תקציר הפרקים הקודמים:
יואל ואני מטפסים מסלול על מונט איגווי, מגיעים למעלה, אוכלים ארוחת צהרים ושוכחים את המפתחות של האוטו על הפסגה. סיימנו את הפרק הקודם כשיואל ואני ליד האוטו, בלי מפתח. הצלחנו לפתוח את הדלתות (וכל הכבוד ליואל שלא שם לב לזה שאני צוחק עליו ובכל זאת לוקח מקלות הליכה לכל מקום), אכלנו לחם עם סרדינים, מיונז, גבינה ופטה ושתינו בירה. עכשיו מתכננים את הלילה, כי מחר צריך לדאוג למפתחות. יואל כבר מתכנן איך הוא יתקשר לפריז לבעל האוטו ויבקש ממנו לגשת לתחנת הרכבת ולתת את המפתחות לאיזה סטודנט שנוסע בדיוק לגרנובל, ואנחנו נפגוש אותו שם. זה יום שישי ואנחנו מודיעים להורים של יואל שלא נגיע לקידוש...
קיפלנו את המושבים של האוטו, התכרבלנו בלי שקי שינה או בגדים והעברנו עוד לילה לא נוח. אמנם יותר נוח מביווי לא מתוכנן על הסלע, אבל לא בהרבה.
קמנו בבוקר, ואחרי ויכוח קצר החלטנו לטפס את המסלול הרגיל, אבל בלי חבל. מכיוון שלא יהיה לנו חבל, לא נוכל לגלוש את מסלול הירידה, וניאלץ לרדת את אותו המסלול הרגיל. מדריך מקומי אמר שיש כבל פלדה בקטעים התלולים, אז עלינו עם רתמות, כלומר בסגנון ויה פראטה.
טוב, שוב אפרואוץ' של שעה, מגיעים לתחילת המסלול, ויש שתי קבוצות לפנינו. הם מובילים, עם חבלי דאבל והכל. יואל שואל אותם, כמובן, אם הם מצאו את המפתחות שלנו, וכמובן שלא. הם שואלים איפה החבלים שלנו ואנחנו אומרים שאנחנו עולים בלי. במיוחד מדברת איתנו איזו סבתא שבאה עם כל הנכדים שלה לעשות את המסלול הרגיל על מונט איגווי. ואני כבר מתכונן לנזיפות שלה, שאסור לטפס בלי חבל, שזה מסוכן, שאנחנו חסרי אחריות. היא מחייכת ושואלת אם אנחנו רוצים לעקוף אותה. אנחנו מסכימים, כמובן, ושואלים אם זה באמת בסדר, והיא עונה: mais, bien sur, vous êtes grimpeurs... כלומר, כמובן, הרי אתם "מטפסים".
יופי, אנחנו רצים למעלה, קצת מתברברים, ואז מוצאים את המסלול. יש באמת כבלים על המסלול, אבל לא כמו בויה פראטה. אלה כבלי פלדה שעברו המון תיקונים, לפעמים עם 20מ' בין שתי עגינות, והעגינות, נו, לא משהו. הכבל בטוח לא ייקרע, כי הוא בעובי 22מ"מ בערך, כלכך עבה, שממש קשה להקליפ עליו טבעת. אבל העגינות, בקושי מחזיקות את המשקל של הכבל. בכל מקרה, המסלול לא קשה במיוחד ותוך שעה אנחנו למעלה. אני רץ אל האשוחית הקטנה בצורת חרוט, שלידה אכלנו אתמול, ולא מוצא כלום. טוב, יש שיטות לחיפוש ואיתור, ואני מתחיל ללכת בספירלה סביב העץ הקטן הזה. לעורבים שמעלי אני בטח נראה מטופש לגמרי, אבל זה עובד, תוך כמה דקות אני מוצא את המפתחות והאולר, והופ - אנחנו בדרך למטה.
בדרך למטה אנחנו מבינים למה יש מסלול ירידה, ואף אחד לא יורד את המסלול הרגיל (אף אחד, כלומר, חוץ מיואל וממני). יש שתי סיבות. הראשונה היא שכל החלק העליון של המסלול הזה, ועוד כמה קטעים לאורכו, הם דרדרת אחת גדולה של אבנים רופפות וחצץ. מי שיורד, מפיל על מי שעולה אבנים, כל הזמן. הסיבה השניה היא שעל הכבל, זה שעולה וזה שיורד, עושים פקק תנועה.
זה מעלה את השאלה: כשאני עולה והשכנה יורדת, מי צריך לומר שלום ראשון? זה שעולה או זה שיורד (כמובן שהגבר צריך להקדים שלום לאישה).
אבל כל מי שהיה על המסלול (הסבתא ומשפחתה, אב ובנו, מדריך וקליינטים - כולם) כבר הכירו את הסיפור, דרשו בשלומנו, שמחו לשמוע שמצאנו את המפתחות ופינו לנו את הדרך כדי שכבר נעוף משם ונהיה מתחתיהם, ואז הם יוכלו סופסוף להפיל עלינו אבנים... עוד חצי שעה ואנחנו בתחתית המצוק, מבסוטים ורצים לאוטו.
בדרך יואל אומר שהוא די שמח שטיפסנו את המסלול הרגיל, שהוא דווקא רצה לעשות את זה, אבל איכשהו זה לא נראה לו מספיק חשוב כדי לבזבז על זה יום טיפוס. אז בדרך מדברים על זה שבעצם היה די כיף לעשות מסלול בדואי בצרפת, כמו בוואדי ראם. זה נחמד, וגם יש לזה ערך היסטורי, לחזור על מה שעשו האבות המייסדים. ופתאום נופל לי האסימון: זה הכל היה מתוכנן. יואל רצה לעשות את ה-voie normale, הוא השאיר את החלון קצת פתוח, לקח מקלות הליכה (שניים - חשוד מאד), שכח את המפתחות על הפסגה. היו כאן מניע, יכולת והזדמנות. התעלומה נפתרה.
עצה לעתיד: אם אתה רוצה לטפס את המסלול הרגיל על איזשהו הר, פשוט שכח את המפתחות של האוטו על הפסגה, אחרי שטיפסת אליה במסלול אחר. לפרטנר שלך לא תהיה ברירה, והוא כבר יציע שתרוצו את המסלול הרגיל כדי להביא את המפתחות. אם כבר, זכור לאכול על הפסגה ליד נקודת ציון ברורה, כמו עץ קטן בעל צורה ייחודית, למשל חרוט.
זהו, נגמר הספור? הייתם רוצים שייגמר כבר, אה?
פותחים את האוטו, מארגנים אותו מחדש (המושבים, הציוד וכל השאר) מניעים ונוסעים. עולים על הכביש ופתאום - דפיקות. עוצרים ובודקים - פנצ'ר.
אויאויאוי. מוציאים את כל הציוד מהאוטו כדי להחליף גלגל, ו... הגלגל הרזרבי קרוע כולו.
אויאויאוי. טוב, מה אפשר לעשות, לפרק את הגלגל, לנסוע בטרמפ לתקן אותו, לחזור בטרמפ, להרכיב ולנסוע לקנות רזרבי. מוציאים את המפתח של הגלגל ומנסים לפתוח - מידה לא מתאימה.
אויאויאוי. מה עכשיו? עומדים ומנסים לעצור טרמפ, אולי נשיג צלב ונוכל לפתוח את הברגים. מישהו עוצר, יש לו צלב. מרכיבים את הצלב על בורג, מסובבים ו... הוא קופץ. הראש של הבורג דפוק? בודקים? לא, נראה חדש. עוצר עוד מישהו. מסתכל עלינו ושואל: מה אתם עושים? מנסים להוריד את הגלגל, אנחנו אומרים. הוא אומר: אבל יש כיסוי פלסטיק שחור על הברגים, לא תצליחו ככה, יש לכם סכין? והוא, עם סכין, מוציא פלסטיק שחור בצורת משושה מכל אום והופ, פותח את הברגים עם המפתח שהיה באוטו. איזה טמבלים יצאנו.
יואל לוקח את הגלגל ונוסע בטרמפים לגרנובל.
אני נשאר עם האוטו. השמש קופחת, הספר משעמם והזמן עובר. אויאויאוי, חמש שעות אחרי זה יואל חוזר עם הגלגל האוטו של ההורים שלו וסופסוף אנחנו יכולים להמשיך להר הבא.
בפרק הבא - חוויות אלפיניות במכנסיים קצרים...
