יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

מי שמכיר אותי (ומי שקורא כאן, כנראה מכיר אותי), יודע שאני לא מחבב במיוחד אימיילים שיש בהם איזה מידע "חשוב" כמו תרומת מח עצם לילד שמת כבר לפני שלוש שנים, הזהרות מוירוסים נוראיים שיגמרו לכם את הגלידה ויתחילו עם החבר/ה שלכם ומצגות עם תמונות שלא ראיתם אף פעם, אולי רק פעמיים בשבוע. במילים אחרות, אני לא מעביר אימיילים ויראליים שרשרת, אבל החלטתי הפעם לייצר פוסט ויראלי (עוד נראה).

טוב, לא בדיוק ויראלי, אבל כבר כמה זמן אני מתבשל במיץ של העצבים על העניין הזה שנקרא "קרן קרב". יש לי לפחות ארבע התחלות לפוסטים על זה, אבל אני לא ממש יודע איך לגשת לזה. בכל אופן, חיפוש קצר באינטרנט מצא לי פוסט שמישהו כתב, שמסכם לא רע את העניין. חיפשתי עוד קצת, ומצאתי עוד כמה, אז זה יהיה פוסט של קישורים, בסוף.

אבל העניין בקיצור נמרץ:


שיעורי קרן קרב מופעלים על ידי חברת מרמנת, שמתמחה בלוגיסטיקה, כלומר, שוכרת עובדי קבלן לכל מיני דברים. זו החברה שאחראית על העברת שיעורים לילדים שלנו. עיקרי הדברים הם שתשלומי ההורים, המועצה המקומית ומשרד החינוך, במקום ללכת לממן שעות הוראה על ידי מורים שהוכשרו לכך, הולכים לאאוט-סורסינג של שעות ההוראה, לעובדי קבלן (שאינם מוכשרים להוראה), בשכר נמוך, ולאן הולך כל שאר הכסף? אין לי מושג.


יתרה מזאת, במקום שעות הוראה במקצועות שאמורים ללמד, הילדים מקבלים שיעורים ב"פיצה", "קומיקס", ועוד כל מיני "שיעורי העשרה".


יכול להיות שהמדריכים הם מצויינים ושיעורי ההעשרה הם מצויינים (לא נראה לי), אבל כל העניין לא מצויין בכלל. יש כמה בעיות. בעצם זה שמשרד החינוך מכניס את קרן קרב לבתי הספר הוא מצהיר שרמת המורים שמוכשרים ללמד - אינה מספיקה, כי הרי כל סטודנט עם הכשרה מינימלית יכול ללמד. זהו כרסום בסמכות המורית, שמוכנס בדלת האחורית על ידי משרד החינוך עצמו. שלא לדבר על הניגוד שבין הדרישות לתעודת הוראה (תואר אקדמאי, המון קורסים נוספים, עבודות, סטאז') ובין הדרישות להוראה בתכנית קרב (סטודנטים/ות בעלי רקע סביבתי וניסיון בהדרכה).


עצם הקיום של שיעורי קרב בבית הספר יוצר ניגוד נוסף, בין המדריך הנחמד של קרב, שלא נותן שיעורי בית, ובין המורות המרשעות שנותנות המון.


בין הטיעונים למען קרן קרב נמצאים גם ש"הם מביאים כוח אדם אחר" (איכותי יותר?) ו"מלמדים בכיתות קטנות". אם שני אלה חשובים, אז לא משרד החינוך אמור לעשות את זה? לפקח יותר על רמת המורים ולהקטין את מספר התלמידים בכיתות. הרי משרד החינוך אומר שאין כסף לעשות זאת, אז מבקשים כסף מההורים כדי לסבסד שעות הוראה נוספות?

הייתי רוצה לעשות משהו נגד זה, אבל אין לי רעיונות אופרטיביים. מישהו? טוב, קישורים...


יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

הרפתקאה אלפינית במכנסיים קצרים (ופליס דק)

זהו הפוסט השלישי על הנסיעה האחרונה שלי לצרפת. בפוסטים הראשון והשני סיפרתי על מונט איגויי. הפרק הזה יספר על מה שקרה לנו כשטפסנו על המחט של הדיבונה.

גם כאן, כמו תמיד, עבור הקוראים הלא-מטפסים, המילים הלא מובנות יקשרו לדפים המתאימים באנציקלופדיה של הטיפוס.


המחט של הדיבונה (Aiguille la Dibona) הוא שפיץ חד מאד שנמצא במפנה הדרומי של העמק של הברארד (La Berrarde). אנג'לו דיבונה (Angelo Dibona) היה מדריך ומטפס איטלקי ידוע, ואפילו יש בדולומיטים ריפוג'יו על שמו, ליד קורטינה ד'אמפצו. בכל מקרה, בין שאר הדברים שהוא עשה, הוא גם היה הראשון (יחד עם גואידו מאייר) שטיפס על המחט. זה בטח עצבן הרבה צרפתים, שאיטלקי שם שם את השם שלו (ויש שם עוד משחק מילים). בכל אופן, הוא פתח, עוד בשנת 1913, את המסלול "כיכר של סוכר של הסורייה" (Pain de Sucre du Soreiller), על המחט, ששמה במפות הישנות: המחט של כיכר הסוכר (Aiguille du Pain de Sucre). בעקבות המסלול הראשון הזה, שונה השם, והיא נקראת כיום, המחט של דיבונה.


Pain de Sucre, הוא הצורה שבה היו מוכרים סוכר בימי הביניים. זוהי כיכר מוארכת (משהו די פאלי, למעשה). הר הסוכר, בריו דה ז'אנרו נקרא בעצם "הר כיכר הסוכר", וזו בדיוק הצורה. המחט של הדיבונה הרבה יותר שפיצית, יותר כמו מחט, אבל אני לא אחראי על מילים של הצרפתים.


באינטרנט, יש הכל, אז הנה: משמאל לימין: כיכר של סוכר, הר הסוכר בריו דה ז'אנרו.

דרך אגב, כשמחפשים תמונות של "pain de sucre" ב-Google, מקבלים(בין השאר) המון תמונות של בחורות בביקיני, מה שגורם לי לחשוד שזה גם סלנג בצרפתית לציץ, אבל זה לא בדוק...


בחזרה לדיבונה. מסתבר, שממש מתחת למחט (עוד משחק מילים) יש בקתה שבה אפשר לישון ולאכול - Refuge du Soreiller. אפשר, אבל זה די יקר. בדרך כלל, למדריכים (כמו יואל וכמוני) הלינה בבקתות היא בחינם, והאוכל בזול. זה נכון לבקתות של ה-CAF, המועדון האלפיני הצרפתי. אבל הבקתה הזו שייכת לארגון מתחרה, שנקרא STD (שזה ר"ת של Societe du Tourisme du Dauphine, והם לא נותנים למדריכים לישון בחינם. אנחנו, שני יהודונים תפרנים (וקמצנים) החלטנו ללכת על האופציה האחרת - אוהל.


לפני שעולים, כמו בצרפת, בודקים מזג אוויר. היה יום לא מעונן במיוחד, אבל לא עם המון שמש. עצרנו לקפה בסן-קריסטוף ושאלנו את בעל הבית אם הוא בדק את המטאו היום. הוא הציץ החוצה, כמו שהיינו מצפים מכפרי אמיתי לעשות, ואמר: "מחר יהיה בהיר". אני הצצתי גם, וחשבתי ההיפך, אבל מה אני מבין.


השארנו את האוטו למטה בעמק, לקחנו אוהל, שקי שינה, אוכל ואלכוהול, ציוד טיפוס וחבלים ועלינו. העליה לדיבונה לוקחת כשלוש שעות. זו עליה מאומצת למדי, ואנחנו היינו כבדים למדי (קמצנים, כבר אמרנו). העליה מתחילה בגובה 1300מ' בערך, ומסתיימת למרגלות המחט של הדיבונה, בגובה 2719מ', כלומר 1400 וקצת מטרים של עליה בגובה. ממש בתחילת העליה פגשנו את השומרת של הבקתה, שסיפרה שהיא בדרך לארגן אספקה ותחזור מחר.


המשכנו לעלות ואחרי שלוש שעות בערך, הגענו לבקתה. מכיוון שאף אחד לא מספיק משוגע לעלות לשם ביום מעונן, כשהמטאו לא מבשר גדולות ליום שאחרי, הבקתה היתה ריקה. למעשה, היה די קר, שם בגובה 2700, אחרי יום עם מעט מאד שמש. בישלנו ארוחת ערב, והחברה של השומרת, שנשארה אחראית, הזמינה אותנו לבשל בפנים.


כשקמנו בבוקר, לא מאד מוקדם, ראינו שבאמת אין שמש בכלל, ואפילו די מעונן. היו לנו שתי נחמות. האחת היא שהבקתה נמצאת קרובה כלכך למחט של הדיבונה, שזה נחשב שאין בכלל אפרואוץ', תראו:

הנחמה השניה שלנו היתה, שהדוד בסן קריסטוף אמר שיתבהר.


כאמור, המחט של הדיבונה נמצאת ממש מעל הבקתה והאפרואוץ' קצר מאד. ממש כמה דקות הליכה. התחלנו לטפס. כרגיל, עולים בלי חבלים עד שאי אפשר יותר, ואז מתקשקשים עם תחנה למאבטח ועם פתיחת החבלים במקום לא נוח. לא לומדים...


המסלול שבחרנו נקרא Voie Madier - המסלול של מאדייה, שנפתח בשנת 1937 על ידי אנדאול מאדייה (Andéol Madier) ושותפו מוריס פורסטיה. במסלול יש 11 פיצ'ים. רובם קלים ויש שניים, לא מדורגים מאד קשה, אבל הכי קשים במסלול: הפיץ' השישי די תלול ומדורג כ-6a, והשביעי, שיש בו קטע טיפוס בחריץ של 6b, שנקרא La Fissure Madier, כלומר, החריץ של מאדייה. הנה תמונה של המסלול מלמטה, ה מסלול מסומן בקו אדום דק.

אני מתחיל את הפיץ' הראשון של היום, כרגיל. הפיץ' לא קשה ואני רץ עד סוף החבל. יואל ממשיך ואנחנו מחליפים. למשך כמה פיצ'ים זה הולך מצויין. אפילו לא מאד קר, ונראה שמתחיל להתבהר. זה הזמן שבו אני מרוצה שבחרתי לצאת לטפס עם נעלי טיפוס, מכנסיים עד הברכיים ופליס דק. ממשיכים עוד קצת, ומתחיל להתקרר. בפיץ' השישי, השלישי של יואל, אני עומד בתחנה, ומרגיש שהידיים מתחילות לרעוד. אני מוריד לשניה את הקסדה וחובש את הכובע של הפליס מתחתיה. אחרי כמה דקות אני מתחיל לשמוע דפיקות עדינות. מרים את העיניים ורואה שיורד עלינו ברד.


אויאויאוי. טוב, לפחות הסלע לא כלכך קר ואפשר לטפס בלי כפפות.


בואו נחשוב: סלע לא כלכך קר, ברד, מה קיבלנו? נכון - מים. לא חשבתי, כנראה. עד שיואל גמר את הפיץ' וצעק לי שאני יכול לטפס כבר הכל היה רטוב מסביבי. אני מסתכל למעלה: פיץ' די תלול, יש רק אחד יותר קשה ממנו על המסלול, וזה הפיץ' הבא, שלי. איך יואל טיפס את זה, לא הבנתי, אבל איך אני אטפס את הבא?


הפיץ' הזה מוגדר כטיפוס על סלאב/פייס, כלומר תלול למדי, בלי אחיזות טובות ומסתמך על סמירינג, בעיקר. התחלתי, הרמתי רגל, אי אפשר כאן לסמוך על חיכוך, כי הכל רטוב. צריך למצוא אחיזות טובות ממש לרגליים, כי האחיזות לידיים - אתם יודעים - הן רטובות, ולא טובות. אני מתרומם על האחיזה, ומרים את הרגל השניה. כמה צעדים יותר גבוה, ונגמרות אחיזות הרגליים. עוברים לחיכוך. אני מרים רגל ומניח את הסוליה על שטח קטן שאני מדמיין שהוא פחות תלול באיזו חצי מעלה מהסלע שמסביב. מעביר קצת משקל בחשש וזה מחזיק. מתרומם על הרגל על כל המשקל - וואללה, זה עבד. איזה קטע. הגרניט הזה כלכך מחוספס, שאפילו כשהוא רטוב יש מספיק חיכוך.


הנה פתגם: גרניט זה כמו פליס - שניהם עובדים אותו דבר כשהם רטובים.


יופי, אני מטפס קצת יותר מהר, כמעט פזיז. אבל מי שמטפס מהר - גם מתחמם. אני מגיע ליואל, לוקח ממנו ציוד במהירות, מתארגן. יואל אומר לי, נראה לי שזה הפיץ' האחרון. איך אחרון, אם עשינו שישה, ויש במסלול 11 פיצ'ים ארוכים? לא נראה לי, אני עונה לו ויוצא. מעלי קטע תלול, קצת שלילי. מימיני - דיהדרל גדול, אבל לא כלכך תלול. מה אני אבחר? הסלע רטוב, אני רועד מקור (מכנסיים קצרים ופליס דק...). לאחר התלבטות למשך זמן קצר מאד, ממש לא מורגש, אני הולך על הדיהדרל, כמובן.


אני מתקדם כמה מטרים, ופתאום שם לב שהדפיקות של הברד על הקסדה נעלמו. יופי, אני חושב לעצמי, מקשיב היטב ושומע את הרפרוף העדין של פתיתי שלג. שלג? אני שואל את עצמי? יכול להיות? אני מביט מסביב ורואה שבכמה נקודות, במקומות בהם יש עלים של צמחים, השלג אפילו תופס. ואני על הפיץ' של החריץ...


אויאויאוי. יש ברירה? ממשיכים. אני מתקדם על הדיהדרל הלא תלול, באמת לא נורא, ועוד שתי מדרגות סלע ואני בחריץ. הכל רטוב. אני שולח יד לתוך החריץ ומנסה לנעול יד. ג'אמינג לא עובד - רטוב מדי. אני מנסה למצוא אחיזה ומוצא איזה ליי-באק לא רע. אני עולה צעד-שניים ועומד על חיכוך בין שני הקירות של החריץ. מכניס קאם לחריץ ומרגיש פתאום יותר בנוח.


אני מעלה רגליים, שולח יד למעלה ומוצא משהו, עוד צעד ועוד אחד ועוד אחד ואני כבר די גבוה מעל העגינה, ואם עכשיו מחליקה לי רגל, אני מתרסק על המדף מתחתי. הערכת מצב מהירה גורמת לי לשים עוד עגינה - רוק קטן. אני בודק אותו ומתרשם שהוא מחורבן, קטן מדי. מנסה להוציא אותו ולא מצליח. בהברקה של רגע אני חושב לעצמי: "שיואל יוציא את שניהם", ומכניס עוד רוק, יותר גדול. האחד הזה יושב יפה, אבל אני אעמוד כאן עוד הרבה, זה לא ייגמר טוב. אולי בכל מקרה זה לא ייגמר טוב, אבל אם אני אמשיך לחשוב ולא אתקדם - זה בטוח לא ייגמר טוב.


אני מרים רגל שמאל - אין אחיזה, עכשיו זה רק על חיכוך. מעלה יד ימין ומוצא עוד משהו ליד שמאל, לרגל ימין אני לא מוצא כלום, ואין הרבה ברירה, אני מצמיד את הסוליה לקיר, כדי לייצר עוד חיכוך, ומתרומם. לדחוף על הרגל, לדחוף על הרגל, אני מזכיר לעצמי, ומושך בכל זאת בכל הכוח בידיים. אני נועל יד ימין חזק, ושולח יד שמאל למעלה, מרגיש אחיזה, עוטף אותה עם האצבעות ובדיוק אז, מחליקה הרגל. כל השרירים של פלג הגוף העליון מתכווצים באחת. הידיים מחזיקות, הבטן מעלה את הרגל בחזרה, אבל הרגל לא מוצאת כלום. תירגע, אני אומר לעצמי, זו אפילו לא פדיחה, כי אף אחד לא רואה. תסתכל למטה. אני מצליח להירגע מספיק כדי להסתכל למטה ורואה שני דברים. הראשון - שאנחנו בתוך ענן וחוץ מכוח הכובד שאומר לי איפה זה למעלה ואיםפה למטה - אין לי מושג לאן ללכת. השני, הוא שיש קצת ימינה אחיזה לא רעה לרגל ימין. קודם כל זה! אני מעלה רגל, מתייצב וזהו. גמרנו עם החריץ הזה. ועכשיו ממשיכים למעלה. הראות כלכך הידרדרה עד שלא רואים יותר מכמה מטרים מסביב, לפחות החיכוך מחזיק גם כשהסלע רטוב. אם זה היה על אבן החול של ירדן - אני בחיים לא הייתי יכול לטפס את זה.


גמרתי את הפיץ' וצעקתי ליואל. הוא בא אלי ושמעתי אותו מקלל כל הדרך. אבל לפחות אנחנו מעל הקטע הקשה. המשכנו עוד כמה פיצ'ים והגענו למעלה. כל הזמן יורד שלג, ועכשיו - לירידה.


מחפשים את הירידה. בגיידבוק כתוב שהירידה היא בהליכה, אבל לא כתוב שצריך ללכת את זה בתוך ענן, עם ראות אפס וכשיורד שלג. אני מחפש תחנת גלישה ומוצא משהו. גולשים 25מ', וממשיכים ללכת מחוברים, כמו על מסלול אלפיני. זה תלול מאד, אבל אנחנו לא יורדים אלא עושים טרברסה לאוכף שמאחורי המחט. איזה קטע, יש שם ממש שביל צר שמעליו ומתחתיו קירות תלולים. עוד עשר דקות זהירות, ואנחנו באוכף, מקפלים את החבלים ורצים למטה מאושרים. אפשר להתחמם.


אנחנו מגיעים לבקתה ומגלים שהיא מלאה. מחר יתבהר - אומרים לנו כולם...

יום שני, 7 בספטמבר 2009

יתרונות הקפיטליזם

כבר הרבה זמן אני כותב התחלות של פוסטים בנושאים כלכליים שלא מבשילות לכלל אמירה שלמה. זה פשוט לא מצליח לי.


לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם חניך בקורס טיפוס שטען שתפקידה של הממשל הוא לשמור את השלטון לעצמה, ולדאוג לתפקידי השרים. הוא היה בן 16 אז, ואני חושב שזה די עצוב שכה חושב נער בן 16. טוב, הוא צדק מבחינה זו שזה מה שהם עושים, כלומר, שהם חושבים שזו דרך ההתנהלות הנכונה. אני טענתי אז, ולפני שנתיים גם כאן ובהמשך כאן, שהתפקיד של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים. לשם כך היא הוקמה. ממשלה שלא עושה זאת, צריכה להיענש ולא להיבחר שוב. האזרחים צריכים למנות ממשלה שתדאג לרווחתם.


קפיטליזם, ובכן, זה קצת יותר מורכב, אבל אחד מתפקידי הממשלה הוא לרסן את הקפיטליסטים, כנראה.


קראתי פוסט מצויין היום, קצת ארוך, אבל מצויין וכתוב טוב, שמסכם בדיוק את מה שאני רציתי לכתוב בנושא הקפיטליזם, יתרונותיו, ומי באמת נהנה מן היתרונות הללו (רמז - לא אנחנו). הנושא הוא: "האם אדם רציונלי, שאינו בעל הון, יכול להיות קפיטליסט".


וכדי להביא את הצד השני - הקפיטליסט היומי מציג חבורה של פנאטים דתיים, שהדת שלהם היא, כמובן - הקפיטליזם.


תהנו.



יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

על עילגות ודיסלקציה

מה הקטע הזה של ישראלים לכתוב בפורומים ובטוקבקים בשגיאות כתיב? ומה הקטע הזה שאם מעירים למישהו על זה שהוא עילג במיוחד, כל העילגים האחרים (שהם סתם אנלפבתים ועילגים, לא במיוחד) קופצים על המעיר: "מה יש לך? ואם הוא דיסלקט?


איתי סיפר לי לפני כמה חדשים שהוא היה בהרצאה על החברה הישראלית, שנתן איזה סוציולוג. הוא אמר שהמרצה התחיל במילים: "החברה הישראלית היא חברה אינפנטילית".


וזה נכון. מה זה אינפנטילי? שיכול לראות רק את עצמו, כאן ועכשיו. לא יכול לדחות סיפוקים, אנחנו קוראים לזה. אז מה זה קשור לדיסלקטים?


אני לא מקבל את התירוץ של הדיסלקציה מכמה סיבות:


קודם כל, לא יכול להיות שכל מי שכותב באינטרנט בשגיאות כתיב הוא דיסלקטי. אם זה היה נכון, היו איזה 90% דיסלקטים לפחות. זה הרי ידוע שלהורים עשירים יש יותר סיכוי שהילדים שלהם יאובחנו כדיסלקטים.


שנית, גם דיסלקטים יכולים להשתמש בבודק איות (או לפחות לנסות). נכון, זה מציק (ופחות ספונטני), ונכון, זה לא עולה על כל השגיאות, אבל זה יפתור חלק גדול מהבעיה.


שלישית, ניסויים (לא מתוכננים ובלי קבוצת ביקורת) מראים שאם טורחים לקרוא את מה שכותבים לפני שלוחצים על "שלח", זוכים להזדמנות מצויינת לתקן את הניסוי ואת מרבית שגיאות הכתיב.


לפני שנה, בערך, הערתי למישהו שאני מכיר על העברית האיומה שלו בפורום של המועדון האלפיני. הוא אמר שהוא דיסלקטי, כמובן, ואני מאמין לו שהוא מאמין בזה. ביקשתי ממנו, רק כניסוי, שבזמן הקרוב יקפיד לקרוא את מה שהוא כתב לפני שהוא שולח. אם משהו נראה לו מוזר או לא מובן, שיתקן.


וראו זה קטע. מאז הניסוחים שלו השתפרו קטעים, אין לו כמעט שגיאות כתיב יותר (בשנה האחרונה היתה לו שגיאה אחת!) כמה חדשים מאוחר יותר הוא אפילו התקשר להגיד לי שזה היה כמו קסם (המילים שלו).


ולעניין הספונטניות: זה נכון שלדיסלקטים יש יותר בעיה עם כתיבה וקריאה (והגהה), אז זו סיבה לא להתמודד? גם לנכים יותר קשה לרוץ ולקפוץ, אז מה, זה בסדר שישבו כל היום בבית? וזה פחות גרוע (לסביבה, להם זה גרוע) כי ה"דיסלקטים" האלה מזהמים לכולם את המרחב הציבורי.


אני אומר - זה לא דיסלקציה, זה פשוט חוסר כבוד לשפה שאנחנו מדברים, לדברים שאנחנו כותבים.


אם היה לנו כבוד לשפה שאנחנו מדברים וכותבים, היינו מייחסים לה (לשפה) יותר חשיבות מאשר לנוחות שלנו בשניה הזו. האינפנטיליות של החברה הישראלית, כבר אמרנו?

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

טיפוס בצרפת - (2)Mont Aiguille

תקציר הפרקים הקודמים:

יואל ואני מטפסים מסלול על מונט איגווי, מגיעים למעלה, אוכלים ארוחת צהרים ושוכחים את המפתחות של האוטו על הפסגה. סיימנו את הפרק הקודם כשיואל ואני ליד האוטו, בלי מפתח. הצלחנו לפתוח את הדלתות (וכל הכבוד ליואל שלא שם לב לזה שאני צוחק עליו ובכל זאת לוקח מקלות הליכה לכל מקום), אכלנו לחם עם סרדינים, מיונז, גבינה ופטה ושתינו בירה. עכשיו מתכננים את הלילה, כי מחר צריך לדאוג למפתחות. יואל כבר מתכנן איך הוא יתקשר לפריז לבעל האוטו ויבקש ממנו לגשת לתחנת הרכבת ולתת את המפתחות לאיזה סטודנט שנוסע בדיוק לגרנובל, ואנחנו נפגוש אותו שם. זה יום שישי ואנחנו מודיעים להורים של יואל שלא נגיע לקידוש...


קיפלנו את המושבים של האוטו, התכרבלנו בלי שקי שינה או בגדים והעברנו עוד לילה לא נוח. אמנם יותר נוח מביווי לא מתוכנן על הסלע, אבל לא בהרבה.


קמנו בבוקר, ואחרי ויכוח קצר החלטנו לטפס את המסלול הרגיל, אבל בלי חבל. מכיוון שלא יהיה לנו חבל, לא נוכל לגלוש את מסלול הירידה, וניאלץ לרדת את אותו המסלול הרגיל. מדריך מקומי אמר שיש כבל פלדה בקטעים התלולים, אז עלינו עם רתמות, כלומר בסגנון ויה פראטה.


טוב, שוב אפרואוץ' של שעה, מגיעים לתחילת המסלול, ויש שתי קבוצות לפנינו. הם מובילים, עם חבלי דאבל והכל. יואל שואל אותם, כמובן, אם הם מצאו את המפתחות שלנו, וכמובן שלא. הם שואלים איפה החבלים שלנו ואנחנו אומרים שאנחנו עולים בלי. במיוחד מדברת איתנו איזו סבתא שבאה עם כל הנכדים שלה לעשות את המסלול הרגיל על מונט איגווי. ואני כבר מתכונן לנזיפות שלה, שאסור לטפס בלי חבל, שזה מסוכן, שאנחנו חסרי אחריות. היא מחייכת ושואלת אם אנחנו רוצים לעקוף אותה. אנחנו מסכימים, כמובן, ושואלים אם זה באמת בסדר, והיא עונה: mais, bien sur, vous êtes grimpeurs... כלומר, כמובן, הרי אתם "מטפסים".


יופי, אנחנו רצים למעלה, קצת מתברברים, ואז מוצאים את המסלול. יש באמת כבלים על המסלול, אבל לא כמו בויה פראטה. אלה כבלי פלדה שעברו המון תיקונים, לפעמים עם 20מ' בין שתי עגינות, והעגינות, נו, לא משהו. הכבל בטוח לא ייקרע, כי הוא בעובי 22מ"מ בערך, כלכך עבה, שממש קשה להקליפ עליו טבעת. אבל העגינות, בקושי מחזיקות את המשקל של הכבל. בכל מקרה, המסלול לא קשה במיוחד ותוך שעה אנחנו למעלה. אני רץ אל האשוחית הקטנה בצורת חרוט, שלידה אכלנו אתמול, ולא מוצא כלום. טוב, יש שיטות לחיפוש ואיתור, ואני מתחיל ללכת בספירלה סביב העץ הקטן הזה. לעורבים שמעלי אני בטח נראה מטופש לגמרי, אבל זה עובד, תוך כמה דקות אני מוצא את המפתחות והאולר, והופ - אנחנו בדרך למטה.


בדרך למטה אנחנו מבינים למה יש מסלול ירידה, ואף אחד לא יורד את המסלול הרגיל (אף אחד, כלומר, חוץ מיואל וממני). יש שתי סיבות. הראשונה היא שכל החלק העליון של המסלול הזה, ועוד כמה קטעים לאורכו, הם דרדרת אחת גדולה של אבנים רופפות וחצץ. מי שיורד, מפיל על מי שעולה אבנים, כל הזמן. הסיבה השניה היא שעל הכבל, זה שעולה וזה שיורד, עושים פקק תנועה.


זה מעלה את השאלה: כשאני עולה והשכנה יורדת, מי צריך לומר שלום ראשון? זה שעולה או זה שיורד (כמובן שהגבר צריך להקדים שלום לאישה).

אבל כל מי שהיה על המסלול (הסבתא ומשפחתה, אב ובנו, מדריך וקליינטים - כולם) כבר הכירו את הסיפור, דרשו בשלומנו, שמחו לשמוע שמצאנו את המפתחות ופינו לנו את הדרך כדי שכבר נעוף משם ונהיה מתחתיהם, ואז הם יוכלו סופסוף להפיל עלינו אבנים... עוד חצי שעה ואנחנו בתחתית המצוק, מבסוטים ורצים לאוטו.


בדרך יואל אומר שהוא די שמח שטיפסנו את המסלול הרגיל, שהוא דווקא רצה לעשות את זה, אבל איכשהו זה לא נראה לו מספיק חשוב כדי לבזבז על זה יום טיפוס. אז בדרך מדברים על זה שבעצם היה די כיף לעשות מסלול בדואי בצרפת, כמו בוואדי ראם. זה נחמד, וגם יש לזה ערך היסטורי, לחזור על מה שעשו האבות המייסדים. ופתאום נופל לי האסימון: זה הכל היה מתוכנן. יואל רצה לעשות את ה-voie normale, הוא השאיר את החלון קצת פתוח, לקח מקלות הליכה (שניים - חשוד מאד), שכח את המפתחות על הפסגה. היו כאן מניע, יכולת והזדמנות. התעלומה נפתרה.


עצה לעתיד: אם אתה רוצה לטפס את המסלול הרגיל על איזשהו הר, פשוט שכח את המפתחות של האוטו על הפסגה, אחרי שטיפסת אליה במסלול אחר. לפרטנר שלך לא תהיה ברירה, והוא כבר יציע שתרוצו את המסלול הרגיל כדי להביא את המפתחות. אם כבר, זכור לאכול על הפסגה ליד נקודת ציון ברורה, כמו עץ קטן בעל צורה ייחודית, למשל חרוט.


זהו, נגמר הספור? הייתם רוצים שייגמר כבר, אה?


פותחים את האוטו, מארגנים אותו מחדש (המושבים, הציוד וכל השאר) מניעים ונוסעים. עולים על הכביש ופתאום - דפיקות. עוצרים ובודקים - פנצ'ר.


אויאויאוי. מוציאים את כל הציוד מהאוטו כדי להחליף גלגל, ו... הגלגל הרזרבי קרוע כולו.


אויאויאוי. טוב, מה אפשר לעשות, לפרק את הגלגל, לנסוע בטרמפ לתקן אותו, לחזור בטרמפ, להרכיב ולנסוע לקנות רזרבי. מוציאים את המפתח של הגלגל ומנסים לפתוח - מידה לא מתאימה.


אויאויאוי. מה עכשיו? עומדים ומנסים לעצור טרמפ, אולי נשיג צלב ונוכל לפתוח את הברגים. מישהו עוצר, יש לו צלב. מרכיבים את הצלב על בורג, מסובבים ו... הוא קופץ. הראש של הבורג דפוק? בודקים? לא, נראה חדש. עוצר עוד מישהו. מסתכל עלינו ושואל: מה אתם עושים? מנסים להוריד את הגלגל, אנחנו אומרים. הוא אומר: אבל יש כיסוי פלסטיק שחור על הברגים, לא תצליחו ככה, יש לכם סכין? והוא, עם סכין, מוציא פלסטיק שחור בצורת משושה מכל אום והופ, פותח את הברגים עם המפתח שהיה באוטו. איזה טמבלים יצאנו.


יואל לוקח את הגלגל ונוסע בטרמפים לגרנובל.


אני נשאר עם האוטו. השמש קופחת, הספר משעמם והזמן עובר. אויאויאוי, חמש שעות אחרי זה יואל חוזר עם הגלגל האוטו של ההורים שלו וסופסוף אנחנו יכולים להמשיך להר הבא.


בפרק הבא - חוויות אלפיניות במכנסיים קצרים...

והיום - על משהו שונה לגמרי - טיפוס בצרפת - (Mont Aiguille (1

הרי כולם יודעים שנסעתי לטפס בהרי צרפת (והרי לכם משחק מילים) הקיץ. אז הנה, אני מספר קצת על מה שהיה. היו כמה הרפתקאות, ולכן אני אמרח את זה על מספר פוסטים.


(בסוגריים - לאלה שאינם מטפסים, למונחים המקצועיים, יש קישורים לאנציקלופדיה של הטיפוס)


ובפרק הראשון - מונט-איגווי (Mont Aiguille). פירוש שמו - הר המחט, וזה כי מכיוון מסויים הוא נראה ממש דק ושפיצי. הנה תמונה:

ההר הזה הוא לא גבוה במיוחד (2085מ'), אבל מאד יפה ומאד נישא. הוא נמצא באיזור הורקור (Vercors), הנה מפה:

בכל מקרה, ההר הזה הוא אחד מאבני הדרך (הראשונות, יש לומר) של האלפיניזם הצרפתי, והטיפוס בכלל, אם לא הראשונה שבהן. זהו הר בצורת אליפסה מוארכת שמוקפת מכל העברים במצוקים בגובה 300-380מ'. הטיפוס אליו אינו טריביאלי, אבל יש מסלול אחד (שעוד ישחק תפקיד בסיפור הזה) שהוא לא קשה במיוחד. זהו המסלול הרגיל (La Voie Normale), כמובן. המסלול הרגיל הוא בדרגה 4, בערך, והוא נפתח בשנת 1492. כן, כן, זו אינה טעות הקלדה, אותה 1492 של גירוש ספרד ושל גילוי אמריקה. המלך שארל השמיני ציווה שיטפסו על ההר, אז אחד ממשרתיו, אנטואן דה ויל, עשה זאת תוך שימוש בסולמות, חבלים ועזרים אחרים. זה היה סוג של טיפוס מלאכותי ומציין את הטיפוס הטכני הראשון אי פעם.


בכל מקרה, יואל ואני עברנו על הגיידבוק, והחלטנו על מסלול שנקרא Voie des Etudiants, או בעברית "המסלול של הסטודנטים". אני לא בטוח על מקור השם, אבל בטח איזה שני סטודנטים השתכרו, הבריזו מהלימודים ליום והלכו לפתוח מסלול...


יצאנו על הבוקר מהבית של ההורים של יואל בגרנובל, נסענו לדרום (לא לכיוון, לאיזור) שזה איזור הנחל שזורם מתחת להר שלנו, מצאנו את החניה הנכונה אחרי קצת התברברות בדרכים צדדיות ושבילי עפר. התארגנו עם תיק קטן לכל אחד, שלוקר וקצת אוכל. יואל אמר שאין לו איך לתלות את הסכין ונתתי לו קרבינה קטנה. הוא חיבר אליה גם את האולר שלו וגם את המפתחות של האוטו ויצאנו לדרך. האפרואוץ' למונט איגווי הוא עליה תלולה של כ-600מ' אנכי, שלוקחת בערך שעה, אם מתאמצים. יואל לוקח איתו מקלות הליכה טלסקופיים. הוא אומר שזה בשביל לשמור על הברכיים, ואני צוחק עליו. מי צודק? תראו בהמשך.


התאמצנו, עלינו, חיפשנו ומצאנו את תחילת המסלול שלנו.


המסלול לא מדורג קשה בגיידבוק, רובו 5 ופיץ' אחד של 6a, אבל הוא כמעט 300מ', 7 פיצ'ים די ארוכים, ויש קטעים מפחידים, כי הסלע לא תמיד הכי טוב שיש. המסלול הוא מסלול טראד, כלומר, לא מבולט, וכולו על אבני עיגון, אבל פה ושם יש פיתונים ישנים וחלודים (די מפחיד), והתחנות מבולטות.


טוב, התחלנו לטפס. אני מוביל את הפיץ' הראשון, כמו תמיד. זה עוזר לי להיכנס לראש הנכון, להרגע ולהתמקד. הפיץ' הראשון היה קל, אבל קשה לדירוג שלו, כלומר, הוא היה 5, אבל 5 קשה. טוב, זה בטח בגלל שזה על הבוקר.


ממשיכים, והפיץ' השני עובר טוב, גם השלישי, שהוא 6a. אני מוביל אותו, וגם הוא מרגיש לי קשה בשביל 6a, אבל זה עובד.


יואל מתחיל את הפיץ' הרביעי. הוא מתקדם כמה מטרים, ואז שם משהו ומבקש שאני אקח אותו. הוא מתקדם עוד קצת, ושוב עוצר. אנחנו לא מבינים, זה אמור להיות מקסימום 5c. אחרי איזה 12מ' הוא בונה תחנה, ואני עולה אליו וממשיך להוביל. היציאה מהתחנה בשלילי. יש שתי אחיזות מצויינות, ואז - כלום.


אני עושה את שני הצעדים, מחליט לשים עגינה. לא מוצא את הטבעת עם הרוקים, ואז כן מוצא, ולאט לאט היד שלי מחליקה מהאחיזה, אני מקלל ויואל מקלל אותי בתשובה. מה? אני שואל, והוא - הפלת את הטבעת עם הרוקים. מה פתאום, אני צועק עליו בהיסטריה (אתה לא רואה שאני עוד שניה נופל?), היא אצלי ביד. כמובן שהוא צדק, ואכן היפלתי את הטבעת השניה, אבל את זה גיליתי אחרכך.


טוב, אני מקליפ את החבל, ופתאום (כמו שתמיד קורה, אני לא מחליק מהאחיזה, אני יציב, מנער ידיים, מחליף, שוב מנער, וממשיך. באמת אין כלום להמשך. אני משפר רגליים, נמתח עוד קצת, ומנסה שוב - עדיין כלום. מעלה רגל שוב, שולח יד ומוצא אחיזה, טוב, לא ממש אחיזה, מן קרימפ לשתי אצבעות. אני מעלה עוד יד לסלופר עלוב וחושב לעצמי: על זה אני אמור להוציא רגלים מהשלילי?


מכיוון שאין הרבה ברירות, אני לוקח אויר (טעות, כי אז אני יותר כבד) ומיישר רגל, מרים רגל שניה גבוה, מושך עם שתי הידיים, מנסה להעביר משקל לרגל העליונה וזה קשה. מושך עוד קצת, עוד קצת, יד אחת משתחררת, עולה ומצאת עוד אחיזה. היד הזו ישרה, והשניה מחפשת גם משהו. אני מתנשם, מתנשף ובסוף עומד על הרגלים. זה כבר לא שלילי כמו קודם, יש לי אחיזות, אבל זה לא כאילו שאני יכול לעזוב ידיים. אין סיכוי שזה 5c, זה 6b לפחות. וזה לא נגמר. יש מעלי פייס תלול, בלי הרבה אחיזות. אני רואה מעלי פוקט מוארך. שולח יד ומכניס שתי אצבעות עד הסוף - מגניב, אחיזה שמרגישה מצויין, איזה כיף. למעשה, זו אחיזה די מחורבנת, אבל אחרי מה שהיה קודם...


עוד צעד ועוד צעד, ואני כבר איזה 6מ' מעל העגינה הקודמת ששמתי. אני מכניס עוד רוק, לא כלכך טוב, מקליפ אותו וחושב על ההמשך. מציץ מעבר לפינה ורואה שם בולט גיבור. מעביר אליו את הראנר וממשיך להיאבק עד סוף הפיץ'.


עוד פיץ' ועוד פיץ' ואנחנו למעלה. מסתכלים על השעון - כבר אחרי שתיים בצהרים. התחלנו לטפס קצת לפני עשר, כלומר ארבע וחצי שעות, לשבעה פיצ'ים. לא רע.


אנחנו יושבים על הפסגה ליד עץ אשוחית קטן בצורת חרוט ומוציאים אוכל: גבינה, לחם, נקניק, קצת יין. ארוחה מצויינת.


מחפשים ומוצאים את מסלול הירידה. מתחילים בסקרמבלינג די תלול ודרדרתי, כמה גלישות ועוד קצת הליכה ואנחנו למטה.

רצים את האפרואוץ' בירידה (כלומר, אני רץ ויואל עם המקלות שומר על הברכיים). אנחנו יורדים ויורדים. איזה חמש דקות לפני האוטו, יואל אומר לי: אתה יודע, אני לא זוכר שהחזרתי את המפתחות של האוטו לטבעת של הסכין. מה? אני שואל. הוא מסביר: המפתחות של האוטו היו עם הסכין, על אותה טבעת. הוצאתי את הסכין כשאכלנו למעלה, ואני לא זוכר שהחזרתי אותו ואת המפתחות...


אויאויאוי, מה עכשיו? כבר מאוחר מכדי לטפס שוב. יורדים לאוטו. אני בודק, דבר ראשון, אם אולי במקרה נשארה דלת אחת פתוחה לאוטו. אין מזל. בסיבוב שני אני מוצא שאחד החלונות נשאר פתוח טיפה, איזה סנטימטר. אחרי קצת מחשבה, אנחנו מפרקים את שני מקלות ההליכה של יואל (גם בזה הוא צדק), מרכיבים משניהם מגא-בטון (mega-batôn) ובנסיון שני מצליחים לפתוח את הדלת שמול. לפחות יהיה לנו אוכל ושתיה (לא מים, אבל בירה ויין) ונוכל לאכול ארוחת ערב.


ומה אחר כך? על כך בפרק הבא...

יום חמישי, 7 במאי 2009

ביבי החדש

שוב צדק ז'וזף-דה-מייטר (Joseph de Maistre) באימרה שלו ש"כל עם מקבל את הממשלה שמגיעה להם" (Chaque nation a le gouvernement qu'elle mérite). ביבי הבטיח עזרה לחלשים. ביבי השתנה, זה ביבי חדש. ביבי ידאג לכולנו. כן, בטח. ושוב קיבלנו את אותה מדיניות כלכלית שמקצצת בשירותי המדינה, דופקת את הביטחון הסוציאלי ונכנסת בחלשים ובאם-אמא שלהם. והאמת? זה מגיע לנו.


על מה אני מדבר? על עיקרי תקציב המדינה לשנים 2009-2010 (טיוטה, רק טיוטה). מה קורה שם? ראה זה פלא, כל אלה שהצביעו לביבי, כמו ויקי כנפו שהצביעה לביבי בפעם הקודמת, ישלמו את המחיר על כך שהוא נבחר. ולמי שיגיד שביבי מבין בכלכלה, אצטט את סימונה סרמונטה במאמרה המצויין צמיחה שלילית? אמור מעתה, מיתון חיובי!, בו היא מצטטת את הכלכלן קנת’ בולדינג, שאמר ש"מי שמאמין שצמיחה אקספוננציאלית יכולה להמשיך לנצח בעולם סופי - הוא או משוגע או כלכלן.”


ורק שלא תחשבו שאני מביע תמיכה במפלגת העבודה. למרות שלי יחימוביץ' ודניאל בן סימון, שהם אכן סוציאל דמוקרטים בהשקפתם, העבודה היחידה שעושים שם היא עבודה בעיניים. אותה מדיניות של הפרטת השירותים לאזרח ושל התנערות המדינה מאחריויותיה יושמה לאורך כל שנות שלטון מפלגת העבודה (דוגמאות מוכרות הן בית הסוהר הפרטי של לב לבייב, המעונות לחוסים, והפרטת חברת החשמל, כולם קודמו על ידי אנשי מפלגת העבודה). לא מאמינים? בקרו יותר באתר עבודה שחורה.



רגע, אז למה ביבי נבחר? כי הוא השתנה? לא! רק כי הוא מכר לכולם את המשנה המדינית שלו, את ההפחדות ואת ההיסטריה. זה תמיד מנצח את הבחירות. עד שלא נלמד שלחיים שלנו כאן חשובה לא פחות המשנה הכלכלית/חברתית/סביבתית (כן, כן, סביבתית). נמשיך לקבל ביבים וליברמנים (וברקים ואולמרטים).


ואם אתם בוחרים רק לינק אחד מכל אלה שקישרתי אליהם - תקראו את זה.

יום ראשון, 3 במאי 2009

עצה לחיים

אני ממליץ לא להתבלבל בין הספידומטר (מד המהירות) באוטו, ובין השעון. זה קרה לי פעם וזה ממש גרוע, כי ככל שנוסעים יותר מהר - כך נראה שמאחרים יותר.

יום שלישי, 21 באפריל 2009

חולית - הסרט שלא תראו לעולם

כמה מכם בטח לא יודעים בכלל, אבל אני קורא כמעט רק מדע בדיוני, והרבה. בכמה שנים האחרונות קראתי הרבה (וקראתי הרבה על) קומיקס מדע בדיוני, בעיקר אירופאי, וגם כתבתי כמה מאמרים, להנאתי. אפשר לקרוא את המאמרים האלה כאן, כאן, כאן וכאן.

לפני כמה שבועות, ובעקבות המאמר האחרון, ביקשו ממני לתת הרצאה בשם "חולית - הסרט שלא היה", על פרוייקט חולית של אלחנדרו ג'ודורובסקי. כשהכנתי את ההרצאה קראתי הרבה וגם תרגמתי ריאיון ארוך עם ג'ודורובסקי עצמו, שבו סיפר על הרפתקאות הפרה-פרודקשן לסרט הזה, שלא היה.

הראיון עצמו הופיע במוסף מיוחד לגליון 107 של Metal Hurlant, ושום אתר רשמי לא יפרסם את התרגום, כנראה, משיקולי זכויות יוצרים. אז הנה התרגום, תהנו.

חולית‭ ‬- הסרט‭ ‬שלא‭ ‬תראו‭ ‬לעולם

מאת אלחנדרו ג'ודורובסקי

(תורגם מתוך "DUNE LE FILM QUE VOUS NE VERREZ JAMAIS" , שצורף כמוסף מיוחד למגזין Métal Hurlant מס. 107)


יש אגדה עברית שאומרת: "המשיח לא יהיה אדם אחד אלא יום אחד: היום שבו כל בני האדם יגיעו להארה". מקובלים מדברים אודות מודעות קלקטיבית, קוסמית, מין אנושי של מטא-יקום. בשבילי, כל זה היה בפרוייקט חולית.

הערצה מתלהבת

כדי להראות את תהליך ההארה של גיבור, ואז של עם, ואז של כוכב שלם (שבתורו הוא המשיח של היקום. שבעצם הויתור על המסלול מסביב לשמש שלו, הכוכב הקדוש עוזב כדי להפיץ את אורו בכל הגלקסיות)...

"לא רציתי לכבד את הספר, רציתי ליצור אותו מחדש. בשבילי, חולית לא היתה שייכת להרברט כמו שדון קישוט לא שייך לסרוונטס, או אדיפוס המלך, לסופוקלס".

יש אמן, רק אחד כמתווך (מדיום) בין מליון אמנים אחרים, שרק פעם אחת בחייו, מתוך חסד אלוהי, מקבל נושא אלמותי, מיתי... אני אומר "מקבל" ולא "יוצר" כי יצירות אמנות מועברות ישירות במצב תודעה של תיווך מתוך הקולקטיב הלא-מודע. היצירה מתעלה מעל היוצר ובמידה מסויימת הורגת אותו, כי לאנושות, כשהיא סופגת את עוצמת הפגיעה של המיתוס, יש צורך למחוק את הפרט שקיבל אותו והעביר אותו הלאה. האישיות האינדיבידואלית שלו מפריעה, מכתימה את הטוהר של ההודעה שבבסיסה, דורשת שתהיה אנונימית... איננו יודעים מי יצר את הקתדרלה של הנוטר-דאם, או את לוח השנה השמשי של האצטקים, או את קלפי הטארוט של מרסיי, או את המיתוס של דון ז'ואן, וכו'.

יש תחושה שסרוואנטס נתן את הגירסה שלו לדון קישוט - והיא כמובן אינה שלמה - ושאנו נושאים בליבנו את הדמות השלמה... ישוע שייך לא למרקוס, או ללוקס או למתי או ליוחנן... ישנם הרבה ספרי שליחים אחרים הידועים כספרי האפוקריפה החיצונים ומספר ספורי "חיי ישוע" הוא כמספר המאמינים. לכל אחד מאיתנו יש את הגירסה שלו לחולית, את ג'סיקה שלו, את פול... אני חש הערצה והתלהבות לספרו של הרברט, ובאותו הזמן - קונפליקט (אני ושב שגם הוא חש כך). הוא הפריע לי... אני לא רציתי אותו כיועץ טכני... עשיתי הכל כדי להרחיק אותו מן הפרוייקט... קיבלתי גרסה של חולית, ורציתי להעביר אותה: היה צריך לוותר על הצורה הספרותית של המיתוס ולהפוך אותו לתמונה.

בסרט, הדוכס לטו (אביו של פול) הוא גבר שסורס בקרב טקסי בזירה, בזמן מלחמת שוורים (הסמל של בית אטריידס הוא שור מעוטר בכתר). ג'סיקה - נזירה של בנות גשרית - שנשלחת כפילגשו כדי ליצור ילדה שתהיה אימו של המשיח, מתאהבת בדוכס עד כדי כך שהיא מחליטה לדלג חוליה בשרשרת הדורות ולהוליד בן, שיהיה קפיצת הדרך, המושיע. על ידי שימוש ביכולותיה כבת גשרית, לאחר שהדוכס מתוודה בפניה על הסוד העצוב שלו, ג'סיקה מתעברת מטיפת דם של האיש העקר... המצלמה עוקבת (בתסריט) אחר טיפת הדם דרך השחלות שלה ומראה את הפגישה עם הביצית. בפיצוץ מופלא הביצית מופרית מטיפת הדם. פול נולד לאם בתולה, ולא מזרעו של אביו, אלא מדמו...

קיסר מטורף

בגרסת חולית שלי, קיסר הגלקסיה הוא מטורף. הוא חי על עולם מלאכותי מזהב, בתוך ארמון שבנוי מזהב על פי הלא-חוקים של האנטי-לוגיקה. הוא חי בסימביוזה עם רובוט זהה לו. הדמיון הוא כה מושלם עד שנתיניו אינם יודעים לעולם אם העומד מולם הוא האדם או המכונה.

בגרסה שלי, הסם הוא סם כחול במרקם ספוגי המכיל צורת חיים צמחית-חיה ובעלת תודעה, הרמה הגבוהה ביותר של תודעה. היא אינה מפסיקה לשנות צורה ולהתערבב ללא הרף. הסם ממשיך להפיק כל הזמן יצירה של מספר אינסופי של יקומים.

הברון הרקונן הוא אדם עצום ששוקל 300 קילוגרם. הוא כלכך שמן וכבד עד שכדי לזוז עליו להשתמש באופן רציף בבועות אנטיכבידתיות המחוברות לגפיו... לחזיונות הגדלות שלו אין גבול: הוא חי בארמון בצורה של עצמו... פסל ענק זה עומד על כוכב מושחת ובוצי... כדי להיכנס לארמון, על המבקר לחכות עד שהענק יפתח את פיו ויחרוץ לשון של פלדה (מסלול נחיתה...)

בסוף הסרט, אשתו של הרוזן פנרינג מזנקת לעבר פול, שכבר הפך לאחד הדררים, ומשספת את גרונו. פול גוסס ואומר: "מאוחר מדי, אי אפשר להרוג אותי... כי..."

"כי", ג'סיקה ממשיכה בקולו של פול, כדי להרוג את קפיצת הדרך, תצטרכי גם להרוג אותי"... וכל הדררים, כל אנשי אטריידס מדברים בקולו של פול: "אני האדם הקולקטיבי, האחד שמראה את הדרך".

המציאות משתנה במהירות. שלושה עמודי אור זורחים מכוכב הלכת. הם מתערבבים. צונחים אל החולות של כוכב הלכת: "אני הארץ המחכה לזרע!" הסם מתייבש. הקרקע רועדת. מים נוטפים ויוצרים עמוד המוקף באש.

סיבי כסף בוקעים מן הסם. יוצרים קשת בענן. הם נוצרים בענן של מים, יוצרים לבה אדומה. הופכים לאדים. עננים. גשם. נהרות. עשב. יערות. חולית הופכת ירוקה. טבעת כחולה מקיפה את כוכב הלכת עכשיו. היא מחולקת. היא יוצרת עוד ועוד טבעות. חולית היא כוכב מואר, שחוצה את הגלקסיה, שעוזב אותה, שנותן לה אור שהוא תודעה, לכל היקום.

אלכימאים אמיתיים

כדי להבין את הרצף הסופי הזה, של המרת החומר, הייתי צריך להיפגש עם אלכימאים אמיתיים... יצורים מסתוריים (אחד מהם נראה בן יותר ממאה שנים, גיל מתקדם, עם זאת הוא נע עם אנרגיות של צעיר בגיל ההתבגרות) שהתקרבו אלי כי חולית עשויה היתה להיות אבן לחכמים, האבן שהופכת לזהב את כל המתכות האחרות... ברצף הזה, הם מתארים מה באמת קורה כשהם מצליחים להמיר חומר, בכבשני האלכימאים שלהם...

למלחמת ה"גרילה" שפול והדררים מקיימים נגד הצבא הקיסרי, התמזל מזלי ויצרתי קשר עם מומחה לגרילה מדרום אמריקה... הנסיון רב הערך שלו הביא אל תוך בניית הסצנות מציאות צבאית...

בקשר לכך שג'סיקה הופכת לאם הנערצה של הדררים, וחייבת לעבור את טקסי החניכה, ללמוד רפואה מהקוסמים ולתקשר עם מימדי מציאות אחרים, למדתי רפואת קסם של הצוענים, מפול דרלון, שנפטר בינתיים... וטקסים של פטריות הזיה וניתוחים מופלאים ממכשפת פצ'יטה, שהיו לה יותר יכולות מן המנתחים הפיליפינים.

בני ברונטיס, שהיה אמור לשחק את פול, התחנך בגיל תשע על ידי שומר הראש האגדי ז'אן פייר ויניו (Jean-Pierre Vigneau), ולמד להילחם בסכינים (אמיתיות), קרטה, אמנות הירי בקשת... הוא קיבל שיעורים ממי שהוא כמעט מנטאט אמיתי - מישל דה רואזן (Michel de Roisin), שהיה לו מוח אנציקלופדי... אני זוכר שראיתי אותו נותן לברונטיס שיעור על האגדה על הציקדה והנמלה, שארך יותר מחמישה עשר יום... דרך החרוזים הוא תאר תקופה שלמה ואת הציביליזציות שלה.

עם ההפקה, חציתי את הסהרה. רציתי לצלם את חולית בטאסילי, לעמוד עם השחקנים, אלפי הניצבים והצוותים הטכניים בפני החום הנורא והיובש, כדי לקבל נופים אמיתיים של חולית. ממשלת אלג'יר התעניינה מאד בפרוייקט.

פעם אחת, האלוהות הסכימה להופיע בפני בחלום מציאותי וחי ולומר: "סרטך הבא יהיה חולית". לא קראתי את הספר עד אז. הרמתי את עצמי בשש בבוקר וכאלכוהוליסט שמחכה לפתיחת בית המרזח. חיכיתי עד שמישהו יפתח חנות ספרים כדי לקנות את הספר. קראתי אותו באיבחה אחת, בלי לעצור לשתות או לאכול. בדיוק בחצות, באותו היום, סיימתי לקרוא. באחת אחרי חצות התקשרתי מניו-יורק אל מישל סידו (Michel Seydoux) בפריז... הוא היה הראשון משבעת הסמוראים שהייתי זקוק להם לפרוייקט העצום הזה. מישל היה איש צעיר (בן 26) ללא נסיון קולנועי, אבל החברה שלו, Camera One, קנתה את הזכויות להר הקדוש, סרטי האחרון, והפיצה אותו באופן מוצלח... הוא אמר לי: "אני אשמח להפיק סרט איתך". לא ידעתי עליו הרבה אבל באינטואיציה שהיום מפתיעה אותי, למרות הגיל שלו, ראיתי אותו כמפיק הגדול ביותר באותו זמן. למה? מסתורין... ולא טעיתי. כשאמרתי לו שאני רוצה שהוא יקנה את הזכויות לחולית ושהסרט יהיה בינלאומי כי הוא יעבור את סף 10 מיליון הדולר (סכום אדיר באותו זמן, אפילו הוליווד לא האמינה אז בסרטי מדע בדיוני, 2001 היה סרט ייחודי ולא מקובל). הוא לא מצמץ: "אוקיי, נהיה בלוס אנג'לס תוך יומיים כדי לקנות את הזכויות."

אז, הוא לא קרא את הספר... אני חושב שהוא עדיין לא קרא אותו, כי הפרוזה של הרברט עצבנה אותו... אפשר היה לקנות את הזכויות בקלות כי הוליווד העריכה שאי אפשר לממש את הספר למסך, ושיהיה מסחרי... מישל סידו נתן לי כוח לא מוגבל ותמיכה פיננסית אדירה: יכולתי ליצור את הצוות שלי ללא בעיה כלכלית.

3000 ציורים

הייתי זקוק לתסריט מדוייק... רציתי ליצור את הסרט על נייר לפני ההסרטה...היום, כל הסרטים, שהיו בהם אפקטים מיוחדים נעשו כך, אבל אז הטכניקה הזו לא היתה בשימוש. רציתי צייר קומיקס שיש לו את הכישרון ואת המהירות, שאוכל להשתמש בו כמו במצלמה, ושיוכל לתת באותו זמן גם חזון ויזואלי... למזלי, פגשתי את הלוחם השני שלי: ז'אן ז'ירו, בשם העט שלו: מוביוס. זה היה לפני הוא עשה את ארזש (Arzach) או את הגרז' האטום (The Airtight Garage). אמרתי לו: "אם תיקח את העבודה הזו, תצטרך לעזוב הכל ולנסוע איתי מחר ללוס אנג'לס כדי לדבר עם דאגלס טרומבול (איש הפעלולים שעשה את 2001: אודיסיאה בחלל, מ.י)". מוביוס ביקש כמה שעות כדי לחשוב על זה.

למחרת, יצאנו לארה"ב. הסיפור ארוך מדי... שיתוף הפעולה שלנו, פגישותינו באמריקה עם המוזרים, עם המוארים. השיחות שלנו בשבע בבוקר בבית הקפה הקטן שמתחת לסדנה שלנו ש"במקרה" נקרא קפה יוניברס. ז'ירו צייר 3000 ציורים, כולם מדהימים. התסריט של חולית, הודות לכישרונו, הוא יצירת מופת. אפשר לראות את הדמויות חיות, לעקוב אחרי תנועת המצלמה. אפשר לדמיין חיתוכים, תפאורות, תלבושות... ואת כל זה, כל פעם, בכמה תנועות ומאפיינים של העיפרון... אני הייתי מאחוריו, מבקש עוד נקודות מבט... מבקש להציב את ה"שחקנים" וכו', וככה מסריט...

בתור הלוחם השלישי היה דרוש חולם מבריק שיכול לצייר את ספינות החלל באופן שונה מכפי שהיו בסרטים האמריקאיים:

"אני לא רוצה שהאדם יכבוש את החלל בספינות של נאסא

מחנות הריכוז של הנפש

המקפיאים הענקיים שמקיאים את האימפריאליזם

בתי המטבחיים של ביזה ושלל

השחצנות של ברונזה וצמא

המדע המסורס

לא בטפטוף של ספינות ענק מחושקות עשויות מטרנזיסטורים

האחד האלוהי

האחד המדמדם

האחד העליון

כאוס

אוניברסלי

אני רוצה ישויות קסומות, כלי רכב רוטטים

כדי להאריך את השהות בתהום

כמו דגים של אוקיינוס אל-זמני. אני רוצה

אבני חן, מכונות מושלמות כמו הלב

חדרי מבואה בספינות-רחם

היוולדות מחדש אל ממדים חדשים

אני רוצה ספינות-זונות המונעות

בזרע של פליטות מלאות תשוקה

במנוע של בשר ודם

אני רוצה רקטות מורכבות וסודיות

אורניתופטרים כמו יונקי דבש

מוצצים את הצוף בן אלף השנים של כוכבים גמדים..."

לכן כתבתי לקריסטופר פוס (Christopher Foss), צייר אנגלי שצייר לכריכות של ספרי מדע בדיוני... כמו ז'ירו, הוא מעולם לא חשב על קולנוע... עם התלהבות גדולה, הוא עזב את לונדון והשתקע בפריז... האמן הזה, עם הספינות שהוא יצר עבור חולית, הטביעו חותם על קולנוע. הוא יכול היה ליצור מכונות חצי-חיות שאפשר היה להמיר אותם עם צבעי הסלעים של החלל... הוא יכול היה ליצור "ספינות חלל צמאות גוועות מאה אחרי מאה במדבר כוכבי, ממתינות לגוף חי שימלא את מיכליהן הריקים בהפרשות העדינות של הלב שלו"...

אימה מטאפיזית

אחרי שמצאתי את גייגר, צייר שוויצרי שדאלי הראה לי את הקטלוג שלו... האמנות שלו היתה מנוונת, חולה, התאבדותית, מבריקה, היתה מושלמת ליצירת כוכב הלכת של בית הרקונן.... הוא עשה פרוייקט של הארמון והכוכב שבאמת היה נגוע באימה מטאפיזית. (מאוחר יותר, הוא בנה את התפאורות ואת המפלצת של הנוסע השמיני).

עבור האפקטים המיוחדים, תודות ליכולות שמישל סידו נתן לי, יכולתי לסרב לדאגלס טרומבול... לא יכולתי לבלוע את היוהרה שלו, את היומרה שלו כמנהיג עסקי ואת המחירים המופרזים שלו. כמו אמריקאי טוב, הוא ניסה לגרום לנו לאבד אמון בפרוייקט ולסבך אותו עבורנו, כשבאותו הזמן הוא גרם לנו לחכות כשהוא משוחח איתנו ומנהל שיחות טלפון עם עשרה אנשים, ולבסוף מראה לנו מכונות מעולות שהוא מנסה לשפר. עייף מהקומדיה הזו, עזבתי כדי לחפש כשרון צעיר. נאמר לי שבלוס אנג'לס זה כמו לחפש מחט בערמת שחת. ראיתי בפסטיבל הקולנוע הצנוע, של יוצרים חובבים של מדע בדיוני, סרט דל תקציב שחשבתי שהוא מדהים: כוכב אפל (Dark Star).

יצרתי קשר עם הבחור שעשה את האפקטים המיוחדים: דן אובאנון (Dan O' Bannon). הייתי כמעט עם ילד זאבים. לחלוטין מחוץ למציאות המקובלת, אובאנון היה בעיני גאון אמיתי. הוא לא יכול היה להאמין שאני מוכן להפקיד בידיו פרוייקט בעל משמעות כפי שחולית היתה בשבילו. הוא נאלץ להאמין בכך כשקיבל כרטיס טיסה לפריז. לא טעיתי. דן אובאנון כתב מאוחר יותר את התסריט של הנוסע השמיני ומספר רב של סרטים מצליחים אחרים.

עם ז'אן פון גיבון (Jean-Paul Gibon), שהיה המפיק בפועל של Camera-One, ושאהב את הפרוייקט ממש כמונו, יצאנו לאנגליה למצוא מוזיקאי. היבט חיוני מבחינתי: לכל כוכב לכת היה את הסגנון המוזיקלי שלו. כמו שלהקת מגמה היתה יכולה ליצור את המקצבים המלחמתיים של בני הרקונן, הייתי צריך מישהו שיכול לגבש את היופי של כוכב החולות עם המסתורין והכוחות האדירים, הסימפוניה המוזרה של הטבעות של תולעי הענק.

תקליטי וירג'ין קיבלו אותנו והציעו לנו את גונג (Gong), את מייק אולדפילד, ואת Tangerine Dream. אז אמרתי, "ולמה לא פינק פלויד?" באותה תקופה הלהקה היתה מצליחה כלכך שכמעט כולם חשבו שזה רעיון שאינו ישים. התמזל מזלי, הודות לסרטי החולד (El Topo), שהיה מוכר למוזיקאים הללו. הם הסכימו בשמחה לבל אותנו בלונדון, באולמי אייבי רוד, באותו המקום בו גם הביטלס הקליטו את האלבומים המצליחים שלהם. ז'אן פון גיבון היה שמח ומופתע גם יחד שהלהקה הסכימה לפגוש אותנו. אני, באותו זמן, כמעט איבדתי את המודעות העצמית שלי. הייתי כלי בעבודה מופלאה שבה הכל היה אפשרי. חולית לא עמדה לשירותי, אני, כמו שאר הסמוראים שמצאתי, הייתי בשירותה של חולית. הם הקליטו אז את הצד האפל של הירח. כשהגענו, לא ראיתי קבוצה של מוזיקאים גדולים מבצעת את יצירת המופת שלה, ראיתי ארבעה אנשים צעירים טורפים סטייק וצ'יפס. ז'אן פול ואני, עומדים לפניהם, נאלצנו לחכות עד שהם יספקו את הגרגרנות שלהם.

בשם חולית נתקפתי בזעם קדוש ועזבתי בטריקת דלת. רציתי אמנים שיכולים להעריך עבודה בעלת חשיבות שכזו למודעות האנושית. אני משער שהם לא ציפו לזאת. מופתע, דייויד גילמור רץ אחרינו ומלמל תירוצים, ושכנע אותנו להיות נוכחים בזמן המיקסינג האחרון של התקליט. איזו אקסטזה!... אחרי הקונצרט האחרון שלהם, שבו אלפי מעריצים סגדו להם. הם רצו לראות את ההר הקדוש. הם ראו אותו בקנדה. הם החליטו להשתתף בסרט על ידי כך שיפיקו אלבום כפול שייקרא חולית. הם באו לפריז לדון בהיבטים הכלכליים, ואחרי דיון סוער הגענו להסכמה. פינק פלויד יכתבו כמעט את כל המוזיקה של הסרט.

100,000 דולר לשעה

עם המוזיקה הטובה ביותר בידינו, התחלתי לחפש שחקנים. ראיתי את שרלוט רמפלינג בזארדוס. רציתי אותה לתפקיד ג'סיקה. היא סירבה לתפקיד. היא רצתה באותה תקופה לעשות שניים או שלשה סרטים מסחריים. אהבת החיים הטובים עניינו אותה יותר מן האמנות. דייויד קרדין הגיע לפריז, והתעניין בתפקיד של לטו.

השחקן שאני רציתי היה דאלי: לתפקיד הקיסר המטורף... איזו הרפתקה!... את הקיסר המגוחך, כך נראה לי, יכול לשחק רק אדם אחד, אדם בעל האישיות ההזויה והדגולה של דאלי. הגעתי לניו יורק, עם מישל סידו וז'אן פול גיבון. שם, בלובי של מלון סאן-רג'יס ראיתי את אל סלבדור דאלי יושב. אני משער שלגשת אליו ישירות היה לא מעודן, והתקשרתי אליו למחרת. אני דובר ספרדית. דאלי לא ראה את הסרטים שלי אבל חברים סיפרו לו עליהם בהתלהבות. הוא הזמין אותי לתערוכה סוראליסטית פרטית ביותר והבטיח להשאיר לי הזמנה בחדרי. בשש בערב, מצאתי הזמנה לשני אנשים. דאלי ביקש שנהיה שם בדיוק בשבע. אני מגיע עם מישל סידו באיחור של חמש דקות. בשבע וחמישה, דאלי כבר לא שם. הוא בא, יצא מהמכונית שלו, עשה סיבוב של דקה בחדר ועזב.

חזרנו במונית וכשהגענו אל המלון, במזל, שוב אני עם דאלי בלובי. אני קובע איתו למחרת היום בבאר של המלון ועוזב.

באותו לילה, אני בוחר לסעוד במסעדה צרפתית ובמקרה אני מוצא את סלבדור דאלי סועד עם ידידתי אמנדה ליר במרחק כמה צעדים מן השולחן שלנו. אני אומר לו: "זהו מזל אובייקטיבי". הוא עונה: "זה יותר מכך, נדבר מחר!" למחרת היום אני מוצא אותו בבאר של מלון סאן-רג'יס.

דאלי מסכים בהתלהבות לרעיון שהוא ישחק את קיסר הגלקסיה. הוא רוצה לצלם בקדקס (Cadaquès, עיר חוף בקטלוניה, ספרד, מ.י) ולהשתמש לכס הקיסר במושב אסלה שעשוי משני דולפינים מחוברים. הזנבות ייצרו את רגלי המושב וששני הפיות הפתוחים ישמשו האחד לקליטת ה"פיפי" והאחר "קקה". דאלי סבור שזהו טעם קלוקל במיוחד לערבב את ה"פיפי" ואת ה"קקה".

אני מסביר שאצטרך אותו לשבעה ימים. דאלי עונה שאלוהים ברא את היקום בשבעה ימים, ושדאלי, שהוא בפירוש לא פחות מאלוהים, צריך לעלות הון: 100,000 דולר לשעה. אולי כשהוא יגיע לאתר הצילום, הוא יחליט לצלם ביום יותר משעה עבור אותו הכסף.

כס-אסלה

התנאי היחיד הוא שהקיסר יישב על כס-אסלה. הוא לא רוצה לקרוא את התסריט: "הרעיונות שלי טובים יותר משלך". הוא רוצה לבחור את אנשי החצר שלו מקרב חבריו, רוצה לומר מה הוא רוצה ויותר מכך, בזמן חתימת החוזה, הוא יואיל בטובו להעניק לי שלושה רעיונות במתנה, בהם אוכל להשתמש או לא, כרצוני.

האירוע הדאלינזי יעלה לנו 700,000 דולר. ביקשתי ממנו זמן, לילה אחד, כדי להחליט, ועזבתי. באותו לילה בחרתי דף מספר על טארוט; יש בו רפרודוקציה של קלף: התלוי. כתבתי לו (על הקלף) מכתב שאמר שהסרט לא יוכל לשלם לו 700,000 דולר, אבל שאני אנסה לשכנע את המפיק לשלם לו 300,000 דולר עבור שלושה ימים.

למחרת שלחתי לדאלי את המכתב. הוא ישיב לי בפריז.

בפריז, דאלי מזמין אותנו בטלפון לפגוש אותו במלון מוריס. אנו מופתעים למצוא אותו לא לבדו. יש איתו קבוצה של אנשים: סוחרים, דוגמנים, אנשים צעירים, גברת גברית שמכונה "המלך", הולנדית עצומת ממדים שתדגמן כדי שדאלי יסרק את ערוותה, טיפוס שטוען שהוא הנכד של פטומן (האדם שבשנת 1900 הופיע באולמות, ושדאלי אמר עליו שהוא עושה עם אחוריו מה שטינו רוסי עשה עם גרונו).

לה הספקתי לדבר עם הצייר כי הוא לקח אותנו איתו לארוחת ערב ובזמן הארוחה הוא ביקש לשוחח על הסרט. אני מכין שאלון קצר: איך הקיסר מת? איך נראה הארמון שלו? איך הוא מתלבש? וכו'.

במסיבה, אני פוגש את מיק ג'אגר, נטלי דילון, ג'והני הלידיי ומפורסמים אחרים, דאלי מראה את התלהבותו מתפקיד הקיסר וכשאני נותן לו את השאלון, אני אומר: "הגעתי מוכן". הוא עונה לי: "גם אני". מכיסו הוא מוציא ציור של הכיסא שעשוי משני דולפינים: "זה הכרחי שיראו את הקיסר עושה פיפי וקקי". אני שואל אותו אם הוא מוכן לחשוף את איברו ואת עכוזו והוא אומר שלא, שצריך למצוא כפיל, שהוא רק רוצה שייראו אותו יושב.

דאלי אומר שהוא יתייחס לפתק שלי כאל חוזה. הוא התרגש מן הקלף של התלוי ואמר: "אני רואה את התלוי עם שערו כמו שורשים באדמה וממנו יוצא, כמו עמוד של חרא המחבר אותו עם השמים". כמה ימים אחר כך, נכדו של הפטומן מזמין אותנו לקבוע פגישה בברצלונה. אבל דאלי מתקשר אלי לפני כן כדי להזמין אותי לארוחת צהרים ולדבר על התפקיד שלו. הוא לא רוצה שיביימו אותו (בסצנה). הוא רוצה לעשות מה שהוא רוצה. אני שואל אותו: "אילו הייתי אדם עשיר והייתי מבקש ממך לצייר אותו כרצונך, אבל בצורת שולחן מתומן, האם היית עושה זאת?"

דאלי: "כן".

אני: "אם כן, אפשר לעבוד יחד, אני אביים אותך תוך כדי שאשאל אותך שאלות ואתה תענה לי כרצונך במשחק".

אמנדה ליר

דאלי הסכים. אני, אני סבור שהקרב יהיה קשה ביותר. אצטרך למצוא שאלות שלהן תשובה אחת בלבד. בנוסף, אצטרך לקבל את תשובותיו ככשלון.

לדוגמה, אם אשאל איך הוא יהיה מסורק, כקיסר. זה בהחלט סביר שהוא יענה: " בשנת 20,000, יתייחסו לדאלי כאל אלוהים, כפי שהיום מתייחסים לישוע. הקיסר הפדישאח ייראה כמו דאלי".

אם אשאל אותו על הארמון, הוא עשוי לענות: "כמו רפרודוקציה של התחנה העתיקה של פרפיניאן". אם הוא ייתן לי את שתי התשובות הללו, זה יהרוג את חולית וצריך לומר לו שיש גבול, דאלי לא יוכל לפרש את דאלי. הרעיון של משחק-דמיון נראה לי באמת סוראליסטי והייתי יותר מתמיד מוכן לעבוד עם הצייר בלי להתחשב בדבריה של אמנדה ליר, שביציאה מן הארוחה התלהבה מן הרעיון שתשחק את אירולן, ביתו של הקיסר. היא אמרה שהמאסטר מחבל בעבודתו בעצמו באופן מזוכיסטי. הוא תמיד מתלהב מדברים שלבסוף ייכשלו.

תסריטאי שעשה סרט לטלביזיה עם דאלי אמר לי שהוא בלתי צפוי עד כדי כך שהוא בוחר להצטלם בפינות חשוכות, לאחר שבילה את כל היום בתכנון התאורה, הוא עשוי לסרב ברגע האחרון להציב שם את רגליו.

זה נותן לי את הרעיון, שביום שבו נצלם עם דאלי, נאיר לא רק את הסט, אלא גם את המסדרונות, חדרי השירותים, הגגות, הכל. אם אין פינות חשוכות, אנצח את הקרב הזה. הוא אמר לי שעבורו, הקלף של התלוי הוא החוזה שלו.

לברצלונה הוא הגיע באיחור של שעה. לפני שיצאתי לפגוש אותו, החלטתי לתקוף את הבעיה בטלפון. דיברתי עם צאצאו של הפטומן: "הקשב, אדוני, אל תבזבז זמן, איננו יכולים להציע לדאלי 300,000 דולר. יש לנו 150,000 דולר. אם אינו מעוניין, אני יוצא לפריז מיד. אם העסק מעניין אותו, שיתקשר אלי תוך עשר דקות".

בסופן של עשר הדקות, הפטומן הקטן התקשר: "בוא, דאלי ממתין לך".

הפעם, דאלי לבד באופן יחסי. אמנדה ליר שם, עם עוד שתי מזכירות. היא מתחילה להמעיט בערכו, בצחוק, ואומרת: "דאלי הוא כמו מונית, ככל שהזמן עובר הוא יותר יקר, ואתה, ככל שהזמן עובר, רוצה פחות לשלם. לבסוף מצאתי זמן להציג את ז'אן פול גיבון בפניו, שיגן על האינטרסים של מישל סידו. אני מנסה לשכנע אותו בהגיון. זה קשה, כמעט בלתי אפשרי עבורנו לצלם בקדקס, זה יהיה חייב להיעשות בפריז.

עבור 150,000, אני רוצה שלושה ימים ולא שעה וחצי של צילומים. הייתי רוצה גם להכין בובת פוליאתילן, כדי להשתמש בה ככפיל שלו לצילומים. דאלי אמר בכעס: "אני אנהג בכם כמו בעכברים! נצלם בפריז, אבל התפאורה תעלה לכם יותר מהנופים של קדקס והמבנה של המוזיאון שלי. דאלי עולה 100,000 דולר לשעה".

הוא נרגע ומסכים לרעיון שנייצר בובת פלסטיק שלו, אם הוא יקבל אותה אחרי הסרט עבור המוזיאון שלו. אני מתייעץ עם ז'אן פול גיבו ומחליט שיהיה בלתי אפשרי להמשיך להתמקח עם דאלי. אני מהרהר באריכות ומגיע להחלטה הסופית: "אצמצם את תפקידו של דאלי לעמוד וחצי בתסריט. אני מקבל את המחיר שלו: 100,000 דולר לשעה, אבל לוקח אותו רק לשעה אחת. השאר, אצלם בעזרת הרובוט הכפיל. גם לדאלי לא תינתן האפשרות לשנות את המחיר. הלכתי לראות אותו. נתתי לו עמוד וחצי. הוא קיבל את ההצעה כי הוא רצה לשמור על כבודו. הוא יהיה השחקן שדרש וקיבל את המחיר הגבוה ביותר בתולדות הקולנוע. הוא ירוויח יותר מגרטה גרבו.

דאלי, בהתלהבות, מראה לי את המיטה שלו, עם פסל הדולפין. בעל מלאכה כבר מתכנן את העיצוב ליצירת האסלה.

למרות כל שדאלי מסמל עבורי, קלף הטארוט של התלוי שעליו כתבתי כמה מילים, משמש כחוזה.

דאלי אוהב אריסטוקרטיה, וכמו כל אדם בעל רוח אצילית, מכבד את מילתו.

את חתימת החוזה, חגגתי עם דאלי בארוחה גדולה שבה הוכתר דאלי כאביר החסילונים. הוא מושיב אותי לצידו האחד, ובצידו האחר מושיב את פאזוליני. בזמן הארוחה הוא מגיש אוכל בקצות אצבעותיו לפיו של פאזוליני.

הייתי מוטרד כי רציתי להיות הראשון שדאלי ישחק אצלו ונדהמתי לראות שם במאי אחר.

אמנדה ליר אמרה לי: "אל תהיה מודאג, פאזוליני כאן רק כדי לבקש רשות להשתמש בציור של דאלי לפוסטר של הסרט שלו מאה ועשרים הימים של סדום. דאלי דורש ממנו 100,000 דולר. דאלי אוהב שיילחמו עליו.

לא מספיק הוליוודי

אני אהבתי להילחם על חולית. כמעט בכל הקרבות ניצחנו, אבל במלחמה הפסדנו. הוליווד הפילה את הפרוייקט. הוא היה צרפתי ולא אמריקאי. המסר לא היה "מספיק הוליוודי". היו תככים, ביזה. הסטורי-בורד עבר בין כל האולפנים הגדולים. מאוחר יותר, ההיבט הויזואלי של מלחמת הכוכבים דמה לחזון העיצובי שלנו. כדי ליצור את הנוסע השמיני, הם הזמינו את מוביוס, גייגר, פוס ואובאנון וכו'. הפרוייקט הדגים לאמריקאים את האפשרות להפיק סרטי מדע בדיוני בקנה מידה גדול וללא הדיוק המדעי של 2001ֿ: אודיסיאה בחלל.

פרוייקט חולית שינה את חיינו. כשהכל כבר עבר, אובאנון אושפז בבי"ח פסיכיאטרי. מאוחר יותר, הוא חזר אל הקרב בזעם וכתב שנים עשר תסריטים שלא התקבלו. התסריט השלושה עשר היה של הנוסע השמיני.

כמוהו, כל מי שנטל חלק בעלייתו ונפילתו של פרוייקט חולית למד כיצד ליפול אלף ואחת פעמים בעקשות פראית עד שילמד לעמוד. אני זוכר את אבי הזקן שעל ערש מותו, אמר לי: "בני, בחיי ניצחתי מכיוון שלמדתי כיצד להיכשל".

כמה קישורים

* המקור, בצרפתית

* תרגום (די גרוע) לאנגלית

* סיפור ההפקה

* העבודה הגראפית של מוביוס