‏הצגת רשומות עם תוויות דמוקרטיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דמוקרטיה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 7 בספטמבר 2009

יתרונות הקפיטליזם

כבר הרבה זמן אני כותב התחלות של פוסטים בנושאים כלכליים שלא מבשילות לכלל אמירה שלמה. זה פשוט לא מצליח לי.


לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם חניך בקורס טיפוס שטען שתפקידה של הממשל הוא לשמור את השלטון לעצמה, ולדאוג לתפקידי השרים. הוא היה בן 16 אז, ואני חושב שזה די עצוב שכה חושב נער בן 16. טוב, הוא צדק מבחינה זו שזה מה שהם עושים, כלומר, שהם חושבים שזו דרך ההתנהלות הנכונה. אני טענתי אז, ולפני שנתיים גם כאן ובהמשך כאן, שהתפקיד של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים. לשם כך היא הוקמה. ממשלה שלא עושה זאת, צריכה להיענש ולא להיבחר שוב. האזרחים צריכים למנות ממשלה שתדאג לרווחתם.


קפיטליזם, ובכן, זה קצת יותר מורכב, אבל אחד מתפקידי הממשלה הוא לרסן את הקפיטליסטים, כנראה.


קראתי פוסט מצויין היום, קצת ארוך, אבל מצויין וכתוב טוב, שמסכם בדיוק את מה שאני רציתי לכתוב בנושא הקפיטליזם, יתרונותיו, ומי באמת נהנה מן היתרונות הללו (רמז - לא אנחנו). הנושא הוא: "האם אדם רציונלי, שאינו בעל הון, יכול להיות קפיטליסט".


וכדי להביא את הצד השני - הקפיטליסט היומי מציג חבורה של פנאטים דתיים, שהדת שלהם היא, כמובן - הקפיטליזם.


תהנו.



יום חמישי, 2 באפריל 2009

הטייקונים, אג"ח קונצרני והפנסיה שלנו

בשבועות האחרונים מתראיינים ברדיו ובעיתונים (בטלביזיה אני לא יודע, כי אין לנו טלביזיה) אנשי עסקים כמו לב לבייב, יצחק תשובה ואחרים (להלן, הטייקונים) ומבקשים שהממשלה תציל אותנו מכך שהם לא יכולים לשלם לציבור את ערך איגרות החוב שהם התחייבו לו. התירוצים שלהם מתחלקים לשניים:

1. זה כסף של הציבור שיילך לאיבוד.
2. המון עובדים יפוטרו אם הם יקרסו.

טוב, זה לואוד אוף קראפ, כל העניין הזה.

1. כי גם הכסף של הממשלה שהם יקבלו על מנת שהם יוכלו לשלם בחזרה הוא כסף של הציבור.
2. אין להם כלכך הרבה עובדים ממילא, כי את הכסף הזה הם השקיעו בנדל"ן (רובו, לפחות) במזרח אירופה, שלא הניב תשואה כפי שהם קיוו. יש מספר מנכ"לים של חברות בת, או משהו שיאבדו את משרותיהם, אבל אני בטוח שיש להם מספיק חסכונות לשרוד את המשבר.
3. כי אם את כל הכסף שיזרימו לטייקונים, יזרימו לתמיכה באלה שעלולים להפגע מזה, זה יהיה שימוש נכון יותר וצודק יותר.

והטייקונים? שימכרו את המטוסים, הוילות וכל הנכסים שלהם במחירי הפסד, שימנו כונסי נכסים לחברות שלהם, ואולי, כן אולי, נראה קצת צדק פואטי בעולם. בקיצור: תנו להם ליפול.

יש לעניין הזה כמה צדדים, ונכתב על זה לא מעט בדה מרקר, למשל כאן, וכאן. ביבי אמר שהוא לא מתכוון להציל אותם, ואת זה עוד נראה, אבל אם הוא יעמוד בעמדתו, זה יהיה מצויין.

הסיפור המלא ועוד כמה אפשרויות לצאת מזה מפורט באופן ברור בפוסט מצויין. אני ממליץ לקרוא אותו למרות שהוא קצת ארוך, כי הוא כתוב בעברית ברורה ולא ב"כלכלית".

זהו, חשבתי שכדאי להגיד על זה משהו.


יום רביעי, 1 באפריל 2009

דווקא יש מיחזור בישראל

בעלי מודעות סביבתית (ואני ביניהם) טוענים תמיד שלא ממחזרים מספיק. זו טענה שנכונותה קבועה, כי תמיד אפשר למחזר יותר. זכוכית, למשל. ממחזרים בארץ בקבוקי זכוכית, אבל רק שלמים, ורק כאלה ששילמו עליהם פיקדון. כלומר, לא ממחזרים בקבוקים שבורים, צנצנות ריבה, מיונז, נוטלה. חלונות שבורים (כנראה שזה לא כמות משמעותית), כוסות, קערות וכלי זכוכית ישנים או פגומים וכו'. טוב, זו היתה רק דוגמה, אבל יש עוד דברים שלא ממחזרים בארץ, או ממחזרים רק באופן חלקי: פלסטי, עץ ועוד.


בשיח ה"ירוק" יש הבדלה דווקאית בין מיחזור לבין שימוש חוזר. במיחזור משתמשים בחפץ הממוחזר כחומר הגלם ליצירת מוצר חדש, אחר. בשימוש חוזר פשוט ממשיכים להשתמש במוצר כמו שהוא - שוב. למשל, שימוש בשקיות ניילון מהסופר לסנדוויצ'ים זה שימוש חוזר. המסה של השקיות הללו ושימוש בהם ליצירת שקיות חדשות - זה מיחזור.


זה ברור שעדיף שימוש חוזר על מיחזור, כי זה דורש פחות אנרגיה וזה יותר מיידי, ולכן יותר זול. אבל לא כל דבר אפשר להשתמש שימוש חוזר.


יש דברים שדווקא כן ממחזרים (אולי זה שימוש חוזר, אני לא בטוח), ואפילו יותר מדי: ראשי ממשלה, למשל. ראש הממשלה שלנו, שהושבע היום, הועף מתפקידו כראש ממשלה לאחר כשנתיים וחצי של כהונה. אבל אותו, מיחזרנו. גם המתמודד שלו רצה להתמחזר כראש ממשלה, אבל זכה למיחזור רק כשר ביטחון. אוי, מסכן. התחומים אחרים מקובל שמי שניסו אותו והוא לא מתאים, לא יזכה להזדמנות שניה, אבל לא בפוליטיקה הישראלית.


עוד דברים שממחזרים הרבה בישראל הם קלישאות: "זה נורא", "הצבא המוסרי ביותר" וכו'. יש אפילו קלישאות שממחזרות את עצמן בתוך הקלישאה עצמה. "הפיגוע הרצחני" ו"הרוצח המתועב" הן רק שתיים מהן.


זהו, אין לי פואנטה,

יום שני, 16 בפברואר 2009

פוסט ראשון אחרי הבחירות

בימים האחרונים קיבלתי הרבה מיילים מפעילים של תי"מ, שמספרים על התחושות שלהם בעקבות הבחירות. אז גם אני רוצה.


אני לא מצטער שהצבעתי [ה]. יש בי קצת צער על התוצאה, כי קיוויתי שכן נעבור את אחוז החסימה, אבל איפשהו ידעתי שזה לא ממש ריאלי. מצד שני, אני יודע שעשינו עבודה לא רעה בכלל. בבית זית, מעוז ותיק של תנועת העבודה, קיבלנו 7%. בספירה לא מדוייקת, אני יודע על כ-30 איש שהצביעו [ה] לאחר ששמעו אותי מדבר על זה. אם כל פעיל שלנו היה מביא עשרה מצביעים לקלפי...


מצד שני, ברור לי שיוצא לי לדבר רק עם מצביעים ממעמד סוציואקונומי דומה לשלי: משפחה, חברים, שכנים בבית זית, מטפסים בקיר. זה כנראה נכון גם לפעילים אחרים. המטלה של כולנו לבחירות הבאות היא לפרוץ את המחסום הזה, ולהעמיד כמות של פעילים מכל המעמדות ומכל המגזרים. כך שאלה שנדבר איתם, יגיעו למצביעים פוטנציאליים מכל המעמדות ומכל המגזרים. אנחנו הררי מציגים את עצמנו כמפלא על-מגזרית (או אל-מגזרית).

הכל מקרה, זו נראית לי משימה קשה, ולכן לא אקח אותה על עצמי, אבל אני מקווה מאד שמי שאחראי על הקמפיין העתידי חושב בכיוון הזה, ולא יתחפר באוכלוסיות הבלוגרים והרוחניקים והירוקים.


הנקודה החשובה בכל העניין הוא "קיימות", המונח המעורפל הזה שמשמש גם את התנועה הירוקה וגם את "ירושלים בת קיימא" וגם את מימד. קיימות מבוססת על מספר יסודות, שהחשוב בהם (לפחות לטעמי) הוא תכנון לטווח ארוך. אני חושב שאוכל לסובב כל טענה של קיימות כך שאפשר יהיה להראות שהיא למעשה תכנון לטווח ארוך.


אם לא הסכמתם איתי בעניין הקיימות, אתם מוזמנים להגיב ואני אנסה להגן על הטענה שלי, אבל אני אמשיך כאילו יש הסכמה. אם תי"מ מתרכזת בתכנון לטווח ארוך, זה יהיה טפשי לאבד את התנופה, להתאכזב, או לראות את תוצאות הבחירות הללו כהוכחה שאין מקום לתנועה כזו במציאות הישראלית.


אני קורא לכולכם לחשוב חיובי, ולמצוא איזה דבר אחד קטן שאפשר לעשות כדי להגדיל את החשיפה ואת ההצלחה שלנו בבחירות הבאות.

יום שני, 9 בפברואר 2009

הישורת אחרונה - יום לפני הבחירות

אחרי שכתבנו, דיברנו, שכנענו, וכל מי שמכיר אותנו כבר שמע על תי"מ זה הזמן להתגייס למאמץ אחרון ולהפגין נוכחות בקלפיות. כל מי שיכול, מוזמן להצטרף ולהשפיע על המצביעים ליד הקלפיות. 

יש כבר אלפי מתנדבים ופעילים שרוצים לראות אותנו מצליחים מחר. כל אחד נוסף יעזור. לבשו חולצה ירוקה ועם [ה], דברו עם אנשים, הפגינו נוכחות.

אם אתם יכולים, ומוכנים, שלחו מייל ל- yerukmad@gmail.com, וייצרו איתכם קשר.

יום רביעי, 4 בפברואר 2009

כמה סוגי הצבעה יש?

יש כמה סוגי הצבעה:
1. הצבעת מחאה (שבה כמה רמות): לא מצביעים בכלל, שמים פתק לבן,  או מצביעים למשהו קיקיוני כמו גימלאים, עלה ירוק, מפלגת זכויות הגבר או מפלגת נהגי המוניות.
2. הצבעת "איזה פחד": בה בוחרים איזה ליברמן או ביבי עם הבטחות לפתרון בזק לכל הבעיות הקיומיות. הצבעה כזו מונעת מהפחדות של פוליטיקאים ש"תיכף לא נהיה כאן".
3. הצבעת "הרע במיעוטו": באה מתוך הרציונל ש"כולם חרא, אז נצביע למי שהוא הכי פחות חרא".
4. יש גם הצבעה מסורתית: "תמיד הצבעתי/כולם אצלנו מצביעים למפא"י/ליכוד/ש"ס.

והכי נדיר הוא הסוג החמישי:
5. הצבעה חיובית: אני מצביע למישהו ראוי, שפוי, אמין, עם רקורד של עשיה. אני מצביע למישהו שאני רוצה שייצג אותי בבית הנבחרים.

אף פעם לא היה כזה, תמיד היתה רק קומבינציה ליניארית של האחרים. הפעם, אני כלכך שמח שיש את האופציה הזו, שאין לי בכלל ספק למי אני הולך להצביע. 

ושושי, אני מקווה שהיא תסלח לי על הפמיליאריות מצאה 7 סיבות (חיוביות בלבד) למה להצביע לתי"מ.


ואם לא התכוונת להצביע - שים [ה] בקלפי בשבילי.


יום שלישי, 3 בפברואר 2009

ועוד משהו על אחוז החסימה...

עלה על דעתי אתמול: ממה אני אתבעס יותר? אם אצביע לתנועה הירוקה - מימד ולא נעבור את אחוז 
החסימה, או אם אצביע למפלגה אחרת (לא משנה איזו) ותי"מ כן תעבור, אבל בלעדי?

והיום אמרתי את זה לכמה אנשים, והם אמרו: "ואללה".

יום שני, 2 בפברואר 2009

יש לכם חברים או קרובים בחו"ל? זה מיועד לכם (ולהם)

כולנו חושבים, שכל אלה שנמצאים בחו"ל, ולא מתכוונים להגיע ביום הבחירות, הם לא קהל היעד של הפוסטים האלה, או המידע על תי"מ. אני אומר אחרת! אם הם מתכוונים לחזור מתישהו לארץ, ואפילו אם לא, זה צריך לעניין אותם.

ההמשך כתוב בגוף שני במקום שלישי, כדי שתוכלו פשוט להעתיק ולהדביק להודעת דוא"ל:

אתם בוודאי חושבים שכל זה לא נוגע אליכם, כי לא תהיו כאן כדי להצביע ממילא, אבל זה כן נוגע אליכם,

אם אתם מתכוונים לחזור הנה ביום מן הימים, אם הייתם רוצים שיהיה לכם ולילדיכם מקום טוב יותר לשוב אליו, אם אינכם מתכוונים לגור בישראל אבל יש לכם משפחה וחברים שגרים כאן (כמוני למשל...)

אם התשובה על אחד מאלה היא "כן", יש כמה דברים אחרים שאפשר לעשות, שהם אפילו קלים וזולים יותר מלקנות כרטיס טיסה ולבוא להצביע (שזה הכי טוב, אם אתם יכולים):
אילו דברים, אתם שואלים? הנה, הכנתי לכם אלגוריתם פשוט:

1/ שלחו את המיילים האלה לכל מי שאתם מכירים, גם לכאלה שלא יוכלו להצביע אבל הם בקשר עם מכרים וקרובים בארץ שכן יוכלו;
2/ הצטרפו לקבוצה של תי"מ בפייסבוק, ווודאו שכל מי שמקושר אליכם יודע על כך;
3/ מצאו חבר בישראל שלא התכוון להצביע ובקשו ממנו להצביע במקומכם, כי אתם לא יכולים לבוא...;
4/ חזרו על 3/; (אני יודע שזו לולאה אינסופית, אבל המחשבים היום כלכך מהירים שהם עושים לולאה אינסופית בכמה דקות...)
 
והנה הנוסח באנגלית

hi,

I know you probably think all this elections stuff is not meant for you, because you're not gonna be here to vote, but it is,

If you realize you're gonna come back some day, if you would want to have a better place to come back to, if you're not coming back but want to make it better for you're family and friends (like me...),

Then, there are other things you can do, that's far easier (and cheaper) than coming over to vote (which is great if you can),

What things, you ask? well, I've developed a simple algorithm:

1/ Forward those mails to everyone you know, even those who cannot vote but are in touch with people who can;
2/ Join the tym group in facebook and make sure all your friends know it;
3/ Find a friend in Israel that you know isn't gonna vote, and ask him to vote for you...;
4/ Goto 3/; (I know this is an infinite loop, but today's computers are so fast, they can do infinite loops in under 4 minutes)

יאללה, לעבודה, יש רק עוד כמה ימים

יום ראשון, 1 בפברואר 2009

ועוד שני קישורים:

הראשון, של טקסט מרגש, מהבטן, של צור שיזף (מי לקח לי את "נמר בהרים" ולא החזיר?), שמסביר למה הוא ישים "ה" בקלפי.

השני, של נמרוד אבישר, שאל הבלוג שלו כבר קישרתי. הנה, "ולכן אני שם [ה] בקלפי".

תהנו, תפיצו.

אחוזי חסימה וכמה טענות על סקרי בחירות

אני הייתי קצת מיואש מזה שבגלל המלחמה יש בערך שבועיים לנהל קמפיין. אבל זה מה שיש...

קודם כל, שוב על אחוז החסימה. הרבה אנשים מוטרדים מאד מעניין אחוז החסימה. כבר כתבתי על זה כאן. אני באמת לא מבין איך מישהו יכול לשקול אפילו להצביע לעבודה אחרי כל ההבטחות המופרות שלהם, פעם אחרי פעם. לטעמי, להצביע לאחת המפלגות הגדולות זה הרבה יותר לזרוק את הקול שלי לפח. אני מעדיף להסתכן בכך ולשפר את הסיכוי שהתנועה הירוקה -  מימד תעבור את אחוז החסימה.

זאת ועוד, הקול של כל אחד מאיתנו לא יחסר במפלגה גדולה. בכל מקרה יהיו להם מספיק מצביעים שלא מסוגלים לסטות ממה שהם רגילים. אנחנו צריכים כל קול.

עוד אנשים כתבו, כמעט מילה במילה, את מה שאני ניסחתי במילים שלי. לא מאמינים? הנה

אורי אמיתי כתב כאן, משהו כתגובה למישהו שטען שהוא "זורק את הקול שלו לפח".

ומשהו שאהבתי , הנה כאן, היה תשובה לכל מצביעי העבודה וקדימה, ש"אבל מה יהיה אם הם יעברו את אחוז החסימה? זרקת את הקול שלך לפח!". אין טעם, הוא אומר, להכניס את הנציג שלכם לכנסת ולהרגיש טוב, רק כדי ש-5 דקות אחרי זה הוא יצחק לכם בפנים.


אבל אני חושב שהטיעון שלי היה הכי טוב, הרי הם יעשו בדיוק את אותו הדבר. זו המציאות שמכתיבה להם את ההתנהלות. הם ימשיכו לכסח את הפלסטינים, להעביר תקציבים לש"ס ולחרדים, להפריט כאילו אין מחר ולקצץ בתקציבי משרד החינוך והמשרד לאיכות הסביבה. גם אם אתם בעד כל אחד מאלה, וגם אם נגד, זה לא משנה לאיזו מפלגה גדולה תצביעו.

לעניין הסקרים (1): הסוקרים לא שואלים בכלל על התנועה הירוקה -  מימד. תי"מ אינם אופציה עבור הסקרים, אז ברור שאנחנו לא מופיעים בסקרים. זה לא אומר בכלל שהתנועה לא תעבור את אחוז החסימה. 
לעניין הסקרים (2): השגיאה בסקרים גדולה מאחוז החסימה. מכאן שגם מפלגה שמקבלת בסקרים מספר קולות קטן מאחוז החסימה, עשויה לעבור אותו (ולהיפך).
לעניין הסקרים (3): יש לציבור הישראלי נטיה ברורה לשקר לסוקרים ולתת תשובות לא אמיתיות בכוונה. כבר רבים טענו את זה לפני, הנה דוגמה מהבלוג המצויין של יוסי לוי, נסיכת המדעים. והנה אותם אלה שמתגאים בכך, בקהילה של תפוז.
לעניין הסקרים(4), זה קצת יותר טכני: אין שום ציון בסקרים של שיעור המסרבים להשתתף בסקר, מהי המובהקות הסטטיסטית וכו'. הנקודה היא שסוקרים טוענים שסקרים הם כלי חיזוי טוב, והראיה, הם בדרך כלל מצליחים לחזות את התוצאה. זה נכון ולא נכון. הם מצליחים לחזות את התוצאה שהיא, למשל, שיש שלוש מפלגות גדולות ועוד כמה קטנות. אם יש שני מתמודדים הם יכולים לחזות את המנצח, אבל לא בכמה אחוזי הפרש הוא ינצח. הם מצליחים לחזות באופן מובהק יותר טוב מסתם ניחוש, אבל לא אומרים בכמה החיזוי שלהם יותר טוב, רק שהוא יותר טוב. הנה מאמר שלם על הנושא הזה.

ואני לא לבד, יש עוד כאלה שחושבים שהסקרים לא רציניים.

יום שבת, 31 בינואר 2009

לא ממש פוסט, אוסף קישורים.

היום כולם אצלנו חולים, ואין לי כוח לכתוב, אז אני מצרף כמה קישורים:



ועוד אחד, פוסט בבלוג של שושי פולטין. התגובה הראשונה, של שחר אילן, כתב "הארץ", ובה הוא טוען ש"אם התנועה הירוקה תפתיע, זו לא תהיה הפתעה"

ואחרון, הירוקה בתנועה, בלוג הפעילים של התנועה הירוקה - מימד

תיהנו, ותפיצו לכל מי שאתם מכירים. זה הכוח שיש לכם לשנות.

יום חמישי, 29 בינואר 2009

והיום - תעמולת בחירות א-לה מיכה (2)

בימים האחרונים היו לי כמה דיונים על אחוז החסימה. זו הבעיה שמטרידה את מרבית האנשים ששוקלים להצביע למפלגות קטנות. כלומר - אם כדאי להצביע לה, כי אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, אז הקולות לא ייחשבו בכלל.


לזה יש לי שתי תשובות:


הראשונה היא שאני משוכנע לחלוטין, אבל לחלוטין, שאם כל מי שחושש מזה שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה היה מצביע למפלגה הזו, היא היתה עוברת את אחוז החסימה.


השניה, והיא אישית שלי, שאני מעדיף שהקול שלי יילך לפח ולא שיילך לאחת מן המפלגות הגדולות, שאין לי איתן ולא כלום. אמנם יש בעבודה את שלי יחימוביץ' שעשתה עבודה מעולה בכנסת האחרונה, אבל היה גם את גדעון סער מהליכוד. בכל מקרה, המפלגות הגדולות תהיינה גדולות בכל מקרה, ואצלן לא תהיה עדיפות גבוהה לנושאים שחשובים לי. יוצא שלתת את הקולות שלנו להן, או לזרוק לפח - זה אותו דבר.


ובנוסף, 

אני כבר החלטתי שאני מצביע ל,תנועה הירוקה - מימד. אבל הטיעונים שלי נכונים לכל מפלגה קטנה אחרת. אני דוחק בכולם להפיץ את הקישור לפוסט הזה לכל מי שברשימת המכותבים שלכם, ואפילו לבקש מהם להפיץ אותו הלאה.


פוסטים קודמים שלי בנושאים קרובים יש כאןכאן וכאן.

והיום - תעמולת בחירות א-לה מיכה

לפני הרבה שנים הייתי בכנס של המכון לרציונליות שהתקיים בנואייבע. היה שם איזה דוקטור למשהו, לא זוכר את שמו או למה הוא היה דוקטור (או אם הוא היה דוקטור בכלל), אבל אני כן זוכר משהו שהוא אמר. הוא אמר שהוא לא מצביע בבחירות. לא בגלל שאין לו למי להצביע, או שהוא שונא פוליטיקאים, או שהוא לא מאמין להם בכל מקרה.


לא. הוא אמר שהוא לא מתעניין בזה ולא מוכן להשקיע את הזמן לבחון את הנושא, ועוד פחות מזה הוא מעוניין להצביע הצבעה לא מושכלת.


מייד קיבלתי את דעתו, והכרזתי גם אני שאני לא מצביע, אבל יצא שכן הצבעתי. כל פעם, הייתי מציע את הקול שלי לחבר שהיה בחו"ל באותו זמן, וידע למי הוא רוצה להצביע, פשוט הוא לא היה יכול כי לא היה בארץ.


כמה שנים אחר כך דיברתי עם אנדריאה, אבא של נורית, והוא אמר שלא יכול להיות ש"כולם גרועים באותה מידה". אם נגדיל את הדיוק של המדידה בכל במידה מספיקה, נגלה שיש הבדל. אז בטוח שאפשר להחליט למי להצביע.


הבעיה, כמובן, היא לשקלל את התחומים השונים. אם כולם שקרנים, אז קל (יחסית) למצוא את זה שהכי פחות שקרן. אבל מה עושים במקרה שהאחד שקרן, אבל ביצועיסט, השני אמין וישר, אבל אידיוט, השלישי אומר דברי טעם בכל התחומים, אבל לא מסוגל לשנות כלום. אז למי מצביעים?


היום אני חושב אחרת. את דעתי המנומקת כבר כתבתי מזמן, כאן, וגם לאחרונה כאן. אני אחזור רק על עיקרי הדברים. הרי המפלגות הגדולות: ליכוד עבודה וקדימה יעשו בדיוק את אותו הדבר, כלומר:

במישור המדיני:

ימשיכו לבנות בהתנחלויות ולדבר על פינויין

ימשיכו להילחם בפלשתינאים ולהצהיר שפנינו לשלום

במישור הכלכלי:

ימשיכו להפריט ולהגדיל את רווחי בעלי ההון "לטובת הציבור"

ימשיכו להקטין את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות ולטעון ש"ככה יהיה להם אינטרס לתת גם לעניים"

בשאר המישורים:

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את החינוך

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את התחבורה הציבורית

יתחייבו להשקיע במערכות הבריאות והרווחה, ויפרקו אותן עוד יותר

ידברו על המחוייבות שלהם לאיכות הסביבה, ולא יאכפו את החוקים שאמורים לשפר אותה


המצע של המפלגות הגדולות הוא שיקרי ממילא. הדבר היחיד שאמיתי בו הוא שהן שמות את הבטחון לפני כל נושא אחר, ואחריו את הכלכלה. שניהם נושאים חשובים, אני מודה, אבל מכיוון שלא יהיה שום הבדל בין המפלגות הללו בכל מקרה, אין מה לבסס את שיקולי ההצבעה על מה שהן אומרות.


יתרה מזו, העיסוק בנושאים אלו מהווה תירוץ מצויין לקצץ בתקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה והסביבה למשל.


לכן, המסקנה הרציונלית היא שאדם בר דעת צריך לתת את קולו למפלגה אחרת משלוש אלה, מפלגה ששמה נושא אחר לפני הנושאים המדיני והכלכלי, את הנושא שהוא סבור שהכי חשוב לטפל בו. גם זה שמאמין שהנושא המדיני (או הכלכלי) חשובים יותר, מכיוון שלא יהיה ממילא הבדל בנושאים הללו, עליו להצביע לפי נושא אחר.


ואם כבר אנחנו שם, אז כדאי להצביע למפלגה שיש בה אנשים שכבר הוכיחו את עצמם כפעילים בנושא הזה.

אני מצביע לתנועה הירוקה - מימד. (שימו לב איפה ממוקם הנושא המדיני - שמיני)


יום חמישי, 22 בינואר 2009

יום רביעי, 21 בינואר 2009

למי אתה מצביע (2)?


באחד הפוסטים הראשונים שלי, שנקרא למי אתה מצביע?, הצעתי שינוי בדפוס ההצבעה שלנו. אין טעם להצביע למפלגה גדולה שתשמור עלינו מהערבים ותעשה שלום, כך אמרתי אז, כי בכל מקרה נקבל אותו דבר. אולי לא מבחינת השמות, אבל מבחינת התוצאה.

הרעיון היה להחליט מה חשוב לכל אחד לשנות: חינוך, מיסוי, תחבורה, איכות סביבה, רווחה וכו', ולהצביע למפלגה שתעשה את זה, ורק את זה, הכי טוב.

דעתי היא שיש להתמקד בחינוך.

ראה זה פלא, מקשיבים לי. זה התחיל עם מפלגת הבית היהודי שהחליטה לצאת בהצהרה בומבסטית שהם עוזבים את כל העניינים האידיאולוגיים, וקודם כל משקיעים בחינוך. אנחנו יודעים לאן זה הגיע. הם לא ממש הצליחו להגיע להסכמה על כל הדברים האחרים, וכמה מהם עזבו בטריקת דלת.

זה ממשיך עם "המפלגה הירוקה - מימד" (או להיפך), שהצהרת הכוונות שלהם היא דומה: "אסור לתת לחינוך ולסביבה להידרדר".

נראה לי שאני יודע למי אני מצביע...

ואתם? שוב לליכוד, לקדימה, לעבודה?






יום שישי, 14 בדצמבר 2007

פנטזיה, חלומות באספמיה, ומכתב מסטודנטית אחת


מצאתי את המכתב, שמצורף בהמשך, בבלוג, "יהודית, דמוקרטית, ישירה", של ד”ר אורי אמיתי. הוא מובא גם כאן ללא שינויים, באישור הכותבת, קרן סרנו.

האמת היא, שעכשיו, כששביתת המורים הסתיימה, אני לא בטוח מה יקרה עם שביתת המרצים, עם הסמסטר ועם כל העניין, ואני חושש שהם, ואיתם האוניברסיטאות וכל המחקר הישראלי יישארו תקועים בבוץ שהם לא השתדלו מספיק לצאת ממנו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לחבור למורים, ולתלמידים, ולצאת מהקטע הסקטוריאלי הצר שהם היו, וכנראה יישארו, תקועים בו. אבל על זה כבר כתבתי כאו.

ונשמעות יותר ויותר קריאות כמו שלי, בפוסט ההוא,
הראשון. אני אמרתי, אז, ללכת להפגין על משהו שחשוב, אבל עכשיו אני חושב, או מפנטז: מה יהיה אם תקום מפלגה שמדברת רק על מערכת החינוך? האם זה נושא שיכול להכניס כמה חברי כנסת? האם יש כמה אנשי חינוך שלא יקחו את התיק הביטחון, רק כי הציעו להם אותו, אלא יעסקו בשיפור מערכת החינוך, נטו?

טוב, מספיק, הנה המכתב:

מרצים יקרים,
שמי קרן סרנו ואני סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים.
כמו סטודנטים וסטודנטיות רבים אני תומכת במאבקכם וכמו חברים רבים שלי גם אני לא הסתפקתי בצקצוק שפתיים ובשיחת שישי בסלון בבית, אלא יצאתי להפגין ולהשמיע קול מחאה על מצב החינוך וההשכלה בישראל, וכמו אזרחים רבים אני מביטה בלב כבד על מצבה של החברה הישראלית בהווה.
רבות דובר על הסטודנטים הישראלים האדישים, המותשים והמפונקים. אך קיימת קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שכן איכפת להם וכן מעוניינים להשפיע ולהיות מעורבים. בתור בוגרת המחלקה למדע המדינה אני עדיין גאה לראות בהפגנות השונות לא רק בנושאי השביתות, אלא גם בנושאים חברתיים אחרים (זכויות עובדים, ניצולי שואה וכו’) סטודנטים רבים שלומדים מדע המדינה או פכ”מ (פילוסופיה, כלכלה, מדע המדינה) שמהווים אחוז גבוה בין המוחים ביחס למספרם הקטן מכלל ציבור הסטודנטים. לצערי, פעמים רבות, כפי שקרה גם בהפגנה האחרונה בכיכר פאריז בירושלים, נשמעות רק סיסמאות ותו לאו. דרוש לחברה הישראלית חזון, ובהיעדר חזון מצד מקבלי ההחלטות הנבחרים, אנו הסטודנטים למדע המדינה נושאים מבט אליכם, המרצים שלנו-אותם פרופסורים ודוקטורים שמלמדים אותנו בין היתר את משל המערה של אפלטון שדן במחויבות של המלך הפילוסוף לעזוב את חיי העיון המרתקים והמבודדים לטובת אור השמש התובעני והחברה שזקוקה לו. אתם אלו שבוחנים אותנו על חשיבות ערך החינוך במחשבה הפרוגרסיבית, או על זכויות וחובות אזרחיות במדינה דמוקרטית. אתם אלו שמספקים לנו ידע השוואתי על הנעשה במדינות אחרות בעולם, על תנועות מחאה, על חשיבותה של חברה אזרחית תוססת ובועטת, ועל עובדת היות הידע באשר הוא כוח פוליטי. האם כל הנושאים הללו הם רק שמות של קורסים וסמינרים בשנתון עבורכם? האם הם רק מערכי שיעור בסילבוס שלכם?
אני לא מצפה מכם שתיקחו מגאפון ותופים ותצעדו ברחובות הארץ, או תבערו צמיגים שכן, פעמים רבות אלו טקטיקות פעולה של אלו שאין להם ברירה אחרת, עבור אותם אזרחים מושתקים ומודרים. אבל לכם, האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל, יש כוח ויש לכם הרבה ברירות אחרות- הופעה בתוכניות אקטואליה, במהדורות חדשות, פרסום מאמרי דעה, חתימה על עצומות, פרסום מודעות – תעשו משהו, תשמיעו את קולכם במאבק על עתיד החינוך וההשכלה הגבוהה שלנו.
אני יודעת שאתם עובדים קשה מאוד על המחקרים שלכם בימים אלו, אבל כאן מדובר במשהו שהוא יותר חשוב אפילו מפרסומים. אני בטוחה שיש לכם הרבה מה לתרום לדיון הציבורי ואני מחכה שתציפו את הציבוריות הישראלית בידע המחקרי והאישי העצום שלכם בדבר מקומו של החינוך ככלי למוביליות חברתית,שתציגו אלטרנטיבות לדרך ההתנהלות של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל לאור הניסיון מארצות אירופה המפותחות.פרסמו את טענותיכם על החברה הישראלית ובעיותיה הרבות בקביעת סדרי העדיפויות שלה ובדרכי קבלת ההחלטות שלה לא רק במסגרת ז’ורנאלים אקדמיים, או כנסים בינלאומיים. אני גם מצפה שתפגשו איתנו, התלמידים שלכם, ותעזרו לנו להכיר, להבין ולגבש אלטרנטיבות אחרות, וחזון טוב יותר לחברה הישראלית.
לאחר ההפגנה שנערכה בירושלים ביום שני 03/12 שני מרצים מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ראש המחלקה פרופ‘ אבנר דה-שליט ופרופ‘ מריו שניידר נעתרו להזמנת אגודת הסטודנטים וישבו איתנו בבית קפה ושיתפו אותנו בידיעותיהם ובדעותיהם על הנעשה בארץ ובחו”ל בתחום החינוך. ידע ותובנות אלו העשירו לאין ערוך את הסיסמאות והלהט שהיו עיקר ההפגנה שקדמה למפגש, והפכו את הצעקנות לדיון רציונאלי מעמיק.
כשאני מוחה אני מסכלת למעלה אליכם, המרצים שלי, שתספקו לי את קול התבונה בתוך ביצת הפוליטיקה הכוחנית. כשאני נאבקת במאבקכם, אני מבינה שזה גם המאבק שלי, ומצפה למצוא אתכם לידי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
קרן סרנו
keren.sereno@mail.huji.ac.il

יום שישי, 4 במאי 2007

מי יחליף את אולמרט?



כששאלתי אנשים אם הם באים להפגנה, כמעט כולם ענו לי בשאלה: ומי שיחליף אותו יהיה יותר טוב? אתה מעדיף את ביבי כראש ממשלה?

הדחף הראשון הוא להגיד: וואללה, ביבי בטח לא בחירה יותר טובה. זה כנראה נכון, אבל עם עוד כמה רגעים של מחשבה אפשר להפריד בין העיקר והטפל. בין השיקולים קצרי הטווח וארוכי הטווח. לכאורה, להחליף את אולמרט עכשיו ולא לחשוב מי יבוא במקומו זה לתת לשיקולים קצרי הטווח לנצח. אני רוצה להסביר למה זה רק לכאורה.

ולשם כך אפשר אפילו להסתכל על טווח מיידי, בינוני, וארוך.

בטווח המיידי, נחליף את אולמרט. זה באמת יעשה הרגשה טובה, אבל זה לא העניין החשוב. מה שחשוב זה שמי שמרמה, משקר וגונב מתנהג בצורה נכלולית ומושחתת, מי שלא עושה את העבודה שלו - מפטרים אותו. זו נקודה משמעותית וממנה נובעות גם האחרות. אם לא נפטר את אולמרט, זה ייתן לכל מי שיבוא אחריו לגיטימציה להתנהג בדיוק אותו הדבר.

אפשר לשאול מה אולמרט שונה מכל מי שהיה לפניו, זו שאלה טובה. אבל אם לא פיטרנו את הקודם שלא מילא את תפקידו, זו סיבה לחזור על אותה טעות שוב? אם הדרך הנכונה היא להעניש אנשי ציבור גרועים, הרי שזה מה שצריך לעשות.

בטווח הבינוני, צריך לחשוב על מי שיחליף את אולמרט, ועוד קצת הלאה. אני מסכים עם זה שביבי הוא לא אופציה טובה, אבל הפעם הוא יידע, שאפשר להחליף אותו, ושאם לא ימלא את תפקידו, או ישקר, ירמה וייתן טובות הנאה לחברים שלו או סתם יישתמש בסמכות שלו שלא כראוי ייענש על זה. אם זה ייגרום לשקרנים כמו אסתרינה טרטמן, למאפיונרים כמו יורם מרציאנו או מטרידים כמו חיים רמון או משה קצב להתנהג קצת יותר יפה, ואפילו רק קצת, כבר השגנו משהו.

יש כאן עניין אחר, והוא מי צריך להעניש אותם? מערכת החוק או הציבור. לדעתי אין ספק שאנחנו, אבל זה נושא לבלוג נפרד.

אני לא תמים, אני לא מאמין באמת שזה יהיה הבדל גדול, אבל אפילו קטנטן זה משהו.

ובטווח הארוך? אם נשכיל לנצל את המומנטום של התנועה הזו, ונזכור שחשוב להעניש את מי שסורח (ולא לשמור עליו כעל אתרוג בגלל שזה נוח לנו בדיוק עכשיו), אולי אז יהיה תמריץ (שלא לדבר על סיכוי) לאנשים אחרים להכנס לפוליטיקה. אנשים טובים, מוכשרים, נקיי כפיים והכי חשוב, שרוצים להביא לשיפור אמיתי ולהתחיל תהליכים שיגרמו לשיפור כזה.

אני מקווה לראות אותכם בפעם הבאה שמפגינים על משהו שחשוב לכם

יום שבת, 17 במרץ 2007

מה אתה מצביע?


שאלה טובה, לא? האם אנחנו בכלל מאמינים למישהו שם למעלה. עד כמה התייאשנו מהמדינה, ומה הבעיה הכי בוערת שלנו?

לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה אנשים על דפוסי ההצבעה שלהם. נראה לי, שכולנו מסכימים על זה שצריך להצביע על פי מה שצריך לפתור. אני רוצה להציע דרך קצת שונה להסתכל על זה:

בואו נניח לרגע, שהנושא המדיני הוא לא זה שהכי חשוב לכם, כאזרחים מודאגים. נניח שהכי חשוב בעיניכם זה מצב מערכת החינוך, או איכות הסביבה, או הפערים החברתיים, או השחיתות או ביטוח חובה לכלי רכב, או מערכת הבריאות או כל נושא אחר. לכן, כדאי להצביע על פי נושא זה בלבד. אתם רוצים להתעלם באופן גורף מכל נושא אחר עליו מדברים המועמדים (במקרה זה - המפלגות) ולהצביע למפלגה שאם תיכנס לקואליציה, זה התיק שהיא תבקש.

אני מודע להתנגדות שזה מעורר, אבל תחשבו על זה עוד רגע. אם מרץ יקבלו 10 מנדטים, איזה תיק הם יבקשו? כנראה את תיק החינוך, כי זה מה שהם עשו בכל פעם אחרת שהיו בקואליציה. אם ש"ס יהיו בקואליציה מה הם יבקשו? מן הסתם את תיק הפנים, הדתות או הרווחה. מפלגת הירוקים? איכות הסביבה. יהדות התורה, מפד"ל, חד"ש? מה הם יבקשו? אני לא יודע, אבל אם אתם יודעים, נסו לשפוט על פי זה.

מייד יקומו המודאגים ויגידו: "אבל מה עם הביטחון? מה נעשה במישור המדיני?" רגע, תיכף נגיע לזה. ממילא מרבית תושבי המדינה מודאגים מן הביטחון ויצביעו לאחת המפלגות הגדולות. האם זה משנה? לדעתי - לא. הרי אם נבחן את התנהגות מפלגות השלטון בעבר נראה שאין שום הבדל. הליכוד פינה יישובים, העבודה בנתה והרחיבה התנחלויות, קדימה עשו גם את זה וגם את זה. כולם דיברו על ויתורים כואבים ועל מלחמת חורמה. בקיצור - אותו דבר. בקיצור - אין שום הבדל.

המסקנה המתבקשת לכן, היא שאם הנושא המדיני-בטחוני הינו החשוב ביותר בעיניכם, עליכם לעבור לנושא הבא ולהצביע על פיו. הרי אין שום הגיון לתת את הקול שלכם לאחת המפלגות הגדולות, שתציע מועמד לראשות הממשלה ותשמור לעצמה את תיקי הביטחון והחוץ. הרי ממילא זה ימשיך להתנהל בדיוק אותו הדבר. עדיף לחזק את המפלגה שרוצה להתעסק בדבר האחר, ויהא זה החינוך, איכות הסביבה, רווחה, תחבורה ציבורית, סחר בנשים, תאונות דרכים או כל עניין אחר הדורש תיקון.

ואחרי שכל אחד מאיתנו פתר לעצמו את ההתלבטות מה להצביע, שלא יעצור שם. שימשיך וידבר עם כל מי שהוא מכיר, עם חברים, שכנים וחברים לעבודה.

אה, כן, ואל תדאגו, גם אם כולנו נצביע לפי העיקרון הזה, יהיו מספיק אנשי ליכוד שיצביעו ליכוד ואנשי עבודה שיצביעו עבודה. הם עדיין יצביעו למפלגות הגדולות ואנחנו בכל מקרה נקבל ראש ממשלה שאיכפת לו רק מעצמו ומהסיגרים שלו...

יום רביעי, 17 בינואר 2007

תפקידן של ממשלות - חלק ב

אני ממשיך את הרעיון של הפעם הקודמת, והפעם אתחיל בנסיון להראות כי האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. אתאר כמה דוגמאות בודדות:

מפעלי תעשיה: להיפטר מפסולת תעשייתית בצורה טובה עולה כסף, למחזר פסולת עולה כסף. מי שמרוויח כרגע את הכסף הזה הם בעלי המפעלים, שאינם נדרשים לשלם אותו. מי שיישלם אותו בסוף זה כולנו, ילדינו ונכדינו, כי מי התהום שלנו, הנחלים, הקרקע והים, הופכים רעילים. המפעלים מעדיפים לייצר עכשיו ולא לדאוג לעתיד. הממשלה ממשיכה לאשר למפעלים לייצר, לזהם ולהרוויח הון עתק על חשבון הנכסים הציבוריים של כולנו: מים, אויר, קרקע, חוף ים, שקט.

חינוך: לגדל את הדור הבא כמו שצריך עולה כסף. לחסוך בכסף (בכל מחיר, לא איפה שסתם מבזבזים) משמעו לגדל את הדור הצעיר פחות טוב. שכר למורים טובים עולה כסף, לחסוך משמעו לשכור מורים פחות טובים. לחסוך בשכר למורים חוסך בכסף בטווח הקצר, ודופק את רמת המורים ואת מערכת החינוך לטווח ארוך.

עישון: עישון מכניס כסף לקופת המדינה ממיסים. הנזק מעישון הוא טיפולים רפואיים שעולים המון כסף אבל הם רחוקים בעתיד.

דלק ומכוניות: על שניהם המדינה מקבלת הרבה כסף ממיסים. יותר מכוניות משמעו יותר מיסים, אבל גם יותר זיהום אויר, יותר פקקים ויותר זמן עבודה אבוד. עידוד של האזרחים לשימוש באופניים או בתחבורה ציבורית יכניס פחות מסים למדינה, אבל יקטין את זיהום האוויר.

תעסוקה: השוק הישראלי הולך ומתמלא באנשים היוצאים לעבוד ואינם משתכרים מספיק כדי מחייתם. הממשלה נכנעת ללחצי החקלאים, התעשיינים והקבלנים ומאשרת הבאת עוד ועוד עובדים זרים. מספר דורשי התעסוקה כנראה ירד, אבל הוא ירד לאחר ששירות התעסוקה צומצם והופרט (תכנית ויסקונסין), הקריטריונים לחלוקת דמי אבטלה הוחמרו וכולם הפסיקו לבוא ללשכות התעסוקה כדי לדווח על כך שהם מובטלים... בטווח הקצר, זה חוסך כסף לממשלה ולמעסיקים. איך זה עובד לטווח ארוך? יותר עניים, עוד יותר מובטלים וגידול ענק בפערי ההכנסה.

נראה לי שזה מספיק, כדוגמאות, אולי נמשיך? אם הסכמתם איתי שתפקידה של ממשלה הוא תכנון לטווח אורך, אולי כדאי שנפרוט אותו לפרטים. אז מה צריכה הממשלה לעשות ומה עושים אם היא לא עושה את זה?

הממשלה צריכה לדאוג לכל מה שאין מישהו אחר שידאג לו, דווקא כי זה לא יכול להניב רווחים. זה כולל המון דברים וביניהם:

חינוך: חינוך חינם אמיתי, לכולם, ברמה המתאימה. אם חוגי העשרה בשעות אחה"צ הם חשובים, אז הם חשובים לכולם, ואולי יותר מכל הם חשובים לאלה שאין להם כסף לשלם עליהם, כי הם גם פחות משכילים וחסרים את היכולת להעשיר את ההשכלה של ילדיהם בעצמם.

השכלה גבוהה ומחקר: ללא משוא פנים ומיון רק על פי רמת היכולת של הסטודנטים. מחקר ופיתוח לא רק על פי קריטריונים כלכליים, אלא גם לשם המחקר עצמו.

שטחים פתוחים ואיכות חיים: איכות מים, אויר, חופי ים פתוחים לכולם.

בריאות: ולא רק בתי חולים אלא גם חומרים מסרטנים במזון, צבעי מאכל, חומרים משמרים, צעצועים מסוכנים לילדים וכו'.

ביטחון כלכלי: תעסוקה הוגנת לכולם, מינימום של אוכל, בגדים ודיור.

יש עוד דברים, אבל נראה לי שזה מספיק והרעיון הובן. בחינה של כל מה שיש שם מראה שלא רק שזה לא כלכלי, אלא שממשלה המתכננת לטווח ארוך צריכה להילחם במקרים רבים בתעשיינים ובעלי ההון. מפעלים המזהמים את הסביבה, יצרני מזון המוכנים להשתמש בצבע מאכל צהוב מסרטן רק כי הוא זול בכמה סנטים לכל טון, אנשי עסקים המוכנים לקנות את שירות בתי הסוהר ואת שירות התעסוקה ולהפיק מהם רווחים.

ועכשיו בואו נחשוב, מה מכל אלה קורה אצלנו? מתי הממשלה נלחמת למען טובת האינטרסים שלנו?

תפקידן של ממשלות - חלק א


לא בכוונה, יצא לי פוסט ארוך, אז החלטתי לחלק אותו לשני חלקים. בראשון, אנסה לחשוב מהו תפקיד הממשלה באופן כללי. בחלק השני, אפרוט את התפקיד הכללי הזה לפרטים ואתן מספר דוגמאות. בסוף, נראה אם הממשלה שלנו ממלאת את תפקידה (ואתם יכולים לנסות לנחש מה התשובה...).

למה קיימת ממשלה? לשאלה זו יש תשובות רבות. שתיים מהן, ישירה ועקיפה, ניתן למצוא בספרים רבים. הישירה, אומרת שזו דרך ההתפתחות ש חברות אנושיות. סקירה ממצה על התפתחות של מבנים פוליטיים ניתן למצוא בספר "בני מיננו" של האנתרופולוג/סוציולוג מרווין האריס. תשובה עקיפה אומרת שהחברות בהן התפתחה ממשלה, השמידו את כל אלה שלא היה בהם שלטון ריכוזי. את הטענה הזו, בהרחבה יתרה (ומיותרת) ועוד כמה דוגמאות ניתן למצוא אצל ג'ארד דיאמונד, למשל בספר "רובים חיידקים ופלדה". שניהם תורגמו לעברית.

אבל אני מנסה להרהר בשאלה אחרת. מכיוון שבמשטר דמוקרטי אנחנו, האזרחים, בוחרים את הממשלה, הרי שיש לנו הכוח לקבוע מה הם התפקידים שעל הממשלה למלא. תמיד נוכל בבחירות הבאות להעניש את חברי הממשלה על שלא מילאו את תפקידם. הממשלה, מצידה, מעדיפה לערפל את השאלה ככל האפשר, כך שהאזרחים לא יגיעו למסקנה הזו בדיוק. את זה עושים על ידי הפחדה, בורות וסתם ניסוחים מעורפלים. זה עובד מצויין. בעיני רוב הציבור תפקידיה של הממשלה הם כלכך לא מוגדרים עד שאין לאף אחד תשובה אמיתית. למה לא מלמדים את זה בשיעורי אזרחות, למשל?

נראה, שגם בין מי שעונה לשאלה אין הסכמה בנוגע לתפקידה של ממשלה. אם נשאל את בעלי ההון, אנשי העסקים ואילי הנדל"ן, הממשלה היא כלי נוסף להגדיל את הונם ולצבור עוד רכוש. אם לשפוט על פי התנהגותם של חברי הכנסת שלנו, או את שרי הממשלה בישראל, הם סבורים שתפקיד הממשלה היא לדאוג לתנאי המחייה ולסיפוק תאוות השררה שלהם עצמם. ידידים ובני משפחה של פוליטיקאים סבורים שהממשלה קיימת על מנת לסדר להם תנאי העסקה נוחים וכך גם חברי מפלגות בכירים וחברי מרכזים של מפלגות. וסתם עמך? כולנו טרודים יותר מדי בבעיות היום-יום עד שאין לנו זמן להתעסק בזה.

פעם הדרכתי קורס טיפוס והתפתחה שיחה על מערכות פוליטיות. אחד החניכים אמר לי שתפקידה של ממשלה הוא לשמור על מקומה בשלטון כשאמרתי לו שזה מה שהם עושים, אבל זה לא בהגדרת התפקיד. אני טענתי שתפקידה האמיתי של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים והוא צחק ממני.

אבל באמת, מהו התפקיד של הממשלה? אם לא צריך אותה, אז למה יש אותה? אפשר לומר שפעם חשבו שצריך ממשלה, ועכשיו היא, כמו כל ארגון גדול ומסורבל, מתקיימת מתוך האינרציה, ומשמרת את עצמה. אבל האם זה נכון? והאם אנחנו מוכנים לזה? על פי התפיסה הזו, יוצא שהממשלה קיימת כדי שנשלם לה מיסים ונעשה מה שהיא אומרת: נשלח את בנינו למות במלחמות, נמסור לה פרטים אישיים על עצמנו, לא נעשן מריחואנה, נשלם לה קנסות על עבירות תנועה וכו'.

וככה זה באמת נראה. הממשלה בישראל אינה דואגת לאינטרס הכללי של האזרחים אלא לאינטרס המיידי שלה.

אז מה באמת תפקיד הממשלה? אני אומר: לתכנן לטווח ארוך! הרי כל אחד מן האזרחים אינו מסוגל לעשות זאת. אולי לפעמים כן, אבל בדרך כלל לא. הרי בשעה שאנחנו צעירים ובריאים, אף אחד מאיתנו לא חושב על עלות הטיפולים הרפואיים שייאלץ לשלם כשיהיה זקן או חולה. תפקיד הממשלה הוא לקבוע מס בריאות שכל אחד צריך לשלם על פי משכורתו. כך הממשלה חשבה בשבילינו, ומתכננת עבורנו לטווח ארוך. זו דוגמה אחת, והיא אולי היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקרתה בישראל.

אבל רוב האזרחים סומכים על הממשלה שתדאג לעניינים בהם הם עצמם אינם מבינים: מערכת הבריאות, המים, התעסוקה, טיפול בפשע, ניהול מערכת הביטחון. הביטחון הוא דוגמה טובה. כמה מאיתנו יודעים לתכנן מערכה צבאית בכל הרמות? כמה מאיתנו יודעים על ההבדל בין שיקולים טקטיים לאסטרטגיים? על שימוש נכון בתוואי שטח להסתיר תנועת כוחות? על סיור, איגוף, הבקעה, חלוקת משאבים וסד"כים? לכן אנחנו סומכים על שר הביטחון, והוא סומך על אלופי המטכ"ל שיעשו את עבודתם נאמנה עבורנו.

במה מתבטא אותו "תכנון לטווח ארוך", שאני טוען שהוא תפקיד הממשלה? זה קשור לכל תחומי החיים ותמיד זה עניין של כסף. תפקידה של ממשלה הוא לתכנן בלי להתייחס ליעילות הכלכלית דווקא, אלא להיבטים האחרים, בכל נושא.

בפוסט הבא, שיהיה המשך ישיר של האחד הזה, אנסה לתת כמה דוגמאות בהן האינטרסים ארוכי הטווח וקצרי הטווח מתנגשים זה בזה. ועד אז, נסו לחשוב על תפקיד הממשלה בתוך כל זה.