על עילגות ודיסלקציה

מה הקטע הזה של ישראלים לכתוב בפורומים ובטוקבקים בשגיאות כתיב? ומה הקטע הזה שאם מעירים למישהו על זה שהוא עילג במיוחד, כל העילגים האחרים (שהם סתם אנלפבתים ועילגים, לא במיוחד) קופצים על המעיר: "מה יש לך? ואם הוא דיסלקט?

איתי סיפר לי לפני כמה חדשים שהוא היה בהרצאה על החברה הישראלית, שנתן איזה סוציולוג. הוא אמר שהמרצה התחיל במילים: "החברה הישראלית היא חברה אינפנטילית".

וזה נכון. מה זה אינפנטילי? שיכול לראות רק את עצמו, כאן ועכשיו. לא יכול לדחות סיפוקים, אנחנו קוראים לזה. אז מה זה קשור לדיסלקטים?

אני לא מקבל את התירוץ של הדיסלקציה מכמה סיבות:

קודם כל, לא יכול להיות שכל מי שכותב באינטרנט בשגיאות כתיב הוא דיסלקטי. אם זה היה נכון, היו איזה 90% דיסלקטים לפחות. זה הרי ידוע שלהורים עשירים יש יותר סיכוי שהילדים שלהם יאובחנו כדיסלקטים.

שנית, גם דיסלקטים יכולים להשתמש בבודק איות (או לפחות לנסות). נכון, זה מציק (ופחות ספונטני), ונכון, זה לא עולה על כל השגיאות, אבל זה יפתור חלק גדול מהבעיה.

שלישית, ניסויים (לא מתוכננים ובלי קבוצת ביקורת) מראים שאם טורחים לקרוא את מה שכותבים לפני שלוחצים על "שלח", זוכים להזדמנות מצויינת לתקן את הניסוי ואת מרבית שגיאות הכתיב.

לפני שנה, בערך, הערתי למישהו שאני מכיר על העברית האיומה שלו בפורום של המועדון האלפיני. הוא אמר שהוא דיסלקטי, כמובן, ואני מאמין לו שהוא מאמין בזה. ביקשתי ממנו, רק כניסוי, שבזמן הקרוב יקפיד לקרוא את מה שהוא כתב לפני שהוא שולח. אם משהו נראה לו מוזר או לא מובן, שיתקן.

וראו זה קטע. מאז הניסוחים שלו השתפרו קטעים, אין לו כמעט שגיאות כתיב יותר (בשנה האחרונה היתה לו שגיאה אחת!) כמה חדשים מאוחר יותר הוא אפילו התקשר להגיד לי שזה היה כמו קסם (המילים שלו).

ולעניין הספונטניות: זה נכון שלדיסלקטים יש יותר בעיה עם כתיבה וקריאה (והגהה), אז זו סיבה לא להתמודד? גם לנכים יותר קשה לרוץ ולקפוץ, אז מה, זה בסדר שישבו כל היום בבית? וזה פחות גרוע (לסביבה, להם זה גרוע) כי ה"דיסלקטים" האלה מזהמים לכולם את המרחב הציבורי.

אני אומר - זה לא דיסלקציה, זה פשוט חוסר כבוד לשפה שאנחנו מדברים, לדברים שאנחנו כותבים.

אם היה לנו כבוד לשפה שאנחנו מדברים וכותבים, היינו מייחסים לה (לשפה) יותר חשיבות מאשר לנוחות שלנו בשניה הזו. האינפנטיליות של החברה הישראלית, כבר אמרנו?

מה הקשר בין חינוך פרטי למים מינרליים?

(אזהרה, יש מספר רעיונות שאינם מוגדרים היטב בפוסט הזה, וזה ידוע לי. "בית ספר פרטי" הוא מונח שאינו מוגדר היטב, והא מכסה טווח רחב של בתי ספר וסגנונות חינוכיים. גם "מים מינרליים" סובלים מבעיה דומה של הגדרה...).

כל החברים שלי שגרים בגוש דן שותים רק מים מינרליים. הם אומרים שהמים בברז עכורים, מגעילים ולא ראויים לשתיה. הם ממשיכים לשלם על המים לעיריה, אבל קונים מים מינרליים. הרי כמעט ואין דבר יותר חשוב מהמים שאנחנו שותים.

לאחרונה התבשרנו שתי בשורות לא נעימות. האחת, שמים מינרליים הם לא כלכך בריאים כמו שחשבנו, וזה יצא מפיה של מהנדסת לבריאות הסביבה במשקד הבריאות (הנה המסמך עצמו). השניה, שגם נביעות וגם מי עדן הפסיקו את ביקבוק המים המינרליים שלהן כי המים שיוצאים מן המעיינות הם עכורים.

הרבה חברים שלנו התלבטו אם לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים או לבתי ספר של משרד החינוך. ההתלבטות היא מובנת, והרבה בוחרים לשלוח את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים. הם ממשיכים לשלם מיסים שאמורים לממן את חוק חינוך חובה, וגם משלמים למוסדות חינוך פרטיים. הרי כמעט ואין דבר יותר חשוב מהחינוך שאנחנו שותים, סליחה, נותנים לילדינו.

לא שאני חושב שלתת להורים את החופש לבחור בבית ספר מסויים לילדיהם זה רע. אבל כרגע, רק למי שיש לו כסף לשלם, יכול לבחור, ולא כולם.

מה הקשר בין הדברים? הקשר הוא, שבדיוק אותם האנשים שיש להם כסף לשלם על מים מינרליים, הם אלה שהיו יכולים להיאבק על כך שהמיסים העירוניים שהם משלמים ידאגו שאיכות המים בברזים שלהם תעלה. כך, הם גם יחסכו כסף, גם יוודאו שהם אכן מקבלים תמורה למיסים שהם משלמים, וגם, כתוצר לוואי ישפרו את איכות החיים הכללית בעיר, כלומר, ישפרו את איכות המים לאלה שאים להם כסף לקנות מים מינרליים. חוץ מזה, הרי בשבוע הבא כשיפטרו עוד 2500 אנשי הייטק, גם להם לא יהיה כסף למים מינרליים. ובמקרה שהם יהיו עם הילדים בגן ציבורי ויגלו ששכחו את בקבוק המים בבית, יוכלו לשתות מן הברזיה.

בדיוק אותם אנשים שיש להם כסף לשלם לבית ספר פרטי, הם אלה שהיו יכולים לדרוש תמורה טובה יותר לכספי המיסים שלהם מבתי הספר הציבוריים. כך, גם יחסכו כסף, גם יוודאו שהם מקבלים תמורה למיסים שהם משלמים, וגם כתוצר לוואי, ישפרו את רמת החינוך הניתנת לכולם. זה לא אלטרואיסטי, אלא אגואיסטי לחלוטין, כי זה ישפר במידה רבה את הסביבה האנושית שבה הילדים שלנו יחיו בשנים הבאות. הרי את התוצרים הגרועים של מערכת החינוך אנחנו פוגשים גם הרבה אחרי בית הספר היסודי והתיכון: בצבא, בכביש, בכנסת, בסופרמרקט ובכל מקום מסביבנו.

כבר כתבתי על זה בעבר, לפני יותר משנתיים, כשיערה היתה בדיוק לפני תחילת כיתה א'. לי, באופן אישי, לא היתה התלבטות. ידעתי שצריך לשלוח את הילדים לבית הספר האיזורי, שגם אם הוא לא הכי טוב שיש, הוא בהחלט בסדר גמור. ועל מה שלא בסדר, כך טענתי אז, המעורבות של ההורים יכולה להשפיע לטובה.

אני גאה במיוחד שלא אמרתי כלום על השקרים על טיב המים המינרליים שמוכרים לנו, כלומר, גם את המים וגם את השקרים מוכרים. אני מניח ששקרים דומים לזה יש גם בעניין החינוך...

יש לכם חברים או קרובים בחו"ל? זה מיועד לכם (ולהם)

כולנו חושבים, שכל אלה שנמצאים בחו"ל, ולא מתכוונים להגיע ביום הבחירות, הם לא קהל היעד של הפוסטים האלה, או המידע על תי"מ. אני אומר אחרת! אם הם מתכוונים לחזור מתישהו לארץ, ואפילו אם לא, זה צריך לעניין אותם.

ההמשך כתוב בגוף שני במקום שלישי, כדי שתוכלו פשוט להעתיק ולהדביק להודעת דוא"ל:

אתם בוודאי חושבים שכל זה לא נוגע אליכם, כי לא תהיו כאן כדי להצביע ממילא, אבל זה כן נוגע אליכם,

אם אתם מתכוונים לחזור הנה ביום מן הימים, אם הייתם רוצים שיהיה לכם ולילדיכם מקום טוב יותר לשוב אליו, אם אינכם מתכוונים לגור בישראל אבל יש לכם משפחה וחברים שגרים כאן (כמוני למשל...)

אם התשובה על אחד מאלה היא "כן", יש כמה דברים אחרים שאפשר לעשות, שהם אפילו קלים וזולים יותר מלקנות כרטיס טיסה ולבוא להצביע (שזה הכי טוב, אם אתם יכולים):

אילו דברים, אתם שואלים? הנה, הכנתי לכם אלגוריתם פשוט:

1/ שלחו את המיילים האלה לכל מי שאתם מכירים, גם לכאלה שלא יוכלו להצביע אבל הם בקשר עם מכרים וקרובים בארץ שכן יוכלו;

2/ הצטרפו לקבוצה של תי"מ בפייסבוק, ווודאו שכל מי שמקושר אליכם יודע על כך;

3/ מצאו חבר בישראל שלא התכוון להצביע ובקשו ממנו להצביע במקומכם, כי אתם לא יכולים לבוא...;

4/ חזרו על 3/; (אני יודע שזו לולאה אינסופית, אבל המחשבים היום כלכך מהירים שהם עושים לולאה אינסופית בכמה דקות...)

 

והנה הנוסח באנגלית

hi,

I know you probably think all this elections stuff is not meant for you, because you're not gonna be here to vote, but it is,

If you realize you're gonna come back some day, if you would want to have a better place to come back to, if you're not coming back but want to make it better for you're family and friends (like me...),

Then, there are other things you can do, that's far easier (and cheaper) than coming over to vote (which is great if you can),

What things, you ask? well, I've developed a simple algorithm:

1/ Forward those mails to everyone you know, even those who cannot vote but are in touch with people who can;

2/ Join the tym group in facebook and make sure all your friends know it;

3/ Find a friend in Israel that you know isn't gonna vote, and ask him to vote for you...;

4/ Goto 3/; (I know this is an infinite loop, but today's computers are so fast, they can do infinite loops in under 4 minutes)

יאללה, לעבודה, יש רק עוד כמה ימים

פנטזיה, חלומות באספמיה, ומכתב מסטודנטית אחת

מצאתי את המכתב, שמצורף בהמשך, בבלוג, "יהודית, דמוקרטית, ישירה", של ד”ר אורי אמיתי. הוא מובא גם כאן ללא שינויים, באישור הכותבת, קרן סרנו.

האמת היא, שעכשיו, כששביתת המורים הסתיימה, אני לא בטוח מה יקרה עם שביתת המרצים, עם הסמסטר ועם כל העניין, ואני חושש שהם, ואיתם האוניברסיטאות וכל המחקר הישראלי יישארו תקועים בבוץ שהם לא השתדלו מספיק לצאת ממנו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לחבור למורים, ולתלמידים, ולצאת מהקטע הסקטוריאלי הצר שהם היו, וכנראה יישארו, תקועים בו. אבל על זה כבר כתבתי כאו.

ונשמעות יותר ויותר קריאות כמו שלי, בפוסט ההוא,
הראשון. אני אמרתי, אז, ללכת להפגין על משהו שחשוב, אבל עכשיו אני חושב, או מפנטז: מה יהיה אם תקום מפלגה שמדברת רק על מערכת החינוך? האם זה נושא שיכול להכניס כמה חברי כנסת? האם יש כמה אנשי חינוך שלא יקחו את התיק הביטחון, רק כי הציעו להם אותו, אלא יעסקו בשיפור מערכת החינוך, נטו?

טוב, מספיק, הנה המכתב:

מרצים יקרים,
שמי קרן סרנו ואני סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים.
כמו סטודנטים וסטודנטיות רבים אני תומכת במאבקכם וכמו חברים רבים שלי גם אני לא הסתפקתי בצקצוק שפתיים ובשיחת שישי בסלון בבית, אלא יצאתי להפגין ולהשמיע קול מחאה על מצב החינוך וההשכלה בישראל, וכמו אזרחים רבים אני מביטה בלב כבד על מצבה של החברה הישראלית בהווה.
רבות דובר על הסטודנטים הישראלים האדישים, המותשים והמפונקים. אך קיימת קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שכן איכפת להם וכן מעוניינים להשפיע ולהיות מעורבים. בתור בוגרת המחלקה למדע המדינה אני עדיין גאה לראות בהפגנות השונות לא רק בנושאי השביתות, אלא גם בנושאים חברתיים אחרים (זכויות עובדים, ניצולי שואה וכו’) סטודנטים רבים שלומדים מדע המדינה או פכ”מ (פילוסופיה, כלכלה, מדע המדינה) שמהווים אחוז גבוה בין המוחים ביחס למספרם הקטן מכלל ציבור הסטודנטים. לצערי, פעמים רבות, כפי שקרה גם בהפגנה האחרונה בכיכר פאריז בירושלים, נשמעות רק סיסמאות ותו לאו. דרוש לחברה הישראלית חזון, ובהיעדר חזון מצד מקבלי ההחלטות הנבחרים, אנו הסטודנטים למדע המדינה נושאים מבט אליכם, המרצים שלנו-אותם פרופסורים ודוקטורים שמלמדים אותנו בין היתר את משל המערה של אפלטון שדן במחויבות של המלך הפילוסוף לעזוב את חיי העיון המרתקים והמבודדים לטובת אור השמש התובעני והחברה שזקוקה לו. אתם אלו שבוחנים אותנו על חשיבות ערך החינוך במחשבה הפרוגרסיבית, או על זכויות וחובות אזרחיות במדינה דמוקרטית. אתם אלו שמספקים לנו ידע השוואתי על הנעשה במדינות אחרות בעולם, על תנועות מחאה, על חשיבותה של חברה אזרחית תוססת ובועטת, ועל עובדת היות הידע באשר הוא כוח פוליטי. האם כל הנושאים הללו הם רק שמות של קורסים וסמינרים בשנתון עבורכם? האם הם רק מערכי שיעור בסילבוס שלכם?
אני לא מצפה מכם שתיקחו מגאפון ותופים ותצעדו ברחובות הארץ, או תבערו צמיגים שכן, פעמים רבות אלו טקטיקות פעולה של אלו שאין להם ברירה אחרת, עבור אותם אזרחים מושתקים ומודרים. אבל לכם, האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל, יש כוח ויש לכם הרבה ברירות אחרות- הופעה בתוכניות אקטואליה, במהדורות חדשות, פרסום מאמרי דעה, חתימה על עצומות, פרסום מודעות – תעשו משהו, תשמיעו את קולכם במאבק על עתיד החינוך וההשכלה הגבוהה שלנו.
אני יודעת שאתם עובדים קשה מאוד על המחקרים שלכם בימים אלו, אבל כאן מדובר במשהו שהוא יותר חשוב אפילו מפרסומים. אני בטוחה שיש לכם הרבה מה לתרום לדיון הציבורי ואני מחכה שתציפו את הציבוריות הישראלית בידע המחקרי והאישי העצום שלכם בדבר מקומו של החינוך ככלי למוביליות חברתית,שתציגו אלטרנטיבות לדרך ההתנהלות של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל לאור הניסיון מארצות אירופה המפותחות.פרסמו את טענותיכם על החברה הישראלית ובעיותיה הרבות בקביעת סדרי העדיפויות שלה ובדרכי קבלת ההחלטות שלה לא רק במסגרת ז’ורנאלים אקדמיים, או כנסים בינלאומיים. אני גם מצפה שתפגשו איתנו, התלמידים שלכם, ותעזרו לנו להכיר, להבין ולגבש אלטרנטיבות אחרות, וחזון טוב יותר לחברה הישראלית.
לאחר ההפגנה שנערכה בירושלים ביום שני 03/12 שני מרצים מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ראש המחלקה פרופ‘ אבנר דה-שליט ופרופ‘ מריו שניידר נעתרו להזמנת אגודת הסטודנטים וישבו איתנו בבית קפה ושיתפו אותנו בידיעותיהם ובדעותיהם על הנעשה בארץ ובחו”ל בתחום החינוך. ידע ותובנות אלו העשירו לאין ערוך את הסיסמאות והלהט שהיו עיקר ההפגנה שקדמה למפגש, והפכו את הצעקנות לדיון רציונאלי מעמיק.
כשאני מוחה אני מסכלת למעלה אליכם, המרצים שלי, שתספקו לי את קול התבונה בתוך ביצת הפוליטיקה הכוחנית. כשאני נאבקת במאבקכם, אני מבינה שזה גם המאבק שלי, ומצפה למצוא אתכם לידי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
קרן סרנו
keren.sereno@mail.huji.ac.il

והיום, על הסגל הבכיר. בכיר, עלק.

בהמשך לפוסט של אתמול, היום אזכיר את שביתת המרצים. זה יהיה פוסט קצר, כי כבר הכל נאמר, אני רק מרכז לינקים...

כמעט את כל מה שרציתי להגיד על שביתת המרצים, מצאתי כאן. חמש טעויות הכותב אומר, ואני אומר - רק אחת, בחמש התגלויות. זוכרים את הפוסט הראשון שלי?.

וגם, ד”ר אוֹרי אמיתי, מרצה להיסטוריה באונ’ חיפה כתב בין השאר "שביתת הסטודנטים כבר נכשלה, כיוון שכמעט אף אחד לא הרגיש בה – השובתים סבלו, ומחאתם נבלעה בשאר אירועי היום. גורל דומה צפוי לשביתת המרצים הנוכחית." הוא מוסיף וכותב "לא עוד שביתה למען תיקון שחיקה, מניעת העלאת שׂכר הלימוד, או תוספת יוקר זו או אחרת. על ארגוני המרצים לעשׂות יד אחת עם ארגוני הסטודנטים, עם התאחדויות המורים, ועם ארגוני הגננות והסייעות". הטקסט המלא נמצא כאן. שווה לקרוא.

אבל, התחושה הכללית היא, שהמרצים בסגל הבכיר הם באמת ובתמים סוג של אליטה. וזו תחושה מוצדקת, כי למרות שהם לא יותר טובים מכל אחד אחר, אפילו לא בהכרח יותר חכמים הם מתייחסים לעצמם ככאלה. זה אולי מאפיין כללי של אליטות: השופטים בבתי המשפט, החרדים האשכנזים, גם הרבנים הספרדים, גם בני עקיבא, הופה - חזרנו לאולמרט וביבי וכל האחרים. טוב, זה לא קשור.

אבל המרצים לא תמכו במאבק סגל עוזרי ההוראה לפני שנתיים, לא תמכו בשביתת הסטודנטים בשנה שעברה, ולא ממש מקשרים בין מצב השכר שלהם, לזה של כל המרצים הזוטרים, המורים והגננות. למה? כי הם סגל, ולא סתם, אפילו בכיר...

הייתי מצפה ממישהו שמבין בתורת המשחקים, במשא ומתן, בפונקציית תשלום, בנקודות שבת ובשיווי משקל (של נאש, זה מהסרט) שיחשוב קצת קדימה.

הייתי מצפה מכל השמאלנים האלה שבאוניברסיטאות, שיעמדו על הרגליים האחוריות ויעלו על בריקדות, או סתם ינצלו את ההזדמנות להראות שהם גם עושים ולא רק מדברים, ויהפכו את השביתה הזו למשהו יותר מקיף. זה אולי היה מראה דוגמה לסקטורים אחרים מה אפשר להשיג בחשיבה א-סקטוריאלית, ומעודד סקטורים אחרים לתמוך, אפילו במרצים. אבל הם מתנהגים כמו סקטור בעצמם, ובכך אינם שונים מעובדי חברת חשמל, מהנכים או מהסטודנטים שהם מלמדים.

מורים גרועים? בואו נפטר!

חזרתי!

האמת, שלא כתבתי די הרבה זמן, וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. התחלתי על כמה נושאים וקרה אחד משניים: או שלא הצלחתי לסיים נושא, לסגור קצוות למאמר שלם, או שתוך כדי כתיבה כלכך התעצבנתי מהנושא בעצמו, שלא יכולתי להמשיך ולהתרכז. כך נשלחו אל פח הזבל של הבלוג שלי התחלות של פוסטים על: יולי תמיר ומערכת החינוך, המיחזור על כל גרורותיו, התעשיינים המלאים בעצמם, והבלוג השחצני והמגעיל "הקפיטליסט היומי", שלא אתן אליו לינק. שווה לקרוא אותו כי מי שכותב שם, במיוחד אורי רדלר, כותב טוב. זו דוגמה לדתיות שלא של אלוהים אלא של רעיונות אחרים, מופרכים במידה דומה.

מהמתנגדים לאותה גישה, של אמונה עיוורת ברעיון כלכלי, ונכונות להתעלם מכל מה שלא מתאים לתיאוריה, וכאן אני כן אתן לינק לפוסט לדוגמה, יש את הבלוג של יוסי לוי. שווה לקרוא.

טוב, הנושא להיום - כמובן - שביתת המורים. יש כאן שני נושאים, למעשה. הראשון - מצב מערכת החינוך. כמובן שהמצב לא טוב. אולמרט אמר אתמול (ולא שהתחלתי להאמין למה שהרמאי הנכלולי הזה אומר) המערכת הוזנחה במשך 20 שנה. היום קראתי מאמר שטוען ש זה בכלל בכוונה. כנראה ששניהם צודקים, אבל מה זה עוזר?

המתנגדים להעלאה של השכר למורים טוענים שהבעיה היא שיש מורים גרועים, ולאלה לא מגיעה ההעלאה. בואו נניח שכל המורים הם גרועים. תירגעו, אני יודע שזו הכללה, מסיר אותה אחר כך, אבל לשם הטיעון, נניח. המתנגדים להעלאה של השכר אומרים שצריך לפטר אותם ולא לשלם להם יותר. אולי זה נכון, אבל הנקודה החשובה היא שאי אפשר להעביר אנשים למצב של מובטלים, ולו רק כי זה לא באשמתם. זה שהם מורים גרועים, זו ההתפתחות (או ההתנוונות) של המערכת. אם רוצים לשלם יותר למורים טובים יותר, צריך להפוך את הכיוון של המגמה. זה לא קורה ביום שבו נגמרת השביתה. זה לוקח בערך את אותו זמן שדרוש לפלוט את המורים הגרועים מן המערכת. לא בכוח, בפיטורים, אלא בסבלנות, בפנסיה. נכון, זה עולה הרבה כסף לשלם למורים הפחות טובים יותר כסף, אבל אם נסתכל לטווח ארוך, אפילו לטווח הבינוני, של כמה שנים, נבין שלשלם כסף לדור אחד גרוע, יותר טוב מלהפוך עוד כמה עשרות אלפי משפחות למשפחות במצוקה. זה נכון שיש מורי שאינם אישיות מרשימה, אבל יש גם כאלה שכן. אז זה לא שצריך להחליף את כולם. צריך להחליף את אופן החשיבה, את השיטה, ולחכות שהשאר יקרה לבד.

איך מחליפים? מעלים את השכר ומקפידים שהמורים החדשים שייכנסו למערכת, יהיו ראויים לשכר החדש. אם (ויש כאן קצת טרמינולוגיה של קפיטליסטים) ההיצע של מורים יגדל (כי יותר אנשים יחשקו בשכר הגבוה), אפשר יהיה לבחור רק את הטובים ביותר, וזה תהליך.

אני אומר, תעזבו את המורים שעכשיו במערכת, תנו להם להמשיך, חלק יפרשו בגלל הגיל, חלק יפרשו לפנסיה מוקדמת, כי יהיה להם קשה להשתלב במערכת משתפרת, וחלק יפרשו בגיל הפנסיה. מי מוכן לעשות את החשבון ולראות מה יהיה מספר המורים החדשים בעוד 5 או 10 שנים?

הנושא השני הוא שביתת המרצים, הסטודנטים, והקשר ביניהם. אבל על זה - מחר.

איזה צבע אנחנו אוהבים?

מה הקטע של הגופים הירוקים האלה? אחת הטענות העיקריות נגד גופים ירוקים היא שלא איכפת להם מבני אדם, איכפת להם רק מהטבע. למה להציל את עשרת הצבאים האחרונים בירושלים יותר חשוב מבנייה של עוד שכונה? למה גבעות השפלה (עליהן נסלל כביש מספר 6) חשובות יותר מהפקקים מהם סובלים תושבי גוש דן?

מה שאני רוצה לטעון כאן הוא שמאבקים בנושאים "ירוקים" הם בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. יש בהם את כל הסממנים שהיינו מבקשים ממאבק של סולידריות חברתית. במאבקים הירוקים משתתפת אוכלוסיה מעורבת, של אנשים צעירים ומבוגרים, משכבות סוציו-אקונומיות מגוונות. כולם יחד נאבקים למען איכות החיים של קהילות חלשות יותר, ובזה עיקר חשיבותם של המאבקים הירוקים בעיני.

כדי להבין על מה בדיוק אני מדבר כדאי לאפיין את האנשים הפעילים בגופים הירוקים. אני לא מדבר על רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, שמועלת בתפקידה בכל נושא שאני מכיר, אלא על האזרחים הפעילים ומצטרפים ל
חלה"ט, למגמה ירוקה, לאדם טבע ודין ועוד, בכל המאבקים שלהם. כל אלה הם אנשים שיש להם חיים, עבודה, קריירה ומשפחה לנהל, ועדיין מוצאים זמן לפעול לטובת כלל האוכלוסיה בישראל. קל לנחש, שמרבית הפעילים הללו אינם עניים (או לפחות לא נמצאים רחוק מתחת לקו העוני), הם בעלי השכלה מעל הממוצע, ובאופן כללי אינם נמצאים במאבק יומיומי כדי לשרוד.

במקום שאנסה לאפיין את מי שאיכות חייו תשתפר בעקבות מאבקים בנושאים "ירוקים" אולי כדאי לתאר כמה מאבקים או נושאים ירוקים, כאלה שנגמרו וכאלה שעדיין נמשכים .אני לא אסקור אותם בהרחבה, כי כל אחד מהם יכול למלא כמה מאמרים. במקום סקירה כזו אציין את אופי המאבק ואת מי שירויח מהצלחתו או כשלונו. אתן קישור מתאים או מספר קישורים.

כביש מס' 6: משאבים אדירים הושקעו בבניית כביש "חוצה ישראל". המטרה המוצהרת של סלילת הכביש היתה מזעור הפקקים בגוש דן וקירוב הפריפריה לאיזור המרכז. המאבק נגד הכביש התמקד בשמירה על השטחים הפתוחים שהכביש הורס, ובהפניית המימון הממשלתי לסלילת הכביש ותפעולו למערכות של תחבורה ציבורית. ממשלת ישראל הבטיחה לחברת "דרך ארץ", מפעילת כביש 6, תכנית הבטחת רווחים, לפיה אם לא יגיעו רווחי המפעילים לסכום מסויים, הממשלה תשלים את החסר. ברור שכביש 6, מהיותו כביש, תורם במיוחד למי שיש לו רכב פרטי, ואינו רלוונטי כלל למי שאין לו רכב כזה. כלומר, אוכלוסיות חלשות לא יוכלו להשתמש בכביש, אך המיסים של כלל התושבים, גם אלה שאין להם רכב פרטי וגם אלה שהכביש אינו משמש אותם כלל, ישמשו להבטחת הרווחים מהפעלת הכביש. יתרה מזו, תחזוקת הכביש ותפעולו עולים יותר ככל שיותר כלי רכב עוברים בו. כך, באופן פרדוקסאלי, רשת הביטחון הכלכלית יוצרת מצב בו לחברה המפעילה את הכביש יש אינטרס ברור להקטין את מספר המשתמשים בו, למשל, על ידי תעריפים גבוהים. סקירה לא מאד מפורטת, אך עניינית ניתן למצוא בערך על כביש 6 בוויקיפדיה.

בנייה על החוף: החוק בישראל מגדיר את החופים כמשאב ציבורי ואוסר בנייה על קו המים. החוק מופר באופן שיטתי. בכינרת חסומים כמעט כל החופים וקיבוצים וחופים פרטיים אוסרים, או מחייבים תשלום עבור שימוש בחופים. בים התיכון המצב גרוע עוד יותר. העיריות (לדוגמה עיריית חיפה ועיריית הרצליה) משתפות פעולה עם יזמים וקבלנים ומאשרות בנייה על החופים. מי שמרוויח מכך הם היזמים והפוליטיקאים. מי שמפסיד מהבנייה על החופים בתוך הערים הם התושבים, אך במיוחד אלה שאין להם רכב פרטי ואינם יכולים לנסוע מחוץ לעיר ולחפש חופים מבודדים.
עיריית הרצלייה משתפת פעולה עם האחים נמרודי.
עיריית חיפה משתפת פעולה עם האחים עופר.
על חופים, מרינות וסתם גנים לאומיים.

זיהום מים ואויר: המים והאוויר מזוהמים על ידי מפעלי תעשיה גדולים, מכוניות וביוב. מכיוון שאין תשלום קנסות או חיוב של המפעלים הללו, של בעלי מכוניות ושל עיריות על שימוש יתר וזיהום של משאבים ציבוריים (זה לא מדוייק, יש קנסות, אך משתלם יותר לשלם אותן אחת לתקופה מאשר לא לזהם) הרי שהמשאבים הללו הולכים ואוזלים. לעשירי גוש דן וחיפה יש כסף לקנות מים מינרליים במקום להשתמש במי הברז. לאחרים אין את הכסף הדרוש לשם כך והם נאלצים לקבל את המים באיכות הגרועה שמסופקים על ידי העיריות, אותם מים שממשיכים להיות מזוהמים על ידי המפעלים. דרך אגב, חלק מאותם מפעלים מזהמים, מקבלים תמיכה ממשלתית לעיתים במקום מפעלים ידידותיים לסביבה.

עמק הצבאים בירושלים: עמק קטן, מול צומת פת, שבו השתמרה אוכלוסיה שרידית של צבאים ובעלי חיים נוספים, בתוך מטעי פירות נטושים. בשנות התשעים גובשה תכנית, על ידי יזמי בנייה ועיריית ירושליים לבנייה של פרוייקט גדול בעמק, כאשר לטענתם, מרבית השטח יישאר פתוח ולא ייבנה עליו. למעשה, התכנית סגרה כמעט את כל השטח ואילו מומשה, השטח הציבורי היה הופך לשטח פרטי, לדיירי המתחם החדש בלבד. השטח הנדון נמצא בסמיכות רבה לשכונת הקטמונים בירושלים, שהיא שכונה בנוייה בצפיפות וענייה בשטחים פתוחים וגנים ציבוריים. סקירה של סיפור המאבק ניתן למצוא כאן.

עכשיו, בואו נאפיין את אלה שירויחו ואלה שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק. כנראה, שמי שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק יהיה אחד המשקיעים בפרוייקט עליו נסוב המאבק: חברת דרך ארץ (מפעילת כביש 6), בעליהם של מפעלים גדולים ומזהמים, יזמי נדל"ן, קבלני חול, בעלי מלונות, מפעילי מגרשי חנייה לא חוקיים, קבלני עפר.

ומי ירוויח? זה קצת יותר קשה. קודם כל, הגופים הירוקים שמשתתפים במאבקים האלה. אבל זה רק לרגע. מי מרוויח בטווח הארוך? בואו נבחן לדוגמה את הדוגמאות הספורות שהבאתי:

כביש 6: מי היה מרוויח מהעברת תקציבים לתחבורה ציבורית? אלה שאין להם אוטו ואלה שלא מעוניינים להיכנס עם האוטו שלהם לתוך תל אביב בכלל. כמה אנשים כאלה יש בארץ, בטח לא כלכך הרבה, אתם אומרים. נבדוק. על פי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) היתה פרקציית משקי הבית בישראל, שלהם מכונית אחת או יותר 57.3%. בשנת היתה 2005 57.7%. כלומר, בשנת 2005, ל42.3% ממשקי הבית בישראל לא היתה אף מכונית. מפתיע לא? זה כמעט חצי מן המשפחות. הייתי מוסיף ניחוש ואומר שאלו בדיוק המשפחות שלהן הרבה ילדים, לא מרוויחות הרבה כסף, וגרות רחוק מתל אביב. אתם בטח לא מבינים איך מישהו יכול להסתדר בלי אוטו? בדיוק.

בנייה על החוף: מי מרוויח מחופי ים פתוחים, נגישים, בתוך הערים? אותם אנשים שאין להם אוטו או אמצעים לצאת אל החופים המרוחקים שמחוץ לעיר.

זיהום מים ואויר: שיפור באיכות המים והאוויר תועיל במיוחד למי שאין ידו משגת לקנות בריטה, מזגן עם מטהר אוויר ומים מינרליים. שיפור כזה גם יקל על מערכת הבריאות. מי חולה מזה? לא עשירי ישראל, תהיו בטוחים.

עמק הצבאים: טוב, זה כבר מפורט היטב בקישור שהבאתי, אבל למה לתושבי הקטמונים לא מגיע איזור פתוח להסתובב בו, להימלט (ולו רק חלקית) מן ההמולה והרעש?

אפשר להמשיך, אבל נראה לי שהרעיון ברור. אם תבחנו את כל המאבקים הירוקים (תכנית ספדיה, רכבת במקון מכוניות, בלימת הבנייה לרוחב ובנייה לגובה בתוך הערים וכו') תגלו שהם תמיד, בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. וגם, אם לחבר אותם לפוסטים הקודמים, מנסים לחשוב על טובת הכלל, ולטווח ארוך, על פני טובתם של מעטים, לטווח קצר.

בתקווה לעולם ירוק יותר...

מה עם הילדים שעוד לא נולדו?

היום נדבר קצת על חינוך. ואני רוצה להתחיל בסיפור אמיתי. אנחנו גרים במושב שהוא חלק ממועצה איזורית. יש אצלנו קבוצה חזקה של הורים: משכילים, בעלי אמצעים ומעל הכל, מבינים את חשיבות החינוך לילדים ומוכנים לתרום.

השנה יערה עלתה לכיתה א' בבית הספר של המועצה האיזורית שמשרת את כל המושבים במועצה. אחרי שבשנים הקודמות היא ביקרה בגני הילדים של המושב, עם ילדים אחרים שכולם גרים כאן, באותו מושב. לפני תחילת שנת הלימודים, עם הכניסה של הילדים לכיתה א' התפתח דיון בין קבוצת הורים להנהלת בית הספר. ההנהלה קבעה שאת קבוצת הילדים של המושב שלנו יש לחלק לשלוש קבוצות - אחת לכל כיתה בשכבת א'. ההורים התרעמו על כך, והסיבה היתה, שככל שיש יותר ילדים ממושבים אחרים בכל כיתה, כך גדל הסיכוי שלילד שלהם יהיו חברים ממושבים אחרים. זו בעיה להורים, מכיוון שזה מאריך את הזמן הנדרש להסעת הילד לחברים. סיבה נוספת היתה, שזה מחרב את המרקם החברתי של המושב והורס את הקשרים שנוצרו בין הילדים בשנות הגן, שוב, בעיה להורים, כי אם רוצים לשמור על הקשר בין הילדים, זה נופל על ההורים.. סיבה שלישית, שלא נאמרה במפורש, היתה שהילדים שלנו טובים יותר באופן מובהק ושילוב של ילדים ממושבים אחרים יאיט את התקדמות הלימוד של ילדינו, ושוב, אם רוצים רמה גבוהה יותר בלימודים, ההורים יצטרכו להשקיע יותר.

זה מקרה טיפוסי של אינדיווידואליזם בכל מחיר. ותכנון בעל שיקולים צרים לטווח קצר לעומת תכנון בעל שיקולים רחבים לטווח ארוך.

כל הורה חושב רק על טובת הילד שלו, ומוכן להקריב תמורת זה את טובתם של כל האחרים. אבל כמה הורים חושבים על המעשה הקטן שלהם בפרספקטיבה ארצית, או איזורית (כלומר, של המועצה האיזורית)? חשבו מה יקרה אם כל ה"טובים" בלימודים יתרכזו בכיתה אחת, ויהיו תלמידים טובים, ילדים טובים, ההורים ישקיעו רק בהם וכן הלאה. הרי זה אומר ששאר הכיתות בשכבה יהיו הרבה פחות טובות, הילדים יהיו יותר אלימים, פחות משכילים, פחות אהובים (הקיצוניות היא בכוונה). בסופו של דבר, הסביבה החברתי שבה הילדים ה"טובים" יתבגרו ויחיו בה תהיה מחורבנת, אלימה, מלאה בוּרוּת. האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום?

הקטע הגדול בעיני בכל הפגישות של הורי הילדים היה שהיו שני סוגים של טיעונים נגד הפיזור של הילדים במספר כיתות, שניהם בלתי רלוונטיים לעניין הפיזור עצמו.

הסוג הראשון נגע בטרחה להורים, בזמן ובכסף. למה זה לא רלוונטי לפיזור? כי ההחלטה על הפיזור נעשתה לפי שיקולים חינוכיים ושל ניהול בית הספר, ואין תפקידו של בית הספר למנוע טרחה מן ההורים. הרי הורה שבנו או ביתו יגלו כשרון יוצא דופן בנגינה בכינור לא יהסס ויסיע את הילד שלוש פעמים בשבוע עד לביתו של המורה הטוב ביותר לכינור בסביבה. גם זה תפקידו של בית הספר? כנראה שלא. הנהלת בית הספר אמורה לדאוג לכלל התלמידים ואם לדעת ההנהלה משהו ישפר את מצבה של כלל אוכלוסיית התלמידים, זה מה שעליה לעשות.

הסוג השני היה בדיוק על זה. כלומר, על זה שלמנהלת בית הספר יש ראייה מערכתית ושיקולים מערכתיים. אבל זהו בדיוק תפקיד ההנהלה, לא? הורי הילדים המתנגדים לחלוקה ניסו להביא את עניין ה"שיקולים המערכתיים" לאבסורד, כאילו ש"המערכת" היא הדלתות, המבנה, הכסאות הגירים והלוחות בביה"ס, ולזה ההנהלה דואגת, במקום לילדים שלנו.

תראו, אני אהיה אחד האחרונים שיטענו שמערכת החינוך בישראל מתפקדת כראוי, שהיא יעילה וטובה, שהמורים מצויינים ואין מה לשפר, אבל המקרה הזה אני דווקא התרשמתי שהשיקולים של ההנהלה משרתת את האינטרסים של ההורים לטווח הארוך, גם אם היא גורמת אי נוחות מסויימת בטווח הקצר.

בואו נמשיך, בקשר למערכת החינוך. שוב אני שואל (בעיקר את עצמי, אבל גם אתכם) האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום? האם לא כדאי להתחיל לשנות את זה?

השאלה הבאה היא מי צריך לנסות לשנות משהו במערכת החינוך? למרבה הפלא, מי שהכי כדאי לו להשקיע בזה הוא מי שעדיין אין לו ילדים. נשמע מגוחך, לא? כי הוא, למרות שהיום הוא לא חושב על זה, ירוויח הכי הרבה מזה שהשינוי יתחיל יותר מוקדם. היום אמנם אין לו ילדים, אז לכאורה אין לו שום עניין לטפל בזה, אבל הילדים של היום כבר סובלים מתחלואי המערכת. ככל שהשינוי יבוא יותר מוקדם, ככה ילדיו העתידיים של מי שאין לו ילדים ירוויחו יותר שנים במערכת לאחר תיקונה.

איך עושים את זה? בשני הכיוונים:

1. דרך קהילתית: כאן מדובר בסביבתכם הקרובה. השקיעו בכמה ילדים שאתם יכולים, לא רק בילדים שלכם, כמה שיותר. אם אתם יודעים משהו ומוכנים ללמד את הילד שלכם - למדו את כל הכיתה, אולי את כל השכבה. אל תשלמו לילד על חוג, פתחו חוג בעצמכם. זכרו שהילדים שזקוקים להעשרה יותר מכל הם אלה שהוריהם אינם מודעים לחשיבותה או אינם מסוגלים לתת אותה לילדיהם (כלכלית או תפיסתית) ונסו לעזור.

2. דרך מערכתית: תמכו בשיפור מעמד המורה, בהצעות לרפורמה כללית שתקטין את גודל הכיתות ולא תגדיל אותן. סרבו לתכניות המתייחסות לבתי הספר כאל יחידה כלכלית שצריכה להראות מאזן חיובי בסוף השנה. זכרו שבית הספר אינו שירות בייביסיטינג לילדים, ושתפקידו להשלים את החינוך בבית, לא לבוא במקומו, ונהגו על פי כך.

זהו להיום, אני מקווה שלא עצבנתי יותר מדי אנשי עסקים. אבל הם עצבנו אותי קודם, עם ההמלצות להפריט את האמ-אמא של מערכת החינוך ולסגור בתי ספר לחינוך מיוחד כי זה לא "משתלם" לשים מורה על פחות משלושים תלמידים. לי אין ילדה בבית ספר כזה, אבל מה יעשה מי שיש לו?