יום שני, 16 בפברואר 2009

פוסט ראשון אחרי הבחירות

בימים האחרונים קיבלתי הרבה מיילים מפעילים של תי"מ, שמספרים על התחושות שלהם בעקבות הבחירות. אז גם אני רוצה.


אני לא מצטער שהצבעתי [ה]. יש בי קצת צער על התוצאה, כי קיוויתי שכן נעבור את אחוז החסימה, אבל איפשהו ידעתי שזה לא ממש ריאלי. מצד שני, אני יודע שעשינו עבודה לא רעה בכלל. בבית זית, מעוז ותיק של תנועת העבודה, קיבלנו 7%. בספירה לא מדוייקת, אני יודע על כ-30 איש שהצביעו [ה] לאחר ששמעו אותי מדבר על זה. אם כל פעיל שלנו היה מביא עשרה מצביעים לקלפי...


מצד שני, ברור לי שיוצא לי לדבר רק עם מצביעים ממעמד סוציואקונומי דומה לשלי: משפחה, חברים, שכנים בבית זית, מטפסים בקיר. זה כנראה נכון גם לפעילים אחרים. המטלה של כולנו לבחירות הבאות היא לפרוץ את המחסום הזה, ולהעמיד כמות של פעילים מכל המעמדות ומכל המגזרים. כך שאלה שנדבר איתם, יגיעו למצביעים פוטנציאליים מכל המעמדות ומכל המגזרים. אנחנו הררי מציגים את עצמנו כמפלא על-מגזרית (או אל-מגזרית).

הכל מקרה, זו נראית לי משימה קשה, ולכן לא אקח אותה על עצמי, אבל אני מקווה מאד שמי שאחראי על הקמפיין העתידי חושב בכיוון הזה, ולא יתחפר באוכלוסיות הבלוגרים והרוחניקים והירוקים.


הנקודה החשובה בכל העניין הוא "קיימות", המונח המעורפל הזה שמשמש גם את התנועה הירוקה וגם את "ירושלים בת קיימא" וגם את מימד. קיימות מבוססת על מספר יסודות, שהחשוב בהם (לפחות לטעמי) הוא תכנון לטווח ארוך. אני חושב שאוכל לסובב כל טענה של קיימות כך שאפשר יהיה להראות שהיא למעשה תכנון לטווח ארוך.


אם לא הסכמתם איתי בעניין הקיימות, אתם מוזמנים להגיב ואני אנסה להגן על הטענה שלי, אבל אני אמשיך כאילו יש הסכמה. אם תי"מ מתרכזת בתכנון לטווח ארוך, זה יהיה טפשי לאבד את התנופה, להתאכזב, או לראות את תוצאות הבחירות הללו כהוכחה שאין מקום לתנועה כזו במציאות הישראלית.


אני קורא לכולכם לחשוב חיובי, ולמצוא איזה דבר אחד קטן שאפשר לעשות כדי להגדיל את החשיפה ואת ההצלחה שלנו בבחירות הבאות.