יום שבת, 12 ביוני 2010

והפעם - הרפתקאת טיפוס מסוג אחר


קבעתי עם דב לטפס בזנוח. הגיע הקיץ, ונגמרה עונת הקינון שלא היה, והמצוק נפתח שוב. הפקחים של רשות שמורות הטבע, מאותה סיבה שכלב יכול ללקק את הביצים, סוגרים כל מצוק לטיפוס כמה שהם יכולים מסיבות שונות ומשונות. כבר ארבע שנים שהמצוק בזנוח (שהוא לא ראוי לתואר אתר טיפוס אדיר לפי שום קנה מידה) סגור לחצי שנה כל שנה. הטענה שלהם היא היא שאם לא יהיו שם מטפסים "אולי" יבואו עופות לקנן שם.


טוב, זה לא העניין. מכיוון שנורית רצתה לצאת עם הילדים לבקר חברים, החלטתי לקחת את האופניים ולרכוב לזנוח. זו רכיבה של כ-30 ק"מ, עם עליה אחת ארוכה, מנחל שורק עד לצומת בר גיורא. יצאתי בשמונה וחצי מהבית, שמתי את "כלבם של בני בסקרוויל" באייפון ורכבתי בניחותא.


אכן, לאחר כשעה וחצי, הגעתי לזנוח, חיכיתי קצת לדב וטיפסנו. עשינו איזה 12-13 מסלולים. זה נשמע הרבה, אבל המסלולים בזנוח קצרים מאד, אז זה מסתכם באולי 100 מטר של טיפוס. לא המון.


כשארזתי את הרתמה והנעליים בחזרה בתיק, דב אמר: "מה זו השלולית הזו?" התברר שהשלוקר שלי נשאר פתוח וכל המים נזלו החוצה. עכשיו כבר היה שיא החום, והיה חם. לא בא בחשבון לרכוב בחזרה בלי מים.


ליאור היה שם והציע לי שהוא יסיע אותי הביתה, אבל אני התכוונתי להיות self sustained, והתעקשתי להסתדר בעצמי ולרכוב הביתה. לקחתי שני קנקלים מהחבר'ה שהיו שם ושתיתי אותם. חשבתי - זה יחזיק אותי עד הבית.


יצאתי ורכבתי בסבבה בעליה לכיוון צור הדסה. בחזרה, יש שתי עליות ארוכות, אבל לא תלולות במיוחד. אחת מזנוח עד צור הדסה, והשניה - מנחל שורק לבית זית. בדרך כלל - שעה ורבע של רכיבה. היה חם, כבר אמרתי? איזה 40 מעלות בצל - ולא היה צל בכלל.


בצומת צור הדסה עצרתי להשתין. לא יצא כלום, אולי שתי טיפות בצבע חום. וזה ממש שרף כשהן יצאו. החלטתי במקום להיות גיבור, לסטות מהדרך ולעצור ב"בר בהר" כדי לשתות.


הגעתי לשם אחרי עוד כמה דקות, מצאתי ברז, וחיפשתי בקבוק כדי לשתות ולמלא את השלוקר. רציתי בקבוק רק כדי לא להוציא את השלוקר מהתיק, כדי להעביר את המים מהברז לשלוקר. פתחתי את הפח, ומצאתי שם בקבוק של מים מינרליים של חצי ליטר, "בטעם אשכולית עדינה". הוא היה חצי מלא. הרחתי אותו, היה לו ריח חזק שלא זיהיתי, אז חשבתי לעצמי: "לא כלכך עדינה - האשכולית הזו" ובלי להתבלבל לקחתי שלוק ובלעתי.


מיד כשבלעתי, ידעתי שזו היתה טעות. הנוזל השקוף הזה, שנראה ממש כמו מים, שרף לי בגרון כאילו אין מחר. חשבתי לרגע שזה היה בנזין, אבל זה שרף כמו אלכוהול, ולא כמו בנזין. אה, הבנתי, זה היה וויסקי.


רצתי לברז ושתיתי מהר איזה שני ליטר מים. ואז התחילו לצאת לי גרפסים בטעם אניס. זה היה עראק, לא וויסקי.


בשלב הזה, כמו שאומרים, כבר הבנתי שמשהו השתבש לי לגמרי. אז התקשרתי לליאור ואמרתי לו שאני מקבל את הצעתו להסעה הביתה ושיאסוף אותי על הדרך. מילאתי מים, עליתי על האופניים והמשכתי ברכיבה, עד שהוא יגיע. אחרי עוד כעשרה ק"מ (רובם המכריע בירידה, אני חייב לומר) הראש שלי כאב, היתה לי סחחורת ובחילות, והחלטי לעצור בצד הדרך ולחכות לחילוץ.


מוסר הסכל: אל תשתו אלכוהול חזר ביום חם כשאתם מיובשים.


הבעיה שלי עכשיו היא שאני לא יודע אם כואב לי הראש כי אני מיובש או כי אני בהנגאובר.

אין תגובות: