היום נדבר קצת על חינוך. ואני רוצה להתחיל בסיפור אמיתי. אנחנו גרים במושב שהוא חלק ממועצה איזורית. יש אצלנו קבוצה חזקה של הורים: משכילים, בעלי אמצעים ומעל הכל, מבינים את חשיבות החינוך לילדים ומוכנים לתרום.
השנה יערה עלתה לכיתה א' בבית הספר של המועצה האיזורית שמשרת את כל המושבים במועצה. אחרי שבשנים הקודמות היא ביקרה בגני הילדים של המושב, עם ילדים אחרים שכולם גרים כאן, באותו מושב. לפני תחילת שנת הלימודים, עם הכניסה של הילדים לכיתה א' התפתח דיון בין קבוצת הורים להנהלת בית הספר. ההנהלה קבעה שאת קבוצת הילדים של המושב שלנו יש לחלק לשלוש קבוצות - אחת לכל כיתה בשכבת א'. ההורים התרעמו על כך, והסיבה היתה, שככל שיש יותר ילדים ממושבים אחרים בכל כיתה, כך גדל הסיכוי שלילד שלהם יהיו חברים ממושבים אחרים. זו בעיה להורים, מכיוון שזה מאריך את הזמן הנדרש להסעת הילד לחברים. סיבה נוספת היתה, שזה מחרב את המרקם החברתי של המושב והורס את הקשרים שנוצרו בין הילדים בשנות הגן, שוב, בעיה להורים, כי אם רוצים לשמור על הקשר בין הילדים, זה נופל על ההורים.. סיבה שלישית, שלא נאמרה במפורש, היתה שהילדים שלנו טובים יותר באופן מובהק ושילוב של ילדים ממושבים אחרים יאיט את התקדמות הלימוד של ילדינו, ושוב, אם רוצים רמה גבוהה יותר בלימודים, ההורים יצטרכו להשקיע יותר.
זה מקרה טיפוסי של אינדיווידואליזם בכל מחיר. ותכנון בעל שיקולים צרים לטווח קצר לעומת תכנון בעל שיקולים רחבים לטווח ארוך.
כל הורה חושב רק על טובת הילד שלו, ומוכן להקריב תמורת זה את טובתם של כל האחרים. אבל כמה הורים חושבים על המעשה הקטן שלהם בפרספקטיבה ארצית, או איזורית (כלומר, של המועצה האיזורית)? חשבו מה יקרה אם כל ה"טובים" בלימודים יתרכזו בכיתה אחת, ויהיו תלמידים טובים, ילדים טובים, ההורים ישקיעו רק בהם וכן הלאה. הרי זה אומר ששאר הכיתות בשכבה יהיו הרבה פחות טובות, הילדים יהיו יותר אלימים, פחות משכילים, פחות אהובים (הקיצוניות היא בכוונה). בסופו של דבר, הסביבה החברתי שבה הילדים ה"טובים" יתבגרו ויחיו בה תהיה מחורבנת, אלימה, מלאה בוּרוּת. האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום?
הקטע הגדול בעיני בכל הפגישות של הורי הילדים היה שהיו שני סוגים של טיעונים נגד הפיזור של הילדים במספר כיתות, שניהם בלתי רלוונטיים לעניין הפיזור עצמו.
הסוג הראשון נגע בטרחה להורים, בזמן ובכסף. למה זה לא רלוונטי לפיזור? כי ההחלטה על הפיזור נעשתה לפי שיקולים חינוכיים ושל ניהול בית הספר, ואין תפקידו של בית הספר למנוע טרחה מן ההורים. הרי הורה שבנו או ביתו יגלו כשרון יוצא דופן בנגינה בכינור לא יהסס ויסיע את הילד שלוש פעמים בשבוע עד לביתו של המורה הטוב ביותר לכינור בסביבה. גם זה תפקידו של בית הספר? כנראה שלא. הנהלת בית הספר אמורה לדאוג לכלל התלמידים ואם לדעת ההנהלה משהו ישפר את מצבה של כלל אוכלוסיית התלמידים, זה מה שעליה לעשות.
הסוג השני היה בדיוק על זה. כלומר, על זה שלמנהלת בית הספר יש ראייה מערכתית ושיקולים מערכתיים. אבל זהו בדיוק תפקיד ההנהלה, לא? הורי הילדים המתנגדים לחלוקה ניסו להביא את עניין ה"שיקולים המערכתיים" לאבסורד, כאילו ש"המערכת" היא הדלתות, המבנה, הכסאות הגירים והלוחות בביה"ס, ולזה ההנהלה דואגת, במקום לילדים שלנו.
תראו, אני אהיה אחד האחרונים שיטענו שמערכת החינוך בישראל מתפקדת כראוי, שהיא יעילה וטובה, שהמורים מצויינים ואין מה לשפר, אבל המקרה הזה אני דווקא התרשמתי שהשיקולים של ההנהלה משרתת את האינטרסים של ההורים לטווח הארוך, גם אם היא גורמת אי נוחות מסויימת בטווח הקצר.
בואו נמשיך, בקשר למערכת החינוך. שוב אני שואל (בעיקר את עצמי, אבל גם אתכם) האם זו הסביבה שאנחנו רוצים שילדינו יחיו בה? האם זה לא מה שקורה היום? האם לא כדאי להתחיל לשנות את זה?
השאלה הבאה היא מי צריך לנסות לשנות משהו במערכת החינוך? למרבה הפלא, מי שהכי כדאי לו להשקיע בזה הוא מי שעדיין אין לו ילדים. נשמע מגוחך, לא? כי הוא, למרות שהיום הוא לא חושב על זה, ירוויח הכי הרבה מזה שהשינוי יתחיל יותר מוקדם. היום אמנם אין לו ילדים, אז לכאורה אין לו שום עניין לטפל בזה, אבל הילדים של היום כבר סובלים מתחלואי המערכת. ככל שהשינוי יבוא יותר מוקדם, ככה ילדיו העתידיים של מי שאין לו ילדים ירוויחו יותר שנים במערכת לאחר תיקונה.
איך עושים את זה? בשני הכיוונים:
1. דרך קהילתית: כאן מדובר בסביבתכם הקרובה. השקיעו בכמה ילדים שאתם יכולים, לא רק בילדים שלכם, כמה שיותר. אם אתם יודעים משהו ומוכנים ללמד את הילד שלכם - למדו את כל הכיתה, אולי את כל השכבה. אל תשלמו לילד על חוג, פתחו חוג בעצמכם. זכרו שהילדים שזקוקים להעשרה יותר מכל הם אלה שהוריהם אינם מודעים לחשיבותה או אינם מסוגלים לתת אותה לילדיהם (כלכלית או תפיסתית) ונסו לעזור.
2. דרך מערכתית: תמכו בשיפור מעמד המורה, בהצעות לרפורמה כללית שתקטין את גודל הכיתות ולא תגדיל אותן. סרבו לתכניות המתייחסות לבתי הספר כאל יחידה כלכלית שצריכה להראות מאזן חיובי בסוף השנה. זכרו שבית הספר אינו שירות בייביסיטינג לילדים, ושתפקידו להשלים את החינוך בבית, לא לבוא במקומו, ונהגו על פי כך.
זהו להיום, אני מקווה שלא עצבנתי יותר מדי אנשי עסקים. אבל הם עצבנו אותי קודם, עם ההמלצות להפריט את האמ-אמא של מערכת החינוך ולסגור בתי ספר לחינוך מיוחד כי זה לא "משתלם" לשים מורה על פחות משלושים תלמידים. לי אין ילדה בבית ספר כזה, אבל מה יעשה מי שיש לו?
