יום שני, 8 בינואר 2007

עובדים זמניים בעבר, בהווה ובעתיד



קראתי היום משהו באינטרנט שכתב ג'קי אדרי שפוטר ממפעלי ים המלח כי הוא דיבר בגנותה של שיטת ההעסקה של עובדים זמניים בחברה. זה העלה לי באופן אוטומטי כמה רעיונות. אז אני רוצה להגיד כמה מילים על חברות כוח אדם. לא משהו שלא אמרו כבר הרבה אנשים קודם, אבל אני רוצה להציג את כל העניין בצורה אחרת.

ממה נתחיל? אולי מזה שהממשלה מנצלת את זה שלאנשים קשה בחיים כדי להקשות עליהם לתכנן לעתיד. מי שאין לו כסף לאוכל לילדים, לשכר דירה, לחשמל ומים, איך יהיה לו זמן וכוח להתעסק בתנאי ההעשקה של אנשים אחרים? (תוספת מאוחרת: במהלך בדיקת האיות ראיתי את הטעות הזו, כמובן שרציתי לכתוב העסקה, אבל יצאה לי פליטת מקלדת פרוידיאנית). מה שיוצא זה שרוב האנשים אינם מתכננים כלל לטווח ארוך. הם עסוקים בשרידה יוםיומית.

השרידה היוםיומית הזו היא חלק גדול מן הבעיה. למה? כי חברות כוח האדם מנצלות אותה היטב. ולמרות זאת היא לא הבעיה עצמה. מכירים סיפורים על יוסי (שם בדוי), מהנדס אלקטרוניקה עם המון נסיון, שפוטר לפני כשנתיים ולא מצליח למצוא עבודה? למה הוא פוטר? כי מישהו עם הרבה נסיון עולה הרבה כסף למעסיק: הוא צובר ותק, פנסיה, קרן השתלמות, והכי גרוע, ככל שהוא עובד אצל המעסיק יותר זמן, ככה מגיעים לו יותר פיצויי פיטורין. מה עושה המעסיק? לוקח סטודנט, שמוכן לעבוד בשכר נמוך יותר, ללא תנאים סוציאליים וצבירת ותק ומפטר את בעל המשפחה המנוסה. והיום, הוא אפילו לא פונה לסטודנט, הוא לוקח עובד זמני מחברת כוח אדם.

כל זה ידוע ומוכר, אפילו לסטודנטים שמוכנים להכנס להסדר כזה. אבל הסטודנט הזה לא מבין בכלל שאותו אדם שפיטרו בגלל שהוא ותיק מדי, זה הוא עצמו בעוד חמש עשרה שנים. והמובטל בעל המשפחה לא מבין שפיטרו אותו בגלל אותו סטודנט שהוא עצמו היה לפני חמש עשרה שנים. ושוב אנחנו חוזרים לאותו עניין - כל אחד רואה רק את הבעיה שלו, ורק באותו הרגע בו היא מתעוררת.

המובטלים של היום, שמצפים מהם לעבוד בשכר מינימום בשמירה, למה זה קורה להם? בגלל שהם עצמם היו מוכנים לעבוד לפני 15 שנים בשמירה בשכר מינימום. הם שמחו לעבוד במשהו עם שכר מינימאלי וללא תנאים, ובכך להתחרות במועסקים הותיקים, בעלי המשפחה. סטודנט לא צריך לכלכל ילדים, לא צריך לשלם משכנתא, לא צריך לשלם על טיפולי שיניים להוריו הזקנים, אז מה איכפת לו עכשיו מכל האחרים? הוא ישבור להם את השוק!

מצד שני, הרי אנחנו לא יכולים לצפות מאב המכלכל בקושי משפחה שלמה היום, לתכנן לעתיד ומה הוא בכלל יכול לעשות?
השאלה לכן היא: מי צריך לתכנן לטווח רחוק? והתשובה היא: מי שיכול לוותר כרגע על רווחים לטווח קצר תמורת רווחים לטווח ארוך. קודם כל הבהרה קצרה, שגם אותה ארחיב בהמשך (אתם מוזמנים להזכיר לי). המילה רווחים, כצורת רבים של רווח, מרמזת על כמות של כסף, אבל יש לזה משמעויות שהן של דברים שעולים כסף, אבל אולי שווים יותר: ביטחון, חינוך, איכות חיים (לאו דווקא רמת חיים) ועוד.

נחזור לאמירה מן הפסקה הקודמת: מי שיכול לוותר כרגע על רווחים לטווח קצר תמורת רווחים לטווח ארוך, שווה לו לתכנן לטווח ארוך. יש שתי דרכים להסתכל על זה. נדבר בינתיים על הראשונה, ואולי בהמשך על השניה (גם על זה, אתם מוזמנים להזכיר לי). מי שיכול לוותר על רווחים לטווח קצר, הם כל אלה שיש להם בטווח הקצר מספיק כדי לשרוד, ומרוצים, באופן כללי, מאיכות החיים שלהם. כמובן, שאורח החיים הקפיטליסטי מנסה להגדיר אותנו ככאלה שלעולם אינם מרוצים: כל אחד תמיד צריך מחשב יותר מהיר, בית יותר גדול בשכונה יותר יוקרתית, מכונית יותר מהירה, שמלה יותר אופנתית. זו בעיה אחרת. אבל אם היינו יכולים להגדיר את הצרכים הבסיסיים שלנו אולי היינו מגלים (אני בהחלט גיליתי את זה) שיש לנו עודף ברווחים. אולי לא עודף של כסף, אבל בהחלט עודף של זמן, של רצון, של יכולת.

כדוגמה טובה לויתור על רווחים מיידיים ניתן להביא את הקרבות שמתנהלים בעולם נגד סדנאות הזיעה במזרח הרחוק. ברור, שמאבק כזה דורש זמן ומאמץ. ברור גם, שהצלחה של מאבק כזה תביא לייקור ממשמעותי במחיר, גם למתנגדים לפעילות הסדנאות. הרווחים העתידיים הם בהרגשה טובה, בטח לא בכסף, כי אם בתי החרושת הללו ישלמו שכר הוגן, כמו שאנחנו רוצים להרוויח, המחירים יעלו, לכולם.

נחזור לסטודנטים, שהם רק שם. כל זה נוגע לכל מי מאיתנו שכרגע יש לו עבודה מסודרת והוא מרוויח מספיק כדי לכלכל את עצמו או את משפחתו, אם יש לו כזו. הרעיון הוא שעל כל אחד מאיתנו לנסות לראות את התמונה הרחבה. לחשוב לטווח ארוך. לתכנן רחוק. לראות שהעבודה שיש לכל אחד מאיתנו כרגע, היא זמנית, ועלולים להעיף אותו ממנה בכל רגע. לראות שאם הוא יעשה משהו שרע למישהו אחר, אז באותה מידה מישהו אחר יעשה לו את אותו הדבר, ושאם זה בסדר שהוא עושה את זה, זה יהיה בסדר גם כשיעשו את זה לו.

זה דומה לנהג מונית שעומד באמצע הכביש כדי להוריד או להעלות נוסע ולא איכפת לו שהוא חוסם את התנועה. כשמישהו אחר חוסם לו את הכביש כי הוא עושה משהו אחר במקום לנהוג, הוא נורא מתעצבן. לכל אחד מותר בדיוק אותו דבר.

אז בהמשך לכל מה שכתבתי בשני הפוסטים הקודמים פתאום התחלתי לדבר על זה עם אנשים ויש עוד כאלה שרואים את זה ככה, אבל הם בטוחים שאין מה לעשות. אני אומר, בואו נתחיל בלספר על זה לעוד אנשים, שזו תהיה התרומה שלנו לכל העניין. זה לא כלכך הרבה, אני יודע, אבל בואו נתחיל מזה.

פעם ראשונה בים - טייק שני


רוצים את תקציר הפרקים הקודמים? אין, מה אתם עושים צחוק? בשביל פרק אחד?
הפסקתי אתמול בזה שכולנו צריכים ללכת להפגין בשביל המורים, אבל בעצם צריך להרחיב את זה לכל אחד אחר. כל פעם שיש איזושהי עוולה, צריכים כל אלה שרואים את העוולה הזו ללכת להפגין בשבילו, ולקוות שהוא יבוא לעזור לנו כשלנו תהיה בעיה. טוב, יש כאן שתי בעיות (אחר כך ננסה לחשוב על פתרונות):

1. הבעיה הראשונה היא שכולם כאן מפחדים לצאת פריירים.
2. בעיה נוספת היא שאי אפשר, פשוט אי אפשר, ללכת ולהפגין על כל דבר: תרופות, ביטחון, תנאים סוציאליים, הטרדות מיניות בבית הנשיא, שחיתות במשרד ראש הממשלה, רכש ללא מכרז במערכת הביטחון, עוני, תעסוקה ואבטלה, רק מלכתוב את זה אני נהיה כלכך עייף שההקלדה שלי מאיטה למחצית הקצב.

את הבעיה השניה קל לפתור, באופן יחסי. אפשר לדרג הפגנות על פי כמה מדדים. נניח (ואני ממציא עכשיו, בלי לחשוב יותר מדי): ההשפעה לטווח קצר וארוך (חינוך למשל), עד כמה זה חמור ביחס לרמת ההכנסה של בעל הבעיה (דוגמה: קצבאות לקשישים מול חשמל בחינם לעובדי חברת חשמל), בכמה הפגנות כבר הייתי השנה, ועד כמה זה חמור בכלל (דוגמה: תרופות או כבד אווז). אפשר לאסוף כמה אנשים עם אינטגריטי שיחשבו בשביל כולם ולפי זה לצאת להפגנות. לא משנה, אפשר למצוא איך.

העניין הראשון, הפחד לצאת פרייר, הוא הבעיה הקשה יותר. במיוחד לאור העובדה שהמצב הזה כלכך מובנה אצלנו. לכל אחד מאיתנו ברור שאם אנחנו נעזור למישהו אחר, הוא יקבל את העזרה, ואת התמיכה, אבל כשייצטרכו אותו הוא יגיד: "למה לי להתאמץ? אני את מה שרציתי כבר קיבלתי. הפראיירים השמאלנים האלה באו ועזרו לי ועכשיו אני מבסוט, אבל לא ממש איכפת לי מהצרות שלהם". אם כולם כאן כאלה חארות, אז אפילו אם הסטודנטים יילכו להפגין עבור האמהות החד הוריות ונגד פינוי יישובים, מה פתאום שהרבנים יגידו לחבר'ה מהישיבות להפגין במאבק על תקציב האוניברסיטאות? עבור הסטודנטים האלה, שידוע שהם רק יושבים בבתי קפה בשמש ומסתכלים על הרגליים של הסטודנטיות, שהם אוכלים נידות ובועלים שרצים כל היום, רחמנא לצלן. וארץ ישראל - רק זה חשוב.

בואו ננסה תרגיל בהצבה. בפיסקה הבאה כל אחד יציב את הקבוצה המתאימה לו במקום המילה סטודנטים, ואת הבעייה שלו יציב במקום המילים המתאימות.

הסטודנטים לא מבינים איך אנשים הם כאלה ערלים וקשי לב ולא איכפת להם מכלום והם תקועים לבד מול הממשלה עם הצרה הזו של שכר הלימוד. מה שהם באמת לא מבינים הוא שלאחרים כן איכפת, איכפת להם מעצמם, בדיוק כמו אותם הסטודנטים עצמם, שגם להם איכפת רק מעצמם.

תנסו רגע להתגבר על ההתנגדות ותקראו את זה עוד פעם.
נו, משהו מתחיל להתבהר?

אני מוכן להסכים עם כל מתנחל שיאמר שהבעייה שלו היא יותר חמורה בהרבה. איך אפשר להשוות מישהו שהעיפו אותו מהבית יחד עם הילדים לסטודנט נהנתן שהבעיה שלו היא שמעלים לו את שכר הלימוד ולא יהיה לו כסף לשלוש כוסות אספרסו ביום?

אבל, וזה וואחד אבל, זו לא הנקודה. הנקודה היא שאף אחד לא מנסה לחשוב בכלל אם הבעיה של מישהו אחר יותר חמורה. בעיני כל אחד יש רק את הבעיה שלו, ומכיוון שכך, אין לו בכלל למי להשוות.

אני לא יודע מה איתכם (אני אפילו לא יודע מי אתם, או אם אתם שם בכלל) אבל לי די ברור שעד שלא נבין ונפנים היטב שהבעיה שלנו היא שאנחנו לא מתייחסים לבעיות של אחרים.

תראו, אם מרחיבים את זה מספיק, אז מגיעם למסקנה שכל זמן שלי לא איכפת מעובדי רשות שדות התעופה ואני רק מתלונן שעיכבו לי את הטיסה, אין לי למה להתפלא שישראל מככבת בסחר בנשים, כי זה קשור. כל זמן שלא איכפת לי שעובדי הרשויות המקומיות לא קיבלו את שכרם, אין לי מה להתפלא שמערכת החינוך גרועה ומלאה אלימות, כי זה קשור. אבל הסיבה לאלימות בבתי הספר ולעברית הקלוקלת של התלמידים היא לא חוסר תקציב, שכר למורים, שחיתות בממשלה. כל אלה הם תופעות קשורות שלכולן סיבה אחת והיא: לא איכפת לנו מאחרים, רק מעצמנו.

חבל לא?

פעם ראשונה בים

איך זה שאני מוצא את עצמי כותב בלוג?
בהתחלה חשבתי שאולי זו השנה האזרחית החדשה, אבל לא. זה קשור לכמה מפגשים שהיו לי בשלושת הימים האחרונים. מפגשים ועוד קצת.

ביום הראשון של 2007 שכבתי עם חום במיטה. לא חשבתי אפילו לצאת מהבית, אז לקחתי אלי את הלפטופ ודחפתי פנימה את הדיוידי של מייקל מור Bowling for Columbine. למי שלא מכיר, זה סרט תיעודי (פחות או יותר) על היחס של אמריקה לרובים ועל מקרי רצח ביריה שמסתבר שהם נפוצים מאד בארה"ב. טוב, מייקל מור הוא כנראה מייקל מור. זה לא רע כלכך, אבל מניפולטיבי למדי. תפסה אותי במיוחד סצינה אחת בסרט, כשהוא נוסע לקנדה לבדוק עד כמה, ואם בכלל, הקנדים שונים מהאמריקאים. הקנדים מספרים לו שהם לא נועלים את הדלת והוא לא יודע איך לאכול את זה. מצאתי את עצמי חושב: מה איתנו? מישהו עדיין משאיר דלת לא נעולה בלילה?

אחרי יומיים יצאתי מהמיטה ורכבתי לאוניברסיטה. עצר אותי בשער איזה סטודנט ואמר לי שיש שביתה כי רוצים להעלות את שכר הלימוד. שאלתי אותו אם הוא היה עומד בשער ומחלק פליירים דומים אם המאבטחים היו שובתים על זה שהם מקבלים שכר מינימום, מפטרים אותם כל שנה ושוכרים אותם מחדש כדי שלא יצטרכו לקבל פיצויי פיטורין, והם בכלל עובדי חברות כוח אדם וזה תמיד זמני וללא זכויות סוציאליות או ותק. הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. אני המשכתי: "ומה עם האמהות החד הוריות? ומה עם חולי הסרטן שקיצצו להם את סל התרופות? וסתם עניים?" הוא ממש שמח כשדיוושתי משם, אבל לא הבין אותי בכלל.

בצהריים נפגשתי עם מיכה ויעקב. שני בחורים מגוש עציון שהציעו לי להשתתף איתם באיזה פרוייקט. השיחה התגלגלה לזה שהם ביקשו שאני אודה שהפינוי של גוש קטיף היה טעות בטחונית. אני אמרתי שאני לא מבין כלום בביטחון, אבל המדינה בוודאי לא ניהלה את הפינוי כמו שצריך, ובטח ובטח שלא התכוננה לפני הפינוי ולא דאגה למפונים לאחר הפינוי. אבל, אמרתי להם, למה אתם מתפלאים על זה שעקרו אותכם מהבית? הרי לכם לא איכפת מאף אחד אחר שעוקרים מביתו. כשהסטודנטים שובתים על שכר הלימוד, אז ועד רבני ישע אומר לכל נוער הגבעות שזה עניין חשוב? שעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל מוטל על הכף וכל הציבור הדתי-לאומי צריך להפגין? ומה עם תנאים סוציאליים (או סתם תשלומים בזמן) לעובדי חברות כוח אדם? זו לא מטרה חשובה? ומה עם האמהות החד הוריות? ומה עם חולי הסרטן שקיצצו להם את סל התרופות?

בסוף מה יצא, שאמרתי להם שהם סתם חארות, והם הסכימו איתי. לא קטע? הם אשכרה הבינו, שהם לא יכולים לצפות מכל האחרים להבין את הצרה שלהם, אם הם לא מוכנים לעזור לאף אחד אחר כשהוא בצרה. ומכל זה הבליחה בי ההבנה, שידעתי עליה מזמן, שכל הבעיות שאנחנו מכירים נובעות מזה, הן רק סימפטומים והבעיה היא שכולנו חארות.

תראו למשל את מערכת החינוך. כולנו מסכימים שהמורים אינם ברמה גבוהה. הרבה אנשים סבורים שיש להעלות את שכר המורים כדי לשפר את מעמדם ולהעלות את המוטיבציה של אנשים טובים נוספים לבחור בהוראה כמקצוע ודרך חיים. אבל מה קורה כל פעם שהמורים שובתים כי מקצצים להם עוד יותר במשכורות, מעלים את מספר השעות ומבטלים תקנים? כולנו מתלוננים שאין לנו סידור לילדים לבוקר ושצריך לוותר על חצי יום עבודה. טוב, לא כולם, אבל בטח לא מעט. תחשבו על זה רגע, אם היה לנו שכל, לא היינו צריכים כולנו, כל אחד ואחד, לקחת יום חופש וללכת יחד עם הילדים להפגין עם המורים מול משרד האוצר, או איפשזה לא יהיה?

טוב, די להיום, בכל זאת פעם ראשונה שלי, אז התלהבתי. אני אמשיך בפעם הבאה.