שני ציטוטים מבריקים

שני ציטוטים מהתכנית המילה האחרונה. הראשון, מודעת אבל:
"נולד במזל בתולה ומת מסרטן, אבל היה מעדיף ההיפך".

השני, מבית מדרשו של קובי אריאלי, אחד האנשים השנונים שמדברים ברדיו וכותבים ברשת:
"השמאל הוא זרם באמנות".

לדעתי - כל מילת הסבר - מיותרת.

מלחמת האזרח הקטן במשרד הפנים

במסגרת הנסיונות שלי ושל נורית להשיג לי דרכון איטלקי הייתי צריך להביא ממשרד הפנים מספר תעודות, ביניהן תעודת לידה. ניגשתי למשרד הפנים בירושלים, ואת הקורות אותי פירטתי במכתב התלונה ששלחתי לנציב תלונות הציבור של משרד הפנים:

הנדון: קבלת שירות ממשרד הפנים

בתאריך 11.11.08 הגעתי למשרד הפנים בירושלים, כדי לקבל העתק של תעודת הלידה שלי. מילאתי טופס בקשה והגשתי את הבקשה. נאמר לי כי יש פרטים חסרים בתיק שלי, ולכן לא אוכל לקבל את המסמך באותו יום. הוא יישלח אלי בדואר בתוך שבועיים.

לאחר כחמישה שבועות של המתנה, ב-18.12.08, ניגשתי שוב למשרד הפנים. התשובה שקיבלתי היתה זהה: אין מה לעשות, צריך לחכות. קיבלתי מספר טלפון של מוקד מספר הפנים לבירור מצב הבקשה בטלפון.

לאחר כשבועיים נוספים (בתאריך ה-30.12.08) התקשרתי למוקד השירות של משרד הפנים. נאמר לי כי אם אגש למשרד הפנים בעצמי, מצוייד בתעודת זהות, אצטרך לחתום על הצהרה שבה רשומים הפרטים החסרים ואוכל לקבל את התעודה.

עוד באותו הבוקר הגעתי למשרד הפנים, וכשהגיע תורי קיבלה אותי הגב' ענת בדהב. היא חזרה על אותה התשובה שכבר היתה מוכרת לי: אין מה לעשות, צריך לחכות. כששאלתי "כמה זמן מחכים במקרה כזה" התשובה היתה: "כמה שצריך". מכיוון שזה היה כבר הביקור השלישי שלי לאותה המטרה בדיוק, היה לי קשה לשמור על מצב רוח חברי. הויכוח שהתפתח, גם הוא לא עזר במיוחד. הגב' בדהב הסבירה לי שהבקשה נשלחה לכפר סבא, חולון ופתח תקווה. היא ציינה גם שנשלחה בקשה שניה לאחר הביקור השני שלי במשרד הפנים.
שאלתי אותה מה עושים אם זה לא מגיע, והיא ענתה: אין דבר כזה, צריך לחכות.
שאלתי כמה זמן הגיוני לחכות? והתשובה: שבועיים אם אתה ירושלמי, חודש אם אתה לא ירושלמי.
אוקיי, אז מה עושים? שאלתי אם יש מישהו שממונה עליה, על מי שאמור היה לשלוח את התיק, על כל התהליך, והיא אמרה - אני לא יודעת. כשביקשתי איזשהו אישור לכך שהעניין מתעכב כבר כמעט חדשיים היא אמרה שהיא לא נותנת אישורים כי "אתה לא בבית ספר". לשאלתי איפה מתלוננים על העיכוב היא ענתה שאינה יודעת. כששאלתי אם יש נציב תלונות למשרד הפנים היא אמרה "אה, אז אתה כן יודע, אז למה אתה שואל?" המשכתי וניסיתי לברר מהי הכתובת או טלפון להגשת תלונה כזו והתשובה שקיבלתי היתה: "לך תחפש באינטרנט".
אותה גברת גם הסבירה לי שמי שצועק, "עושים לו דווקא" והוא לא מקבל את מה שהוא רוצה.
לאחר ויכוח ארוך וגם, אני מצטער לומר, קולני, עבר במקום פקיד אחר, שאל מה הבעיה, וביקש ממני לסור למשרדו, שבאותה הקומה ממש. עברתי אצלו ולאחר כמה דקות קיבלתי את המסמך שביקשתי.

מכיוון שאני אכן קיבלתי את השירות שהייתי צריך (לאחר בזבוז של שלושה ימי עבודה) אפשר לומר שאין לי על מה להתלונן. אולי זה נכון אבל:
1. התשובות שקיבלתי לא נשמעות סבירות: "אין מה לעשות", "מחכים כמה שצריך", "אין הגבלה של זמן" וכו'.
הייתי חושב שעל משרד הפנים הישראלי לקבוע תקנות מה עושים לאחר פרק זמן מסויים, ואולי יותר חשוב, לתת הסבר מתאים למי שמחכה.
2. ההתייחסות שקיבלתי היתה מזלזלת: "זה לא בית ספר", "לך תחפש באינטרנט", "אז אתה כן יודע, אז למה אתה שואל?"
נראה לי שזו אינה התנהגות ההולמת עובד ציבור, שאם לדייק, אני אחד מאלה שמשלמים את משכורתו. אני מוכן (בקושי) לקבל את זה שהיא לא יודעת איך לעזור, או איך קוראים למשרד שבו מגישים תלונות. אינני מוכן לקבל את ההתחמקות והזלזול שהופגנו במקרה זה.
3. האיום שאיימו עלי, בטון פסוודו-חינוכי, שלא כדאי להתעצבן ולצעוק, כי "יעשו לי דווקא", בוודאי שאינו מקובל. וגם, ואולי חמור יותר, ההתנהלות הוכיחה את ההיפך, שכן בגלל שצעקתי, קיבלתי את מבוקשי בו במקום, זמן לא רב לאחר שהסבירו לי שאין מה לעשות ואני לא יכול לקבל שירות.

התוצאה של הביקור שלי במשרד הפנים היה שאכן קיבלתי את המסמך שהייתי צריך, אבל יצאתי משם בתחושה קשה שנדרשה לשם כך מלחמה ברשויות. האירוע היה ההיפך הגמור מכל מה שאני מאמין בו ומנסה לאורו לחנך את ילדי: שצריך להשאר שלווים, שהנימוס הוא חלק מחיים בחברה תרבותית, שפקידים, כמו רופאים, כמו שוטרים, תפקידם לעזור והם מנסים כפי יכלתם לעשות זאת. לא רציתי "להפוך שולחנות", לא רציתי לצעוק, לא רציתי להתלהם. אבל בלי זה, כנראה שעדיין הייתי מחכה...

מיכה יניב


תובנות מיוסמיטי

אחרי שנה תמימה של שקט, אני מנסה שוב לכתוב. היו לי המון (איזה 30) נסיונות לכתוב מאמרים ארוכים ו"סגורים"כמו שהתחלתי בהם, אבל זה לא הצליח. חלק דיכאו אותי מדי, חלק לא הבשילו לאמירה שלמה, ואחרים היו יותר מדי מהבטן ולא טענו כלום, בעצם.

לאחרונה הגעתי למסקנה שאולי לא צריך לסגור כל רעיון, וזה מה שאני אנסה לעשות.

מי שמעניין אותו - יופי, מי שלא - שיחפש בלוג אחר.

והיום: תובנות מיוסמיטי.
מי שלא יודע עדיין, הייתי בקיץ ביוסמיטי, קליפורניה, כשהמטרה המוצהרת היתה לטפס את ה"Nose", על האל קפיטן.
נסעתי עם שחר ודניאל, והמטרה, אני שמח לציין - הושגה במלואה.

בכל מקרה,
בעודנו מתנהלים לאיטנו אל הביווי בתחתית של ה leaning tower, דניאל ואני סיפרנו סיפורים וניהלנו שיחה, ובסוף מה יצא:

"אנשים מקדישים את 25 השנים הראשונות שלהם כדי לגבש לעצמם השקפת עולם, ואת שאר החיים שלהם כדי להגן עליה."

זה קצת מזכיר את מה ש דאגלס אדאמס אמר פעם:
"שלושה חוקים שמסבירים איך העולם עובד:
1. כל טכנולוגיה שקיימת כשאנחנו נולדים או מופיעה עד גיל 15 היא טבעית, והיא חלק מן ההתנהלות הרגילה של העולם.
2. כל טכנולוגיה שאנו מתוודעים אליה בין גיל 15 לגיל 35 היא מלהיבה ומסעירה והיא תשנה את איך שאנחנו חושבים/פועלים/רואים את המציאות.
3. כל טכנולוגיה שמופיעה אחרי גיל 30 נוגדת את הסדר הטבעי של הדברים!"

פנטזיה, חלומות באספמיה, ומכתב מסטודנטית אחת

מצאתי את המכתב, שמצורף בהמשך, בבלוג, "יהודית, דמוקרטית, ישירה", של ד”ר אורי אמיתי. הוא מובא גם כאן ללא שינויים, באישור הכותבת, קרן סרנו.

האמת היא, שעכשיו, כששביתת המורים הסתיימה, אני לא בטוח מה יקרה עם שביתת המרצים, עם הסמסטר ועם כל העניין, ואני חושש שהם, ואיתם האוניברסיטאות וכל המחקר הישראלי יישארו תקועים בבוץ שהם לא השתדלו מספיק לצאת ממנו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לחבור למורים, ולתלמידים, ולצאת מהקטע הסקטוריאלי הצר שהם היו, וכנראה יישארו, תקועים בו. אבל על זה כבר כתבתי כאו.

ונשמעות יותר ויותר קריאות כמו שלי, בפוסט ההוא,
הראשון. אני אמרתי, אז, ללכת להפגין על משהו שחשוב, אבל עכשיו אני חושב, או מפנטז: מה יהיה אם תקום מפלגה שמדברת רק על מערכת החינוך? האם זה נושא שיכול להכניס כמה חברי כנסת? האם יש כמה אנשי חינוך שלא יקחו את התיק הביטחון, רק כי הציעו להם אותו, אלא יעסקו בשיפור מערכת החינוך, נטו?

טוב, מספיק, הנה המכתב:

מרצים יקרים,
שמי קרן סרנו ואני סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים.
כמו סטודנטים וסטודנטיות רבים אני תומכת במאבקכם וכמו חברים רבים שלי גם אני לא הסתפקתי בצקצוק שפתיים ובשיחת שישי בסלון בבית, אלא יצאתי להפגין ולהשמיע קול מחאה על מצב החינוך וההשכלה בישראל, וכמו אזרחים רבים אני מביטה בלב כבד על מצבה של החברה הישראלית בהווה.
רבות דובר על הסטודנטים הישראלים האדישים, המותשים והמפונקים. אך קיימת קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שכן איכפת להם וכן מעוניינים להשפיע ולהיות מעורבים. בתור בוגרת המחלקה למדע המדינה אני עדיין גאה לראות בהפגנות השונות לא רק בנושאי השביתות, אלא גם בנושאים חברתיים אחרים (זכויות עובדים, ניצולי שואה וכו’) סטודנטים רבים שלומדים מדע המדינה או פכ”מ (פילוסופיה, כלכלה, מדע המדינה) שמהווים אחוז גבוה בין המוחים ביחס למספרם הקטן מכלל ציבור הסטודנטים. לצערי, פעמים רבות, כפי שקרה גם בהפגנה האחרונה בכיכר פאריז בירושלים, נשמעות רק סיסמאות ותו לאו. דרוש לחברה הישראלית חזון, ובהיעדר חזון מצד מקבלי ההחלטות הנבחרים, אנו הסטודנטים למדע המדינה נושאים מבט אליכם, המרצים שלנו-אותם פרופסורים ודוקטורים שמלמדים אותנו בין היתר את משל המערה של אפלטון שדן במחויבות של המלך הפילוסוף לעזוב את חיי העיון המרתקים והמבודדים לטובת אור השמש התובעני והחברה שזקוקה לו. אתם אלו שבוחנים אותנו על חשיבות ערך החינוך במחשבה הפרוגרסיבית, או על זכויות וחובות אזרחיות במדינה דמוקרטית. אתם אלו שמספקים לנו ידע השוואתי על הנעשה במדינות אחרות בעולם, על תנועות מחאה, על חשיבותה של חברה אזרחית תוססת ובועטת, ועל עובדת היות הידע באשר הוא כוח פוליטי. האם כל הנושאים הללו הם רק שמות של קורסים וסמינרים בשנתון עבורכם? האם הם רק מערכי שיעור בסילבוס שלכם?
אני לא מצפה מכם שתיקחו מגאפון ותופים ותצעדו ברחובות הארץ, או תבערו צמיגים שכן, פעמים רבות אלו טקטיקות פעולה של אלו שאין להם ברירה אחרת, עבור אותם אזרחים מושתקים ומודרים. אבל לכם, האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל, יש כוח ויש לכם הרבה ברירות אחרות- הופעה בתוכניות אקטואליה, במהדורות חדשות, פרסום מאמרי דעה, חתימה על עצומות, פרסום מודעות – תעשו משהו, תשמיעו את קולכם במאבק על עתיד החינוך וההשכלה הגבוהה שלנו.
אני יודעת שאתם עובדים קשה מאוד על המחקרים שלכם בימים אלו, אבל כאן מדובר במשהו שהוא יותר חשוב אפילו מפרסומים. אני בטוחה שיש לכם הרבה מה לתרום לדיון הציבורי ואני מחכה שתציפו את הציבוריות הישראלית בידע המחקרי והאישי העצום שלכם בדבר מקומו של החינוך ככלי למוביליות חברתית,שתציגו אלטרנטיבות לדרך ההתנהלות של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל לאור הניסיון מארצות אירופה המפותחות.פרסמו את טענותיכם על החברה הישראלית ובעיותיה הרבות בקביעת סדרי העדיפויות שלה ובדרכי קבלת ההחלטות שלה לא רק במסגרת ז’ורנאלים אקדמיים, או כנסים בינלאומיים. אני גם מצפה שתפגשו איתנו, התלמידים שלכם, ותעזרו לנו להכיר, להבין ולגבש אלטרנטיבות אחרות, וחזון טוב יותר לחברה הישראלית.
לאחר ההפגנה שנערכה בירושלים ביום שני 03/12 שני מרצים מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ראש המחלקה פרופ‘ אבנר דה-שליט ופרופ‘ מריו שניידר נעתרו להזמנת אגודת הסטודנטים וישבו איתנו בבית קפה ושיתפו אותנו בידיעותיהם ובדעותיהם על הנעשה בארץ ובחו”ל בתחום החינוך. ידע ותובנות אלו העשירו לאין ערוך את הסיסמאות והלהט שהיו עיקר ההפגנה שקדמה למפגש, והפכו את הצעקנות לדיון רציונאלי מעמיק.
כשאני מוחה אני מסכלת למעלה אליכם, המרצים שלי, שתספקו לי את קול התבונה בתוך ביצת הפוליטיקה הכוחנית. כשאני נאבקת במאבקכם, אני מבינה שזה גם המאבק שלי, ומצפה למצוא אתכם לידי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
קרן סרנו
keren.sereno@mail.huji.ac.il

חשבנו שאנחנו יודעים אנגלית? בחן את עצמך:

שיעור ראשון באנגלית למתחילים:
שלוש מכשפות מסתכלות על שלושה שעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות מסתכלת על איזה שעון "סווץ'"?
ועכשיו באנגלית:

Three witches watch three swatch watches. Which witch watches which swatch
watch?

שיעור שני, לתלמידים מתקדמים:
שלוש מכשפות-קוקסינליות מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות מסתכלת על איזה מקש בשעון "סווץ?'"
ועכשיו באנגלית:

Three switched witches watch three Swatch watch switches. Which
switched witch watches which Swatch watch switch?

שיעור אחרון, לתלמידים מצטיינים:
שלוש מכשפות בנות זונות משוויץ שרוצות לשנות את מינם, מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות בנות זונות משוויץ, שרוצות לשנות את מינן מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'"?
ועכשיו באנגלית:

Three swiss witch-bitches, which wished to be switched swiss
witch-bitches, watch three swiss Swatch watch switches. Which swiss
witch-bitch, which wishes to be a switched swiss witch-bitch, wishes to
watch which swiss Swatch watch switch?