‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 7 בספטמבר 2009

יתרונות הקפיטליזם

כבר הרבה זמן אני כותב התחלות של פוסטים בנושאים כלכליים שלא מבשילות לכלל אמירה שלמה. זה פשוט לא מצליח לי.


לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם חניך בקורס טיפוס שטען שתפקידה של הממשל הוא לשמור את השלטון לעצמה, ולדאוג לתפקידי השרים. הוא היה בן 16 אז, ואני חושב שזה די עצוב שכה חושב נער בן 16. טוב, הוא צדק מבחינה זו שזה מה שהם עושים, כלומר, שהם חושבים שזו דרך ההתנהלות הנכונה. אני טענתי אז, ולפני שנתיים גם כאן ובהמשך כאן, שהתפקיד של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים. לשם כך היא הוקמה. ממשלה שלא עושה זאת, צריכה להיענש ולא להיבחר שוב. האזרחים צריכים למנות ממשלה שתדאג לרווחתם.


קפיטליזם, ובכן, זה קצת יותר מורכב, אבל אחד מתפקידי הממשלה הוא לרסן את הקפיטליסטים, כנראה.


קראתי פוסט מצויין היום, קצת ארוך, אבל מצויין וכתוב טוב, שמסכם בדיוק את מה שאני רציתי לכתוב בנושא הקפיטליזם, יתרונותיו, ומי באמת נהנה מן היתרונות הללו (רמז - לא אנחנו). הנושא הוא: "האם אדם רציונלי, שאינו בעל הון, יכול להיות קפיטליסט".


וכדי להביא את הצד השני - הקפיטליסט היומי מציג חבורה של פנאטים דתיים, שהדת שלהם היא, כמובן - הקפיטליזם.


תהנו.



יום חמישי, 7 במאי 2009

ביבי החדש

שוב צדק ז'וזף-דה-מייטר (Joseph de Maistre) באימרה שלו ש"כל עם מקבל את הממשלה שמגיעה להם" (Chaque nation a le gouvernement qu'elle mérite). ביבי הבטיח עזרה לחלשים. ביבי השתנה, זה ביבי חדש. ביבי ידאג לכולנו. כן, בטח. ושוב קיבלנו את אותה מדיניות כלכלית שמקצצת בשירותי המדינה, דופקת את הביטחון הסוציאלי ונכנסת בחלשים ובאם-אמא שלהם. והאמת? זה מגיע לנו.


על מה אני מדבר? על עיקרי תקציב המדינה לשנים 2009-2010 (טיוטה, רק טיוטה). מה קורה שם? ראה זה פלא, כל אלה שהצביעו לביבי, כמו ויקי כנפו שהצביעה לביבי בפעם הקודמת, ישלמו את המחיר על כך שהוא נבחר. ולמי שיגיד שביבי מבין בכלכלה, אצטט את סימונה סרמונטה במאמרה המצויין צמיחה שלילית? אמור מעתה, מיתון חיובי!, בו היא מצטטת את הכלכלן קנת’ בולדינג, שאמר ש"מי שמאמין שצמיחה אקספוננציאלית יכולה להמשיך לנצח בעולם סופי - הוא או משוגע או כלכלן.”


ורק שלא תחשבו שאני מביע תמיכה במפלגת העבודה. למרות שלי יחימוביץ' ודניאל בן סימון, שהם אכן סוציאל דמוקרטים בהשקפתם, העבודה היחידה שעושים שם היא עבודה בעיניים. אותה מדיניות של הפרטת השירותים לאזרח ושל התנערות המדינה מאחריויותיה יושמה לאורך כל שנות שלטון מפלגת העבודה (דוגמאות מוכרות הן בית הסוהר הפרטי של לב לבייב, המעונות לחוסים, והפרטת חברת החשמל, כולם קודמו על ידי אנשי מפלגת העבודה). לא מאמינים? בקרו יותר באתר עבודה שחורה.



רגע, אז למה ביבי נבחר? כי הוא השתנה? לא! רק כי הוא מכר לכולם את המשנה המדינית שלו, את ההפחדות ואת ההיסטריה. זה תמיד מנצח את הבחירות. עד שלא נלמד שלחיים שלנו כאן חשובה לא פחות המשנה הכלכלית/חברתית/סביבתית (כן, כן, סביבתית). נמשיך לקבל ביבים וליברמנים (וברקים ואולמרטים).


ואם אתם בוחרים רק לינק אחד מכל אלה שקישרתי אליהם - תקראו את זה.

יום שני, 16 בפברואר 2009

פוסט ראשון אחרי הבחירות

בימים האחרונים קיבלתי הרבה מיילים מפעילים של תי"מ, שמספרים על התחושות שלהם בעקבות הבחירות. אז גם אני רוצה.


אני לא מצטער שהצבעתי [ה]. יש בי קצת צער על התוצאה, כי קיוויתי שכן נעבור את אחוז החסימה, אבל איפשהו ידעתי שזה לא ממש ריאלי. מצד שני, אני יודע שעשינו עבודה לא רעה בכלל. בבית זית, מעוז ותיק של תנועת העבודה, קיבלנו 7%. בספירה לא מדוייקת, אני יודע על כ-30 איש שהצביעו [ה] לאחר ששמעו אותי מדבר על זה. אם כל פעיל שלנו היה מביא עשרה מצביעים לקלפי...


מצד שני, ברור לי שיוצא לי לדבר רק עם מצביעים ממעמד סוציואקונומי דומה לשלי: משפחה, חברים, שכנים בבית זית, מטפסים בקיר. זה כנראה נכון גם לפעילים אחרים. המטלה של כולנו לבחירות הבאות היא לפרוץ את המחסום הזה, ולהעמיד כמות של פעילים מכל המעמדות ומכל המגזרים. כך שאלה שנדבר איתם, יגיעו למצביעים פוטנציאליים מכל המעמדות ומכל המגזרים. אנחנו הררי מציגים את עצמנו כמפלא על-מגזרית (או אל-מגזרית).

הכל מקרה, זו נראית לי משימה קשה, ולכן לא אקח אותה על עצמי, אבל אני מקווה מאד שמי שאחראי על הקמפיין העתידי חושב בכיוון הזה, ולא יתחפר באוכלוסיות הבלוגרים והרוחניקים והירוקים.


הנקודה החשובה בכל העניין הוא "קיימות", המונח המעורפל הזה שמשמש גם את התנועה הירוקה וגם את "ירושלים בת קיימא" וגם את מימד. קיימות מבוססת על מספר יסודות, שהחשוב בהם (לפחות לטעמי) הוא תכנון לטווח ארוך. אני חושב שאוכל לסובב כל טענה של קיימות כך שאפשר יהיה להראות שהיא למעשה תכנון לטווח ארוך.


אם לא הסכמתם איתי בעניין הקיימות, אתם מוזמנים להגיב ואני אנסה להגן על הטענה שלי, אבל אני אמשיך כאילו יש הסכמה. אם תי"מ מתרכזת בתכנון לטווח ארוך, זה יהיה טפשי לאבד את התנופה, להתאכזב, או לראות את תוצאות הבחירות הללו כהוכחה שאין מקום לתנועה כזו במציאות הישראלית.


אני קורא לכולכם לחשוב חיובי, ולמצוא איזה דבר אחד קטן שאפשר לעשות כדי להגדיל את החשיפה ואת ההצלחה שלנו בבחירות הבאות.

יום שני, 9 בפברואר 2009

הישורת אחרונה - יום לפני הבחירות

אחרי שכתבנו, דיברנו, שכנענו, וכל מי שמכיר אותנו כבר שמע על תי"מ זה הזמן להתגייס למאמץ אחרון ולהפגין נוכחות בקלפיות. כל מי שיכול, מוזמן להצטרף ולהשפיע על המצביעים ליד הקלפיות. 

יש כבר אלפי מתנדבים ופעילים שרוצים לראות אותנו מצליחים מחר. כל אחד נוסף יעזור. לבשו חולצה ירוקה ועם [ה], דברו עם אנשים, הפגינו נוכחות.

אם אתם יכולים, ומוכנים, שלחו מייל ל- yerukmad@gmail.com, וייצרו איתכם קשר.

יום רביעי, 4 בפברואר 2009

כמה סוגי הצבעה יש?

יש כמה סוגי הצבעה:
1. הצבעת מחאה (שבה כמה רמות): לא מצביעים בכלל, שמים פתק לבן,  או מצביעים למשהו קיקיוני כמו גימלאים, עלה ירוק, מפלגת זכויות הגבר או מפלגת נהגי המוניות.
2. הצבעת "איזה פחד": בה בוחרים איזה ליברמן או ביבי עם הבטחות לפתרון בזק לכל הבעיות הקיומיות. הצבעה כזו מונעת מהפחדות של פוליטיקאים ש"תיכף לא נהיה כאן".
3. הצבעת "הרע במיעוטו": באה מתוך הרציונל ש"כולם חרא, אז נצביע למי שהוא הכי פחות חרא".
4. יש גם הצבעה מסורתית: "תמיד הצבעתי/כולם אצלנו מצביעים למפא"י/ליכוד/ש"ס.

והכי נדיר הוא הסוג החמישי:
5. הצבעה חיובית: אני מצביע למישהו ראוי, שפוי, אמין, עם רקורד של עשיה. אני מצביע למישהו שאני רוצה שייצג אותי בבית הנבחרים.

אף פעם לא היה כזה, תמיד היתה רק קומבינציה ליניארית של האחרים. הפעם, אני כלכך שמח שיש את האופציה הזו, שאין לי בכלל ספק למי אני הולך להצביע. 

ושושי, אני מקווה שהיא תסלח לי על הפמיליאריות מצאה 7 סיבות (חיוביות בלבד) למה להצביע לתי"מ.


ואם לא התכוונת להצביע - שים [ה] בקלפי בשבילי.


יום שלישי, 3 בפברואר 2009

ועוד משהו על אחוז החסימה...

עלה על דעתי אתמול: ממה אני אתבעס יותר? אם אצביע לתנועה הירוקה - מימד ולא נעבור את אחוז 
החסימה, או אם אצביע למפלגה אחרת (לא משנה איזו) ותי"מ כן תעבור, אבל בלעדי?

והיום אמרתי את זה לכמה אנשים, והם אמרו: "ואללה".

יום שני, 2 בפברואר 2009

יש לכם חברים או קרובים בחו"ל? זה מיועד לכם (ולהם)

כולנו חושבים, שכל אלה שנמצאים בחו"ל, ולא מתכוונים להגיע ביום הבחירות, הם לא קהל היעד של הפוסטים האלה, או המידע על תי"מ. אני אומר אחרת! אם הם מתכוונים לחזור מתישהו לארץ, ואפילו אם לא, זה צריך לעניין אותם.

ההמשך כתוב בגוף שני במקום שלישי, כדי שתוכלו פשוט להעתיק ולהדביק להודעת דוא"ל:

אתם בוודאי חושבים שכל זה לא נוגע אליכם, כי לא תהיו כאן כדי להצביע ממילא, אבל זה כן נוגע אליכם,

אם אתם מתכוונים לחזור הנה ביום מן הימים, אם הייתם רוצים שיהיה לכם ולילדיכם מקום טוב יותר לשוב אליו, אם אינכם מתכוונים לגור בישראל אבל יש לכם משפחה וחברים שגרים כאן (כמוני למשל...)

אם התשובה על אחד מאלה היא "כן", יש כמה דברים אחרים שאפשר לעשות, שהם אפילו קלים וזולים יותר מלקנות כרטיס טיסה ולבוא להצביע (שזה הכי טוב, אם אתם יכולים):
אילו דברים, אתם שואלים? הנה, הכנתי לכם אלגוריתם פשוט:

1/ שלחו את המיילים האלה לכל מי שאתם מכירים, גם לכאלה שלא יוכלו להצביע אבל הם בקשר עם מכרים וקרובים בארץ שכן יוכלו;
2/ הצטרפו לקבוצה של תי"מ בפייסבוק, ווודאו שכל מי שמקושר אליכם יודע על כך;
3/ מצאו חבר בישראל שלא התכוון להצביע ובקשו ממנו להצביע במקומכם, כי אתם לא יכולים לבוא...;
4/ חזרו על 3/; (אני יודע שזו לולאה אינסופית, אבל המחשבים היום כלכך מהירים שהם עושים לולאה אינסופית בכמה דקות...)
 
והנה הנוסח באנגלית

hi,

I know you probably think all this elections stuff is not meant for you, because you're not gonna be here to vote, but it is,

If you realize you're gonna come back some day, if you would want to have a better place to come back to, if you're not coming back but want to make it better for you're family and friends (like me...),

Then, there are other things you can do, that's far easier (and cheaper) than coming over to vote (which is great if you can),

What things, you ask? well, I've developed a simple algorithm:

1/ Forward those mails to everyone you know, even those who cannot vote but are in touch with people who can;
2/ Join the tym group in facebook and make sure all your friends know it;
3/ Find a friend in Israel that you know isn't gonna vote, and ask him to vote for you...;
4/ Goto 3/; (I know this is an infinite loop, but today's computers are so fast, they can do infinite loops in under 4 minutes)

יאללה, לעבודה, יש רק עוד כמה ימים

יום ראשון, 1 בפברואר 2009

אחוזי חסימה וכמה טענות על סקרי בחירות

אני הייתי קצת מיואש מזה שבגלל המלחמה יש בערך שבועיים לנהל קמפיין. אבל זה מה שיש...

קודם כל, שוב על אחוז החסימה. הרבה אנשים מוטרדים מאד מעניין אחוז החסימה. כבר כתבתי על זה כאן. אני באמת לא מבין איך מישהו יכול לשקול אפילו להצביע לעבודה אחרי כל ההבטחות המופרות שלהם, פעם אחרי פעם. לטעמי, להצביע לאחת המפלגות הגדולות זה הרבה יותר לזרוק את הקול שלי לפח. אני מעדיף להסתכן בכך ולשפר את הסיכוי שהתנועה הירוקה -  מימד תעבור את אחוז החסימה.

זאת ועוד, הקול של כל אחד מאיתנו לא יחסר במפלגה גדולה. בכל מקרה יהיו להם מספיק מצביעים שלא מסוגלים לסטות ממה שהם רגילים. אנחנו צריכים כל קול.

עוד אנשים כתבו, כמעט מילה במילה, את מה שאני ניסחתי במילים שלי. לא מאמינים? הנה. 

אורי אמיתי כתב כאן, משהו כתגובה למישהו שטען שהוא "זורק את הקול שלו לפח".

ומשהו שאהבתי , הנה כאן, היה תשובה לכל מצביעי העבודה וקדימה, ש"אבל מה יהיה אם הם יעברו את אחוז החסימה? זרקת את הקול שלך לפח!". אין טעם, הוא אומר, להכניס את הנציג שלכם לכנסת ולהרגיש טוב, רק כדי ש-5 דקות אחרי זה הוא יצחק לכם בפנים.


אבל אני חושב שהטיעון שלי היה הכי טוב, הרי הם יעשו בדיוק את אותו הדבר. זו המציאות שמכתיבה להם את ההתנהלות. הם ימשיכו לכסח את הפלסטינים, להעביר תקציבים לש"ס ולחרדים, להפריט כאילו אין מחר ולקצץ בתקציבי משרד החינוך והמשרד לאיכות הסביבה. גם אם אתם בעד כל אחד מאלה, וגם אם נגד, זה לא משנה לאיזו מפלגה גדולה תצביעו.

לעניין הסקרים (1): הסוקרים לא שואלים בכלל על התנועה הירוקה -  מימד. תי"מ אינם אופציה עבור הסקרים, אז ברור שאנחנו לא מופיעים בסקרים. זה לא אומר בכלל שהתנועה לא תעבור את אחוז החסימה. 
לעניין הסקרים (2): השגיאה בסקרים גדולה מאחוז החסימה. מכאן שגם מפלגה שמקבלת בסקרים מספר קולות קטן מאחוז החסימה, עשויה לעבור אותו (ולהיפך).
לעניין הסקרים (3): יש לציבור הישראלי נטיה ברורה לשקר לסוקרים ולתת תשובות לא אמיתיות בכוונה. כבר רבים טענו את זה לפני, הנה דוגמה מהבלוג המצויין של יוסי לוי, נסיכת המדעים. והנה אותם אלה שמתגאים בכך, בקהילה של תפוז.
לעניין הסקרים(4), זה קצת יותר טכני: אין שום ציון בסקרים של שיעור המסרבים להשתתף בסקר, מהי המובהקות הסטטיסטית וכו'. הנקודה היא שסוקרים טוענים שסקרים הם כלי חיזוי טוב, והראיה, הם בדרך כלל מצליחים לחזות את התוצאה. זה נכון ולא נכון. הם מצליחים לחזות את התוצאה שהיא, למשל, שיש שלוש מפלגות גדולות ועוד כמה קטנות. אם יש שני מתמודדים הם יכולים לחזות את המנצח, אבל לא בכמה אחוזי הפרש הוא ינצח. הם מצליחים לחזות באופן מובהק יותר טוב מסתם ניחוש, אבל לא אומרים בכמה החיזוי שלהם יותר טוב, רק שהוא יותר טוב. הנה מאמר שלם על הנושא הזה.

ואני לא לבד, יש עוד כאלה שחושבים שהסקרים לא רציניים.

יום שבת, 31 בינואר 2009

לא ממש פוסט, אוסף קישורים.

היום כולם אצלנו חולים, ואין לי כוח לכתוב, אז אני מצרף כמה קישורים:



ועוד אחד, פוסט בבלוג של שושי פולטין. התגובה הראשונה, של שחר אילן, כתב "הארץ", ובה הוא טוען ש"אם התנועה הירוקה תפתיע, זו לא תהיה הפתעה"

ואחרון, הירוקה בתנועה, בלוג הפעילים של התנועה הירוקה - מימד

תיהנו, ותפיצו לכל מי שאתם מכירים. זה הכוח שיש לכם לשנות.

יום חמישי, 29 בינואר 2009

והיום - תעמולת בחירות א-לה מיכה (2)

בימים האחרונים היו לי כמה דיונים על אחוז החסימה. זו הבעיה שמטרידה את מרבית האנשים ששוקלים להצביע למפלגות קטנות. כלומר - אם כדאי להצביע לה, כי אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, אז הקולות לא ייחשבו בכלל.


לזה יש לי שתי תשובות:


הראשונה היא שאני משוכנע לחלוטין, אבל לחלוטין, שאם כל מי שחושש מזה שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה היה מצביע למפלגה הזו, היא היתה עוברת את אחוז החסימה.


השניה, והיא אישית שלי, שאני מעדיף שהקול שלי יילך לפח ולא שיילך לאחת מן המפלגות הגדולות, שאין לי איתן ולא כלום. אמנם יש בעבודה את שלי יחימוביץ' שעשתה עבודה מעולה בכנסת האחרונה, אבל היה גם את גדעון סער מהליכוד. בכל מקרה, המפלגות הגדולות תהיינה גדולות בכל מקרה, ואצלן לא תהיה עדיפות גבוהה לנושאים שחשובים לי. יוצא שלתת את הקולות שלנו להן, או לזרוק לפח - זה אותו דבר.


ובנוסף, 

אני כבר החלטתי שאני מצביע ל,תנועה הירוקה - מימד. אבל הטיעונים שלי נכונים לכל מפלגה קטנה אחרת. אני דוחק בכולם להפיץ את הקישור לפוסט הזה לכל מי שברשימת המכותבים שלכם, ואפילו לבקש מהם להפיץ אותו הלאה.


פוסטים קודמים שלי בנושאים קרובים יש כאן, כאן וכאן.

והיום - תעמולת בחירות א-לה מיכה

לפני הרבה שנים הייתי בכנס של המכון לרציונליות שהתקיים בנואייבע. היה שם איזה דוקטור למשהו, לא זוכר את שמו או למה הוא היה דוקטור (או אם הוא היה דוקטור בכלל), אבל אני כן זוכר משהו שהוא אמר. הוא אמר שהוא לא מצביע בבחירות. לא בגלל שאין לו למי להצביע, או שהוא שונא פוליטיקאים, או שהוא לא מאמין להם בכל מקרה.


לא. הוא אמר שהוא לא מתעניין בזה ולא מוכן להשקיע את הזמן לבחון את הנושא, ועוד פחות מזה הוא מעוניין להצביע הצבעה לא מושכלת.


מייד קיבלתי את דעתו, והכרזתי גם אני שאני לא מצביע, אבל יצא שכן הצבעתי. כל פעם, הייתי מציע את הקול שלי לחבר שהיה בחו"ל באותו זמן, וידע למי הוא רוצה להצביע, פשוט הוא לא היה יכול כי לא היה בארץ.


כמה שנים אחר כך דיברתי עם אנדריאה, אבא של נורית, והוא אמר שלא יכול להיות ש"כולם גרועים באותה מידה". אם נגדיל את הדיוק של המדידה בכל במידה מספיקה, נגלה שיש הבדל. אז בטוח שאפשר להחליט למי להצביע.


הבעיה, כמובן, היא לשקלל את התחומים השונים. אם כולם שקרנים, אז קל (יחסית) למצוא את זה שהכי פחות שקרן. אבל מה עושים במקרה שהאחד שקרן, אבל ביצועיסט, השני אמין וישר, אבל אידיוט, השלישי אומר דברי טעם בכל התחומים, אבל לא מסוגל לשנות כלום. אז למי מצביעים?


היום אני חושב אחרת. את דעתי המנומקת כבר כתבתי מזמן, כאן, וגם לאחרונה כאן. אני אחזור רק על עיקרי הדברים. הרי המפלגות הגדולות: ליכוד עבודה וקדימה יעשו בדיוק את אותו הדבר, כלומר:

במישור המדיני:

ימשיכו לבנות בהתנחלויות ולדבר על פינויין

ימשיכו להילחם בפלשתינאים ולהצהיר שפנינו לשלום

במישור הכלכלי:

ימשיכו להפריט ולהגדיל את רווחי בעלי ההון "לטובת הציבור"

ימשיכו להקטין את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות ולטעון ש"ככה יהיה להם אינטרס לתת גם לעניים"

בשאר המישורים:

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את החינוך

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את התחבורה הציבורית

יתחייבו להשקיע במערכות הבריאות והרווחה, ויפרקו אותן עוד יותר

ידברו על המחוייבות שלהם לאיכות הסביבה, ולא יאכפו את החוקים שאמורים לשפר אותה


המצע של המפלגות הגדולות הוא שיקרי ממילא. הדבר היחיד שאמיתי בו הוא שהן שמות את הבטחון לפני כל נושא אחר, ואחריו את הכלכלה. שניהם נושאים חשובים, אני מודה, אבל מכיוון שלא יהיה שום הבדל בין המפלגות הללו בכל מקרה, אין מה לבסס את שיקולי ההצבעה על מה שהן אומרות.


יתרה מזו, העיסוק בנושאים אלו מהווה תירוץ מצויין לקצץ בתקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה והסביבה למשל.


לכן, המסקנה הרציונלית היא שאדם בר דעת צריך לתת את קולו למפלגה אחרת משלוש אלה, מפלגה ששמה נושא אחר לפני הנושאים המדיני והכלכלי, את הנושא שהוא סבור שהכי חשוב לטפל בו. גם זה שמאמין שהנושא המדיני (או הכלכלי) חשובים יותר, מכיוון שלא יהיה ממילא הבדל בנושאים הללו, עליו להצביע לפי נושא אחר.


ואם כבר אנחנו שם, אז כדאי להצביע למפלגה שיש בה אנשים שכבר הוכיחו את עצמם כפעילים בנושא הזה.

אני מצביע לתנועה הירוקה - מימד. (שימו לב איפה ממוקם הנושא המדיני - שמיני)


יום רביעי, 21 בינואר 2009

למי אתה מצביע (2)?


באחד הפוסטים הראשונים שלי, שנקרא למי אתה מצביע?, הצעתי שינוי בדפוס ההצבעה שלנו. אין טעם להצביע למפלגה גדולה שתשמור עלינו מהערבים ותעשה שלום, כך אמרתי אז, כי בכל מקרה נקבל אותו דבר. אולי לא מבחינת השמות, אבל מבחינת התוצאה.

הרעיון היה להחליט מה חשוב לכל אחד לשנות: חינוך, מיסוי, תחבורה, איכות סביבה, רווחה וכו', ולהצביע למפלגה שתעשה את זה, ורק את זה, הכי טוב.

דעתי היא שיש להתמקד בחינוך.

ראה זה פלא, מקשיבים לי. זה התחיל עם מפלגת הבית היהודי שהחליטה לצאת בהצהרה בומבסטית שהם עוזבים את כל העניינים האידיאולוגיים, וקודם כל משקיעים בחינוך. אנחנו יודעים לאן זה הגיע. הם לא ממש הצליחו להגיע להסכמה על כל הדברים האחרים, וכמה מהם עזבו בטריקת דלת.

זה ממשיך עם "המפלגה הירוקה - מימד" (או להיפך), שהצהרת הכוונות שלהם היא דומה: "אסור לתת לחינוך ולסביבה להידרדר".

נראה לי שאני יודע למי אני מצביע...

ואתם? שוב לליכוד, לקדימה, לעבודה?






יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

תובנות מיוסמיטי


אחרי שנה תמימה של שקט, אני מנסה שוב לכתוב. היו לי המון (איזה 30) נסיונות לכתוב מאמרים ארוכים ו"סגורים"כמו שהתחלתי בהם, אבל זה לא הצליח. חלק דיכאו אותי מדי, חלק לא הבשילו לאמירה שלמה, ואחרים היו יותר מדי מהבטן ולא טענו כלום, בעצם.

לאחרונה הגעתי למסקנה שאולי לא צריך לסגור כל רעיון, וזה מה שאני אנסה לעשות.

מי שמעניין אותו - יופי, מי שלא - שיחפש בלוג אחר.

והיום: תובנות מיוסמיטי.
מי שלא יודע עדיין, הייתי בקיץ ביוסמיטי, קליפורניה, כשהמטרה המוצהרת היתה לטפס את ה"Nose", על האל קפיטן.
נסעתי עם שחר ודניאל, והמטרה, אני שמח לציין - הושגה במלואה.

בכל מקרה,
בעודנו מתנהלים לאיטנו אל הביווי בתחתית של ה leaning tower, דניאל ואני סיפרנו סיפורים וניהלנו שיחה, ובסוף מה יצא:

"אנשים מקדישים את 25 השנים הראשונות שלהם כדי לגבש לעצמם השקפת עולם, ואת שאר החיים שלהם כדי להגן עליה."

זה קצת מזכיר את מה ש דאגלס אדאמס אמר פעם:
"שלושה חוקים שמסבירים איך העולם עובד:
1. כל טכנולוגיה שקיימת כשאנחנו נולדים או מופיעה עד גיל 15 היא טבעית, והיא חלק מן ההתנהלות הרגילה של העולם.
2. כל טכנולוגיה שאנו מתוודעים אליה בין גיל 15 לגיל 35 היא מלהיבה ומסעירה והיא תשנה את איך שאנחנו חושבים/פועלים/רואים את המציאות.
3. כל טכנולוגיה שמופיעה אחרי גיל 30 נוגדת את הסדר הטבעי של הדברים!"

יום שישי, 14 בדצמבר 2007

פנטזיה, חלומות באספמיה, ומכתב מסטודנטית אחת


מצאתי את המכתב, שמצורף בהמשך, בבלוג, "יהודית, דמוקרטית, ישירה", של ד”ר אורי אמיתי. הוא מובא גם כאן ללא שינויים, באישור הכותבת, קרן סרנו.

האמת היא, שעכשיו, כששביתת המורים הסתיימה, אני לא בטוח מה יקרה עם שביתת המרצים, עם הסמסטר ועם כל העניין, ואני חושש שהם, ואיתם האוניברסיטאות וכל המחקר הישראלי יישארו תקועים בבוץ שהם לא השתדלו מספיק לצאת ממנו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לחבור למורים, ולתלמידים, ולצאת מהקטע הסקטוריאלי הצר שהם היו, וכנראה יישארו, תקועים בו. אבל על זה כבר כתבתי כאו.

ונשמעות יותר ויותר קריאות כמו שלי, בפוסט ההוא,
הראשון. אני אמרתי, אז, ללכת להפגין על משהו שחשוב, אבל עכשיו אני חושב, או מפנטז: מה יהיה אם תקום מפלגה שמדברת רק על מערכת החינוך? האם זה נושא שיכול להכניס כמה חברי כנסת? האם יש כמה אנשי חינוך שלא יקחו את התיק הביטחון, רק כי הציעו להם אותו, אלא יעסקו בשיפור מערכת החינוך, נטו?

טוב, מספיק, הנה המכתב:

מרצים יקרים,
שמי קרן סרנו ואני סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים.
כמו סטודנטים וסטודנטיות רבים אני תומכת במאבקכם וכמו חברים רבים שלי גם אני לא הסתפקתי בצקצוק שפתיים ובשיחת שישי בסלון בבית, אלא יצאתי להפגין ולהשמיע קול מחאה על מצב החינוך וההשכלה בישראל, וכמו אזרחים רבים אני מביטה בלב כבד על מצבה של החברה הישראלית בהווה.
רבות דובר על הסטודנטים הישראלים האדישים, המותשים והמפונקים. אך קיימת קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שכן איכפת להם וכן מעוניינים להשפיע ולהיות מעורבים. בתור בוגרת המחלקה למדע המדינה אני עדיין גאה לראות בהפגנות השונות לא רק בנושאי השביתות, אלא גם בנושאים חברתיים אחרים (זכויות עובדים, ניצולי שואה וכו’) סטודנטים רבים שלומדים מדע המדינה או פכ”מ (פילוסופיה, כלכלה, מדע המדינה) שמהווים אחוז גבוה בין המוחים ביחס למספרם הקטן מכלל ציבור הסטודנטים. לצערי, פעמים רבות, כפי שקרה גם בהפגנה האחרונה בכיכר פאריז בירושלים, נשמעות רק סיסמאות ותו לאו. דרוש לחברה הישראלית חזון, ובהיעדר חזון מצד מקבלי ההחלטות הנבחרים, אנו הסטודנטים למדע המדינה נושאים מבט אליכם, המרצים שלנו-אותם פרופסורים ודוקטורים שמלמדים אותנו בין היתר את משל המערה של אפלטון שדן במחויבות של המלך הפילוסוף לעזוב את חיי העיון המרתקים והמבודדים לטובת אור השמש התובעני והחברה שזקוקה לו. אתם אלו שבוחנים אותנו על חשיבות ערך החינוך במחשבה הפרוגרסיבית, או על זכויות וחובות אזרחיות במדינה דמוקרטית. אתם אלו שמספקים לנו ידע השוואתי על הנעשה במדינות אחרות בעולם, על תנועות מחאה, על חשיבותה של חברה אזרחית תוססת ובועטת, ועל עובדת היות הידע באשר הוא כוח פוליטי. האם כל הנושאים הללו הם רק שמות של קורסים וסמינרים בשנתון עבורכם? האם הם רק מערכי שיעור בסילבוס שלכם?
אני לא מצפה מכם שתיקחו מגאפון ותופים ותצעדו ברחובות הארץ, או תבערו צמיגים שכן, פעמים רבות אלו טקטיקות פעולה של אלו שאין להם ברירה אחרת, עבור אותם אזרחים מושתקים ומודרים. אבל לכם, האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל, יש כוח ויש לכם הרבה ברירות אחרות- הופעה בתוכניות אקטואליה, במהדורות חדשות, פרסום מאמרי דעה, חתימה על עצומות, פרסום מודעות – תעשו משהו, תשמיעו את קולכם במאבק על עתיד החינוך וההשכלה הגבוהה שלנו.
אני יודעת שאתם עובדים קשה מאוד על המחקרים שלכם בימים אלו, אבל כאן מדובר במשהו שהוא יותר חשוב אפילו מפרסומים. אני בטוחה שיש לכם הרבה מה לתרום לדיון הציבורי ואני מחכה שתציפו את הציבוריות הישראלית בידע המחקרי והאישי העצום שלכם בדבר מקומו של החינוך ככלי למוביליות חברתית,שתציגו אלטרנטיבות לדרך ההתנהלות של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל לאור הניסיון מארצות אירופה המפותחות.פרסמו את טענותיכם על החברה הישראלית ובעיותיה הרבות בקביעת סדרי העדיפויות שלה ובדרכי קבלת ההחלטות שלה לא רק במסגרת ז’ורנאלים אקדמיים, או כנסים בינלאומיים. אני גם מצפה שתפגשו איתנו, התלמידים שלכם, ותעזרו לנו להכיר, להבין ולגבש אלטרנטיבות אחרות, וחזון טוב יותר לחברה הישראלית.
לאחר ההפגנה שנערכה בירושלים ביום שני 03/12 שני מרצים מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ראש המחלקה פרופ‘ אבנר דה-שליט ופרופ‘ מריו שניידר נעתרו להזמנת אגודת הסטודנטים וישבו איתנו בבית קפה ושיתפו אותנו בידיעותיהם ובדעותיהם על הנעשה בארץ ובחו”ל בתחום החינוך. ידע ותובנות אלו העשירו לאין ערוך את הסיסמאות והלהט שהיו עיקר ההפגנה שקדמה למפגש, והפכו את הצעקנות לדיון רציונאלי מעמיק.
כשאני מוחה אני מסכלת למעלה אליכם, המרצים שלי, שתספקו לי את קול התבונה בתוך ביצת הפוליטיקה הכוחנית. כשאני נאבקת במאבקכם, אני מבינה שזה גם המאבק שלי, ומצפה למצוא אתכם לידי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
קרן סרנו
keren.sereno@mail.huji.ac.il

יום ראשון, 25 בנובמבר 2007

רוצים או רוצים לרצות, זאת השאלה


לא מזמן הייתה לי הבנה, הפעם, זו היתה הבנה בנושאים מדיניים. הבנתי שבהמון נושאים, אנחנו נמצאים, כמו שאמר לי אמוץ, בגן ילדים.

מעין, למשל, הבת שלי, כל פעם שהיא מתעקשת על משהו, נאמר, לא לסדר את החדר, ומישהו אחר מסדר (נורית או אני) היא מייד מתחילה לבכות. למה? היא הרי לא רצתה לסדר. אבל היא בוכה: "אני רציתי, אני רציתי". מה היא רצתה? היא רצתה לרצות!

ואז קלטתי פתאום, שהפלסטינים, הם לא רוצים עצמאות, למרות שהם אומרים שהם כן. מה שהם רוצים באמת זה להלחם על העצמאות שלהם. זה לא אותו דבר. הם כבר נלחמים על העצמאות שלהם כלכך הרבה וכלכך חזק, שהרעיון שעיקרי אצלם זו "ההתנגדות". אבל הרי אם תהיה להם עצמאות, למי הם יתנגדו? אז מצד אחד הם מצהירים על הרצון שלהם בעצמאות, ועל זה שהם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה, ומצד שני הם מסכלים כל הזדמנות לקבל את מה שהם אומרים שהם רוצים.

יותר מזה, הם גם מפחדים פחד מוות מהרגע הזה שבו הם אשכרה יצטרכו לדאוג לעניינים שלהם.כי הם לא מסוגלים לעשות את זה. הם לא יודעים לנהל כלום חוץ מהתנגדות. מערכת חינוך? בריאות? פרלמנט? זה לא חשוב, יש התנגדות, רוצים עצמאות...

אני יודע מה אתם חושבים, שפתאום הפכתי לימני קיצוני, שונא ערבים, ואני עובר לגור בחומש החדשה. אז כנראה שלא, הנה:

זה לא רק הם. ישראל, ואנחנו הישראלים, לא נמצאים במצב יותר טוב. אנחנו לא ממש רוצים שלום. הכמיהה לשלום, זה מה שחשוב לנו. אנחנו כלכך אוהבים להיות "עם רודף שלום" אם פתאום יהיה לנו שלום, לא נדע מה לעשות עם עצמנו. מה נרצה אז? מה נרדוף?

יום שישי, 4 במאי 2007

מי יחליף את אולמרט?



כששאלתי אנשים אם הם באים להפגנה, כמעט כולם ענו לי בשאלה: ומי שיחליף אותו יהיה יותר טוב? אתה מעדיף את ביבי כראש ממשלה?

הדחף הראשון הוא להגיד: וואללה, ביבי בטח לא בחירה יותר טובה. זה כנראה נכון, אבל עם עוד כמה רגעים של מחשבה אפשר להפריד בין העיקר והטפל. בין השיקולים קצרי הטווח וארוכי הטווח. לכאורה, להחליף את אולמרט עכשיו ולא לחשוב מי יבוא במקומו זה לתת לשיקולים קצרי הטווח לנצח. אני רוצה להסביר למה זה רק לכאורה.

ולשם כך אפשר אפילו להסתכל על טווח מיידי, בינוני, וארוך.

בטווח המיידי, נחליף את אולמרט. זה באמת יעשה הרגשה טובה, אבל זה לא העניין החשוב. מה שחשוב זה שמי שמרמה, משקר וגונב מתנהג בצורה נכלולית ומושחתת, מי שלא עושה את העבודה שלו - מפטרים אותו. זו נקודה משמעותית וממנה נובעות גם האחרות. אם לא נפטר את אולמרט, זה ייתן לכל מי שיבוא אחריו לגיטימציה להתנהג בדיוק אותו הדבר.

אפשר לשאול מה אולמרט שונה מכל מי שהיה לפניו, זו שאלה טובה. אבל אם לא פיטרנו את הקודם שלא מילא את תפקידו, זו סיבה לחזור על אותה טעות שוב? אם הדרך הנכונה היא להעניש אנשי ציבור גרועים, הרי שזה מה שצריך לעשות.

בטווח הבינוני, צריך לחשוב על מי שיחליף את אולמרט, ועוד קצת הלאה. אני מסכים עם זה שביבי הוא לא אופציה טובה, אבל הפעם הוא יידע, שאפשר להחליף אותו, ושאם לא ימלא את תפקידו, או ישקר, ירמה וייתן טובות הנאה לחברים שלו או סתם יישתמש בסמכות שלו שלא כראוי ייענש על זה. אם זה ייגרום לשקרנים כמו אסתרינה טרטמן, למאפיונרים כמו יורם מרציאנו או מטרידים כמו חיים רמון או משה קצב להתנהג קצת יותר יפה, ואפילו רק קצת, כבר השגנו משהו.

יש כאן עניין אחר, והוא מי צריך להעניש אותם? מערכת החוק או הציבור. לדעתי אין ספק שאנחנו, אבל זה נושא לבלוג נפרד.

אני לא תמים, אני לא מאמין באמת שזה יהיה הבדל גדול, אבל אפילו קטנטן זה משהו.

ובטווח הארוך? אם נשכיל לנצל את המומנטום של התנועה הזו, ונזכור שחשוב להעניש את מי שסורח (ולא לשמור עליו כעל אתרוג בגלל שזה נוח לנו בדיוק עכשיו), אולי אז יהיה תמריץ (שלא לדבר על סיכוי) לאנשים אחרים להכנס לפוליטיקה. אנשים טובים, מוכשרים, נקיי כפיים והכי חשוב, שרוצים להביא לשיפור אמיתי ולהתחיל תהליכים שיגרמו לשיפור כזה.

אני מקווה לראות אותכם בפעם הבאה שמפגינים על משהו שחשוב לכם