אני חושב שהזמן הכי טוב שיש לי לחשוב הוא חצי השעה ביום (בערך) שאני רוכב על האופניים שלי מבית זית לירושלים, לאוניברסיטה או לכל דבר אחר בעיר. זה עניין בלתי מוסבר, אבל קיים.
הבוקר שמתי לב לזה שאני הרבה יותר רגוע כשאני בכביש על אופניים מאשר כשאני נוהג באוטו. כשאני נוהג ומישהו עומד באמצע הכביש אני מתעצבן עליו, כשמישהו חותך, עוקף בפראות או נדחף, כשמישהו נוסע מהר ולא שומר מרחק וכשמישהו נוסע לאט למרות שהכביש פנוי.
לא שאני צופר להם, אני אף פעם לא צופר, אבל בתוך האוטו, בשקט, בלי לצפור, אני מתעצבן.
ועל האופניים? זה עניין אחר לגמרי. על האופניים כמעט אף אחד לא מפריע לי, ואלה שכמעט דורסים אותי? הם ממשיכים לנסוע ומתרחקים מהר מדי, ממילא אני לא יכול לרדוף אחריהם.
יוצא שעל האופניים אני רוב רובו של הזמן - שמח. יש לי מוזיקה באזניים (מהאייפוד הישן שלי), אני מדווש לי בהתמדה, בקצב קבוע, בלי עצירות, רגוע, והמחשבות מתרוצצות לכל הכיוונים.
אני ממליץ לכל מי שיש לו אופניים לרכיבה של סוף שבוע, לנסות אותם בתור כלי רכב ממש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה