות, המים, התעסוקה, טיפול בפשע, ניהול מערכת הביטחון. הביטחון הוא דוגמה טובה. כמה מאיתנו יודעים לתכנן מערכה צבאית בכל הרמות? כמה מאיתנו יודעים על ההבדל בין שיקולים טקטיים לאסטרטגיים? על שימוש נכון בתוואי שטח להסתיר תנועת כוחות? על סיור, איגוף, הבקעה, חלוקת משאבים וסד"כים? לכן אנחנו סומכים על שר הביטחון, והוא סומך על אלופי המטכ"ל שיעשו את עבודתם נאמנה עבורנו.

במה מתבטא אותו "תכנון לטווח ארוך", שאני טוען שהוא תפקיד הממשלה? זה קשור לכל תחומי החיים ותמיד זה עניין של כסף. תפקידה של ממשלה הוא לתכנן בלי להתייחס ליעילות הכלכלית דווקא, אלא להיבטים האחרים, בכל נושא.

בפוסט הבא, שיהיה המשך ישיר של האחד הזה, אנסה לתת כמה דוגמאות בהן האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. ועד אז, נסו לחשוב על תפקיד הממשלה בתוך כל זה.

מה עם הילדים שעוד לא נולדו?


היום נדבר קצת על חינוך. ואני רוצה להתחיל בסיפור אמיתי. אנחנו גרים במושב שהוא חלק ממועצה איזורית. יש אצלנו קבוצה חזקה של הורים: משכילים, בעלי אמצעים ומעל הכל, מבינים את חשיבות החינוך לילדים ומוכנים לתרום.

השנה יערה עלתה לכיתה א' בבית הספר של המועצה האיזורית שמשרת את כל המושבים במועצה. אחרי שבשנים הקודמות היא ביקרה בגני הילדים של המושב, עם ילדים אחרים שכולם גרים כאן, באותו מושב. לפני תחילת שנת הלימודים, עם הכניסה של הילדים לכיתה א' התפתח דיון בין קבוצת הורים להנהלת בית הספר. ההנהלה קבעה שאת קבוצת הילדים של המושב שלנו יש לחלק לשלוש קבוצות - אחת לכל כיתה בשכבת א'. ההורים התרעמו על כך, והסיבה היתה, שככל שיש יותר ילדים ממושבים אחרים בכל כיתה, כך גדל הסיכוי שלילד שלהם יהיו חברים ממושבים אחרים. זו בעיה להורים, מכיוון שזה מאריך את הזמן הנדרש להסעת הילד לחברים. סיבה נוספת היתה, שזה מחרב את המרקם החברתי של המושב והורס את הקשרים שנוצרו בין הילדים בשנות הגן, שוב, בעיה להורים, כי אם רוצים לשמור על הקשר בין הילדים, זה נופל על ההורים.. סיבה שלישית, שלא נאמרה במפורש, היתה שהילדים שלנו טובים יותר באופן מובהק ושילוב של ילדים ממושבים אחרים יאיט את התקדמות הלימוד של ילדינו, ושוב, אם רוצים רמה גבוהה יותר בלימודים, ההורים יצטרכו להשקיע יותר.

זה מקרה טיפוסי של אינדיווידואליזם בכל מחיר. ותכנון בעל שיקולים צרים לטווח קצר לעומת תכנון בעל שיקולים רחבים לטווח ארוך.

כל הורה חושב רק על טובת הילד שלו, ומוכן להקריב תמורת זה את טובתם של כל האחרים. אבל כמה הורים חושבים על המעשה הקטן שלהם בפרספקטיבה ארצית, או איזורית (כלומר, של המועצה האיזורית)? חשבו מה יקרה אם כל ה"טובים" בלימודים יתרכזו בכיתה אחת, ויהיו תלמידים טובים, ילדים טובים, ההורים ישקיעו רק בהם וכן הלאה. הרי זה אומר ששאר הכיתות בשכבה יהיו הרבה פחות טובות, הילדים יהיו יותר אלימים, פחות משכילים, פחות אהובים (הקיצוניות היא בכוונה). בסופו של דבר, הסביבה החברתי שבה הילדים ה"טובים" יתבגרו ויחיו בה תהיה מחורבנת, אלימה, מלאה בוּרוּת. האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום?

הקטע הגדול בעיני בכל הפגישות של הורי הילדים היה שהיו שני סוגים של טיעונים נגד הפיזור של הילדים במספר כיתות, שניהם בלתי רלוונטיים לעניין הפיזור עצמו.

הסוג הראשון נגע בטרחה להורים, בזמן ובכסף. למה זה לא רלוונטי לפיזור? כי ההחלטה על הפיזור נעשתה לפי שיקולים חינוכיים ושל ניהול בית הספר, ואין תפקידו של בית הספר למנוע טרחה מן ההורים. הרי הורה שבנו או ביתו יגלו כשרון יוצא דופן בנגינה בכינור לא יהסס ויסיע את הילד שלוש פעמים בשבוע עד לביתו של המורה הטוב ביותר לכינור בסביבה. גם זה תפקידו של בית הספר? כנראה שלא. הנהלת בית הספר אמורה לדאוג לכלל התלמידים ואם לדעת ההנהלה משהו ישפר את מצבה של כלל אוכלוסיית התלמידים, זה מה שעליה לעשות.

הסוג השני היה בדיוק על זה. כלומר, על זה שלמנהלת בית הספר יש ראייה מערכתית ושיקולים מערכתיים. אבל זהו בדיוק תפקיד ההנהלה, לא? הורי הילדים המתנגדים לחלוקה ניסו להביא את עניין ה"שיקולים המערכתיים" לאבסורד, כאילו ש"המערכת" היא הדלתות, המבנה, הכסאות הגירים והלוחות בביה"ס, ולזה ההנהלה דואגת, במקום לילדים שלנו.

תראו, אני אהיה אחד האחרונים שיטענו שמערכת החינוך בישראל מתפקדת כראוי, שהיא יעילה וטובה, שהמורים מצויינים ואין מה לשפר, אבל המקרה הזה אני דווקא התרשמתי שהשיקולים של ההנהלה משרתת את האינטרסים של ההורים לטווח הארוך, גם אם היא גורמת אי נוחות מסויימת בטווח הקצר.

בואו נמשיך, בקשר למערכת החינוך. שוב אני שואל (בעיקר את עצמי, אבל גם אתכם) האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום? האם לא כדאי להתחיל לשנות את זה?

השאלה הבאה היא מי צריך לנסות לשנות משהו במערכת החינוך? למרבה הפלא, מי שהכי כדאי לו להשקיע בזה הוא מי שעדיין אין לו ילדים. נשמע מגוחך, לא? כי הוא, למרות שהיום הוא לא חושב על זה, ירוויח הכי הרבה מזה שהשינוי יתחיל יותר מוקדם. היום אמנם אין לו ילדים, אז לכאורה אין לו שום עניין לטפל בזה, אבל הילדים של היום כבר סובלים מתחלואי המערכת. ככל שהשינוי יבוא יותר מוקדם, ככה ילדיו העתידיים של מי שאין לו ילדים ירוויחו יותר שנים במערכת לאחר תיקונה.

איך עושים את זה? בשני הכיוונים:

1. דרך קהילתית: כאן מדובר בסביבתכם הקרובה. השקיעו בכמה ילדים שאתם יכולים, לא רק בילדים שלכם, כמה שיותר. אם אתם יודעים משהו ומוכנים ללמד את הילד שלכם - למדו את כל הכיתה, אולי את כל השכבה. אל תשלמו לילד על חוג, פתחו חוג בעצמכם. זכרו שהילדים שזקוקים להעשרה יותר מכל הם אלה שהוריהם אינם מודעים לחשיבותה או אינם מסוגלים לתת אותה לילדיהם (כלכלית או תפיסתית) ונסו לעזור.

2. דרך מערכתית: תמכו בשיפור מעמד המורה, בהצעות לרפורמה כללית שתקטין את גודל הכיתות ולא תגדיל אותן. סרבו לתכניות המתייחסות לבתי הספר כאל יחידה כלכלית שצריכה להראות מאזן חיובי בסוף השנה. זכרו שבית הספר אינו שירות בייביסיטינג לילדים, ושתפקידו להשלים את החינוך בבית, לא לבוא במקומו, ונהגו על פי כך.

זהו להיום, אני מקווה שלא עצבנתי יותר מדי אנשי עסקים. אבל הם עצבנו אותי קודם, עם ההמלצות להפריט את האמ-אמא של מערכת החינוך ולסגור בתי ספר לחינוך מיוחד כי זה לא "משתלם" לשים מורה על פחות משלושים תלמידים. לי אין ילדה בבית ספר כזה, אבל מה יעשה מי שיש לו?