יום שבת, 31 בינואר 2009

לא ממש פוסט, אוסף קישורים.

היום כולם אצלנו חולים, ואין לי כוח לכתוב, אז אני מצרף כמה קישורים:



ועוד אחד, פוסט בבלוג של שושי פולטין. התגובה הראשונה, של שחר אילן, כתב "הארץ", ובה הוא טוען ש"אם התנועה הירוקה תפתיע, זו לא תהיה הפתעה"

ואחרון, הירוקה בתנועה, בלוג הפעילים של התנועה הירוקה - מימד

תיהנו, ותפיצו לכל מי שאתם מכירים. זה הכוח שיש לכם לשנות.

יום חמישי, 29 בינואר 2009

והיום - תעמולת בחירות א-לה מיכה (2)

בימים האחרונים היו לי כמה דיונים על אחוז החסימה. זו הבעיה שמטרידה את מרבית האנשים ששוקלים להצביע למפלגות קטנות. כלומר - אם כדאי להצביע לה, כי אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, אז הקולות לא ייחשבו בכלל.


לזה יש לי שתי תשובות:


הראשונה היא שאני משוכנע לחלוטין, אבל לחלוטין, שאם כל מי שחושש מזה שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה היה מצביע למפלגה הזו, היא היתה עוברת את אחוז החסימה.


השניה, והיא אישית שלי, שאני מעדיף שהקול שלי יילך לפח ולא שיילך לאחת מן המפלגות הגדולות, שאין לי איתן ולא כלום. אמנם יש בעבודה את שלי יחימוביץ' שעשתה עבודה מעולה בכנסת האחרונה, אבל היה גם את גדעון סער מהליכוד. בכל מקרה, המפלגות הגדולות תהיינה גדולות בכל מקרה, ואצלן לא תהיה עדיפות גבוהה לנושאים שחשובים לי. יוצא שלתת את הקולות שלנו להן, או לזרוק לפח - זה אותו דבר.


ובנוסף, 

אני כבר החלטתי שאני מצביע ל,תנועה הירוקה - מימד. אבל הטיעונים שלי נכונים לכל מפלגה קטנה אחרת. אני דוחק בכולם להפיץ את הקישור לפוסט הזה לכל מי שברשימת המכותבים שלכם, ואפילו לבקש מהם להפיץ אותו הלאה.


פוסטים קודמים שלי בנושאים קרובים יש כאןכאן וכאן.

והיום - תעמולת בחירות א-לה מיכה

לפני הרבה שנים הייתי בכנס של המכון לרציונליות שהתקיים בנואייבע. היה שם איזה דוקטור למשהו, לא זוכר את שמו או למה הוא היה דוקטור (או אם הוא היה דוקטור בכלל), אבל אני כן זוכר משהו שהוא אמר. הוא אמר שהוא לא מצביע בבחירות. לא בגלל שאין לו למי להצביע, או שהוא שונא פוליטיקאים, או שהוא לא מאמין להם בכל מקרה.


לא. הוא אמר שהוא לא מתעניין בזה ולא מוכן להשקיע את הזמן לבחון את הנושא, ועוד פחות מזה הוא מעוניין להצביע הצבעה לא מושכלת.


מייד קיבלתי את דעתו, והכרזתי גם אני שאני לא מצביע, אבל יצא שכן הצבעתי. כל פעם, הייתי מציע את הקול שלי לחבר שהיה בחו"ל באותו זמן, וידע למי הוא רוצה להצביע, פשוט הוא לא היה יכול כי לא היה בארץ.


כמה שנים אחר כך דיברתי עם אנדריאה, אבא של נורית, והוא אמר שלא יכול להיות ש"כולם גרועים באותה מידה". אם נגדיל את הדיוק של המדידה בכל במידה מספיקה, נגלה שיש הבדל. אז בטוח שאפשר להחליט למי להצביע.


הבעיה, כמובן, היא לשקלל את התחומים השונים. אם כולם שקרנים, אז קל (יחסית) למצוא את זה שהכי פחות שקרן. אבל מה עושים במקרה שהאחד שקרן, אבל ביצועיסט, השני אמין וישר, אבל אידיוט, השלישי אומר דברי טעם בכל התחומים, אבל לא מסוגל לשנות כלום. אז למי מצביעים?


היום אני חושב אחרת. את דעתי המנומקת כבר כתבתי מזמן, כאן, וגם לאחרונה כאן. אני אחזור רק על עיקרי הדברים. הרי המפלגות הגדולות: ליכוד עבודה וקדימה יעשו בדיוק את אותו הדבר, כלומר:

במישור המדיני:

ימשיכו לבנות בהתנחלויות ולדבר על פינויין

ימשיכו להילחם בפלשתינאים ולהצהיר שפנינו לשלום

במישור הכלכלי:

ימשיכו להפריט ולהגדיל את רווחי בעלי ההון "לטובת הציבור"

ימשיכו להקטין את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות ולטעון ש"ככה יהיה להם אינטרס לתת גם לעניים"

בשאר המישורים:

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את החינוך

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את התחבורה הציבורית

יתחייבו להשקיע במערכות הבריאות והרווחה, ויפרקו אותן עוד יותר

ידברו על המחוייבות שלהם לאיכות הסביבה, ולא יאכפו את החוקים שאמורים לשפר אותה


המצע של המפלגות הגדולות הוא שיקרי ממילא. הדבר היחיד שאמיתי בו הוא שהן שמות את הבטחון לפני כל נושא אחר, ואחריו את הכלכלה. שניהם נושאים חשובים, אני מודה, אבל מכיוון שלא יהיה שום הבדל בין המפלגות הללו בכל מקרה, אין מה לבסס את שיקולי ההצבעה על מה שהן אומרות.


יתרה מזו, העיסוק בנושאים אלו מהווה תירוץ מצויין לקצץ בתקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה והסביבה למשל.


לכן, המסקנה הרציונלית היא שאדם בר דעת צריך לתת את קולו למפלגה אחרת משלוש אלה, מפלגה ששמה נושא אחר לפני הנושאים המדיני והכלכלי, את הנושא שהוא סבור שהכי חשוב לטפל בו. גם זה שמאמין שהנושא המדיני (או הכלכלי) חשובים יותר, מכיוון שלא יהיה ממילא הבדל בנושאים הללו, עליו להצביע לפי נושא אחר.


ואם כבר אנחנו שם, אז כדאי להצביע למפלגה שיש בה אנשים שכבר הוכיחו את עצמם כפעילים בנושא הזה.

אני מצביע לתנועה הירוקה - מימד. (שימו לב איפה ממוקם הנושא המדיני - שמיני)


יום ראשון, 25 בינואר 2009

אז מה עשינו ביוסמיטי?


כזכור לכולנו, הייתי עם שחר ודניאל קרן ביוסמיטי, כשהמטרה העיקרית היתה לטפס את ה"נוז". בדרך אליה, טיפסנו את ה-Leaning Tower ואת ה-Lost Arrow Spire. החומר המצולם הועבר לערוץ שתיים, ואתמול שודרה כתבה קצרה בחדשות, על הנסיעה שלנו. הם קצת עשו סלט משלושת המסלולים שטיפסנו, אבל יצא אייטם יפה. הנה:




יום חמישי, 22 בינואר 2009

יום רביעי, 21 בינואר 2009

למי אתה מצביע (2)?


באחד הפוסטים הראשונים שלי, שנקרא למי אתה מצביע?, הצעתי שינוי בדפוס ההצבעה שלנו. אין טעם להצביע למפלגה גדולה שתשמור עלינו מהערבים ותעשה שלום, כך אמרתי אז, כי בכל מקרה נקבל אותו דבר. אולי לא מבחינת השמות, אבל מבחינת התוצאה.

הרעיון היה להחליט מה חשוב לכל אחד לשנות: חינוך, מיסוי, תחבורה, איכות סביבה, רווחה וכו', ולהצביע למפלגה שתעשה את זה, ורק את זה, הכי טוב.

דעתי היא שיש להתמקד בחינוך.

ראה זה פלא, מקשיבים לי. זה התחיל עם מפלגת הבית היהודי שהחליטה לצאת בהצהרה בומבסטית שהם עוזבים את כל העניינים האידיאולוגיים, וקודם כל משקיעים בחינוך. אנחנו יודעים לאן זה הגיע. הם לא ממש הצליחו להגיע להסכמה על כל הדברים האחרים, וכמה מהם עזבו בטריקת דלת.

זה ממשיך עם "המפלגה הירוקה - מימד" (או להיפך), שהצהרת הכוונות שלהם היא דומה: "אסור לתת לחינוך ולסביבה להידרדר".

נראה לי שאני יודע למי אני מצביע...

ואתם? שוב לליכוד, לקדימה, לעבודה?






יום חמישי, 8 בינואר 2009

שני ציטוטים מבריקים


שני ציטוטים מהתכנית המילה האחרונה. הראשון, מודעת אבל:
"נולד במזל בתולה ומת מסרטן, אבל היה מעדיף ההיפך".

השני, מבית מדרשו של קובי אריאלי, אחד האנשים השנונים שמדברים ברדיו וכותבים ברשת:
"השמאל הוא זרם באמנות".

לדעתי - כל מילת הסבר - מיותרת.

יום חמישי, 1 בינואר 2009

מלחמת האזרח הקטן במשרד הפנים


במסגרת הנסיונות שלי ושל נורית להשיג לי דרכון איטלקי הייתי צריך להביא ממשרד הפנים מספר תעודות, ביניהן תעודת לידה. ניגשתי למשרד הפנים בירושלים, ואת הקורות אותי פירטתי במכתב התלונה ששלחתי לנציב תלונות הציבור של משרד הפנים:

הנדון: קבלת שירות ממשרד הפנים

בתאריך 11.11.08 הגעתי למשרד הפנים בירושלים, כדי לקבל העתק של תעודת הלידה שלי. מילאתי טופס בקשה והגשתי את הבקשה. נאמר לי כי יש פרטים חסרים בתיק שלי, ולכן לא אוכל לקבל את המסמך באותו יום. הוא יישלח אלי בדואר בתוך שבועיים.

לאחר כחמישה שבועות של המתנה, ב-18.12.08, ניגשתי שוב למשרד הפנים. התשובה שקיבלתי היתה זהה: אין מה לעשות, צריך לחכות. קיבלתי מספר טלפון של מוקד מספר הפנים לבירור מצב הבקשה בטלפון.

לאחר כשבועיים נוספים (בתאריך ה-30.12.08) התקשרתי למוקד השירות של משרד הפנים. נאמר לי כי אם אגש למשרד הפנים בעצמי, מצוייד בתעודת זהות, אצטרך לחתום על הצהרה שבה רשומים הפרטים החסרים ואוכל לקבל את התעודה.

עוד באותו הבוקר הגעתי למשרד הפנים, וכשהגיע תורי קיבלה אותי הגב' ענת בדהב. היא חזרה על אותה התשובה שכבר היתה מוכרת לי: אין מה לעשות, צריך לחכות. כששאלתי "כמה זמן מחכים במקרה כזה" התשובה היתה: "כמה שצריך". מכיוון שזה היה כבר הביקור השלישי שלי לאותה המטרה בדיוק, היה לי קשה לשמור על מצב רוח חברי. הויכוח שהתפתח, גם הוא לא עזר במיוחד. הגב' בדהב הסבירה לי שהבקשה נשלחה לכפר סבא, חולון ופתח תקווה. היא ציינה גם שנשלחה בקשה שניה לאחר הביקור השני שלי במשרד הפנים.
שאלתי אותה מה עושים אם זה לא מגיע, והיא ענתה: אין דבר כזה, צריך לחכות.
שאלתי כמה זמן הגיוני לחכות? והתשובה: שבועיים אם אתה ירושלמי, חודש אם אתה לא ירושלמי.
אוקיי, אז מה עושים? שאלתי אם יש מישהו שממונה עליה, על מי שאמור היה לשלוח את התיק, על כל התהליך, והיא אמרה - אני לא יודעת. כשביקשתי איזשהו אישור לכך שהעניין מתעכב כבר כמעט חדשיים היא אמרה שהיא לא נותנת אישורים כי "אתה לא בבית ספר". לשאלתי איפה מתלוננים על העיכוב היא ענתה שאינה יודעת. כששאלתי אם יש נציב תלונות למשרד הפנים היא אמרה "אה, אז אתה כן יודע, אז למה אתה שואל?" המשכתי וניסיתי לברר מהי הכתובת או טלפון להגשת תלונה כזו והתשובה שקיבלתי היתה: "לך תחפש באינטרנט".
אותה גברת גם הסבירה לי שמי שצועק, "עושים לו דווקא" והוא לא מקבל את מה שהוא רוצה.
לאחר ויכוח ארוך וגם, אני מצטער לומר, קולני, עבר במקום פקיד אחר, שאל מה הבעיה, וביקש ממני לסור למשרדו, שבאותה הקומה ממש. עברתי אצלו ולאחר כמה דקות קיבלתי את המסמך שביקשתי.

מכיוון שאני אכן קיבלתי את השירות שהייתי צריך (לאחר בזבוז של שלושה ימי עבודה) אפשר לומר שאין לי על מה להתלונן. אולי זה נכון אבל:
1. התשובות שקיבלתי לא נשמעות סבירות: "אין מה לעשות", "מחכים כמה שצריך", "אין הגבלה של זמן" וכו'.
הייתי חושב שעל משרד הפנים הישראלי לקבוע תקנות מה עושים לאחר פרק זמן מסויים, ואולי יותר חשוב, לתת הסבר מתאים למי שמחכה.
2. ההתייחסות שקיבלתי היתה מזלזלת: "זה לא בית ספר", "לך תחפש באינטרנט", "אז אתה כן יודע, אז למה אתה שואל?"
נראה לי שזו אינה התנהגות ההולמת עובד ציבור, שאם לדייק, אני אחד מאלה שמשלמים את משכורתו. אני מוכן (בקושי) לקבל את זה שהיא לא יודעת איך לעזור, או איך קוראים למשרד שבו מגישים תלונות. אינני מוכן לקבל את ההתחמקות והזלזול שהופגנו במקרה זה.
3. האיום שאיימו עלי, בטון פסוודו-חינוכי, שלא כדאי להתעצבן ולצעוק, כי "יעשו לי דווקא", בוודאי שאינו מקובל. וגם, ואולי חמור יותר, ההתנהלות הוכיחה את ההיפך, שכן בגלל שצעקתי, קיבלתי את מבוקשי בו במקום, זמן לא רב לאחר שהסבירו לי שאין מה לעשות ואני לא יכול לקבל שירות.

התוצאה של הביקור שלי במשרד הפנים היה שאכן קיבלתי את המסמך שהייתי צריך, אבל יצאתי משם בתחושה קשה שנדרשה לשם כך מלחמה ברשויות. האירוע היה ההיפך הגמור מכל מה שאני מאמין בו ומנסה לאורו לחנך את ילדי: שצריך להשאר שלווים, שהנימוס הוא חלק מחיים בחברה תרבותית, שפקידים, כמו רופאים, כמו שוטרים, תפקידם לעזור והם מנסים כפי יכלתם לעשות זאת. לא רציתי "להפוך שולחנות", לא רציתי לצעוק, לא רציתי להתלהם. אבל בלי זה, כנראה שעדיין הייתי מחכה...

מיכה יניב