מה הקטע של הגופים הירוקים האלה? אחת הטענות העיקריות נגד גופים ירוקים היא שלא איכפת להם מבני אדם, איכפת להם רק מהטבע. למה להציל את עשרת הצבאים האחרונים בירושלים יותר חשוב מבנייה של עוד שכונה? למה גבעות השפלה (עליהן נסלל כביש מספר 6) חשובות יותר מהפקקים מהם סובלים תושבי גוש דן?
מה שאני רוצה לטעון כאן הוא שמאבקים בנושאים "ירוקים" הם בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. יש בהם את כל הסממנים שהיינו מבקשים ממאבק של סולידריות חברתית. במאבקים הירוקים משתתפת אוכלוסיה מעורבת, של אנשים צעירים ומבוגרים, משכבות סוציו-אקונומיות מגוונות. כולם יחד נאבקים למען איכות החיים של קהילות חלשות יותר, ובזה עיקר חשיבותם של המאבקים הירוקים בעיני.
כדי להבין על מה בדיוק אני מדבר כדאי לאפיין את האנשים הפעילים בגופים הירוקים. אני לא מדבר על רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, שמועלת בתפקידה בכל נושא שאני מכיר, אלא על האזרחים הפעילים ומצטרפים ל
חלה"ט, ל
מגמה ירוקה, ל
אדם טבע ודין ועוד, בכל המאבקים שלהם. כל אלה הם אנשים שיש להם חיים, עבודה, קריירה ומשפחה לנהל, ועדיין מוצאים זמן לפעול לטובת כלל האוכלוסיה בישראל. קל לנחש, שמרבית הפעילים הללו אינם עניים (או לפחות לא נמצאים רחוק מתחת לקו העוני), הם בעלי השכלה מעל הממוצע, ובאופן כללי אינם נמצאים במאבק יומיומי כדי לשרוד.
במקום שאנסה לאפיין את מי שאיכות חייו תשתפר בעקבות מאבקים בנושאים "ירוקים" אולי כדאי לתאר כמה מאבקים או נושאים ירוקים, כאלה שנגמרו וכאלה שעדיין נמשכים .אני לא אסקור אותם בהרחבה, כי כל אחד מהם יכול למלא כמה מאמרים. במקום סקירה כזו אציין את אופי המאבק ואת מי שירויח מהצלחתו או כשלונו. אתן קישור מתאים או מספר קישורים.
כביש מס' 6: משאבים אדירים הושקעו בבניית כביש "חוצה ישראל". המטרה המוצהרת של סלילת הכביש היתה מזעור הפקקים בגוש דן וקירוב הפריפריה לאיזור המרכז. המאבק נגד הכביש התמקד בשמירה על השטחים הפתוחים שהכביש הורס, ובהפניית המימון הממשלתי לסלילת הכביש ותפעולו למערכות של תחבורה ציבורית. ממשלת ישראל הבטיחה לחברת "דרך ארץ", מפעילת כביש 6, תכנית הבטחת רווחים, לפיה אם לא יגיעו רווחי המפעילים לסכום מסויים, הממשלה תשלים את החסר. ברור שכביש 6, מהיותו כביש, תורם במיוחד למי שיש לו רכב פרטי, ואינו רלוונטי כלל למי שאין לו רכב כזה. כלומר, אוכלוסיות חלשות לא יוכלו להשתמש בכביש, אך המיסים של כלל התושבים, גם אלה שאין להם רכב פרטי וגם אלה שהכביש אינו משמש אותם כלל, ישמשו להבטחת הרווחים מהפעלת הכביש. יתרה מזו, תחזוקת הכביש ותפעולו עולים יותר ככל שיותר כלי רכב עוברים בו. כך, באופן פרדוקסאלי, רשת הביטחון הכלכלית יוצרת מצב בו לחברה המפעילה את הכביש יש אינטרס ברור להקטין את מספר המשתמשים בו, למשל, על ידי תעריפים גבוהים. סקירה לא מאד מפורטת, אך עניינית ניתן למצוא ב
ערך על כביש 6 בוויקיפדיה.
בנייה על החוף: החוק בישראל מגדיר את החופים כמשאב ציבורי ואוסר בנייה על קו המים.
החוק מופר באופן שיטתי. בכינרת חסומים כמעט כל החופים וקיבוצים וחופים פרטיים אוסרים, או מחייבים תשלום עבור שימוש בחופים. בים התיכון המצב גרוע עוד יותר. העיריות (לדוגמה עיריית חיפה ועיריית הרצליה) משתפות פעולה עם יזמים וקבלנים ומאשרות בנייה על החופים. מי שמרוויח מכך הם היזמים והפוליטיקאים. מי שמפסיד מהבנייה על החופים בתוך הערים הם התושבים, אך במיוחד אלה שאין להם רכב פרטי ואינם יכולים לנסוע מחוץ לעיר ולחפש חופים מבודדים.
עיריית הרצלייה משתפת פעולה עם האחים נמרודי.
עיריית חיפה משתפת פעולה עם האחים עופר.
על חופים, מרינות וסתם גנים לאומיים.
זיהום מים ואויר: המים והאוויר מזוהמים על ידי מפעלי תעשיה גדולים, מכוניות וביוב. מכיוון שאין תשלום קנסות או חיוב של המפעלים הללו, של בעלי מכוניות ושל עיריות על שימוש יתר וזיהום של משאבים ציבוריים (זה לא מדוייק, יש קנסות, אך משתלם יותר לשלם אותן אחת לתקופה מאשר לא לזהם) הרי שהמשאבים הללו הולכים ואוזלים. לעשירי גוש דן וחיפה יש כסף לקנות מים מינרליים במקום להשתמש ב
מי הברז. לאחרים אין את הכסף הדרוש לשם כך והם נאלצים לקבל את המים באיכות הגרועה שמסופקים על ידי העיריות, אותם מים שממשיכים להיות מזוהמים על ידי המפעלים. דרך אגב, חלק מאותם מפעלים מזהמים, מקבלים
תמיכה ממשלתית לעיתים במקום מפעלים ידידותיים לסביבה.
עמק הצבאים בירושלים: עמק קטן, מול צומת פת, שבו השתמרה אוכלוסיה שרידית של צבאים ובעלי חיים נוספים, בתוך מטעי פירות נטושים. בשנות התשעים גובשה תכנית, על ידי יזמי בנייה ועיריית ירושליים לבנייה של פרוייקט גדול בעמק, כאשר לטענתם, מרבית השטח יישאר פתוח ולא ייבנה עליו. למעשה, התכנית סגרה כמעט את כל השטח ואילו מומשה, השטח הציבורי היה הופך לשטח פרטי, לדיירי המתחם החדש בלבד. השטח הנדון נמצא בסמיכות רבה לשכונת הקטמונים בירושלים, שהיא שכונה בנוייה בצפיפות וענייה בשטחים פתוחים וגנים ציבוריים. סקירה של סיפור המאבק ניתן למצוא
כאן.
עכשיו, בואו נאפיין את אלה שירויחו ואלה שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק. כנראה, שמי שיפסיד מהצלחתו של מאבק ירוק יהיה אחד המשקיעים בפרוייקט עליו נסוב המאבק: חברת דרך ארץ (מפעילת כביש 6), בעליהם של מפעלים גדולים ומזהמים, יזמי נדל"ן, קבלני חול, בעלי מלונות, מפעילי מגרשי חנייה לא חוקיים, קבלני עפר.
ומי ירוויח? זה קצת יותר קשה. קודם כל, הגופים הירוקים שמשתתפים במאבקים האלה. אבל זה רק לרגע. מי מרוויח בטווח הארוך? בואו נבחן לדוגמה את הדוגמאות הספורות שהבאתי:
כביש 6: מי היה מרוויח מהעברת תקציבים לתחבורה ציבורית? אלה שאין להם אוטו ואלה שלא מעוניינים להיכנס עם האוטו שלהם לתוך תל אביב בכלל. כמה אנשים כאלה יש בארץ, בטח לא כלכך הרבה, אתם אומרים. נבדוק. על פי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) היתה פרקציית משקי הבית בישראל, שלהם מכונית אחת או יותר 57.3%. בשנת היתה 2005 57.7%. כלומר, בשנת 2005, ל42.3% ממשקי הבית בישראל לא היתה אף מכונית. מפתיע לא? זה כמעט חצי מן המשפחות. הייתי מוסיף ניחוש ואומר שאלו בדיוק המשפחות שלהן הרבה ילדים, לא מרוויחות הרבה כסף, וגרות רחוק מתל אביב. אתם בטח לא מבינים איך מישהו יכול להסתדר בלי אוטו? בדיוק.
בנייה על החוף: מי מרוויח מחופי ים פתוחים, נגישים, בתוך הערים? אותם אנשים שאין להם אוטו או אמצעים לצאת אל החופים המרוחקים שמחוץ לעיר.
זיהום מים ואויר: שיפור באיכות המים והאוויר תועיל במיוחד למי שאין ידו משגת לקנות בריטה, מזגן עם מטהר אוויר ומים מינרליים. שיפור כזה גם יקל על מערכת הבריאות. מי חולה מזה? לא עשירי ישראל, תהיו בטוחים.
עמק הצבאים: טוב, זה כבר מפורט היטב בקישור שהבאתי, אבל למה לתושבי הקטמונים לא מגיע איזור פתוח להסתובב בו, להימלט (ולו רק חלקית) מן ההמולה והרעש?
אפשר להמשיך, אבל נראה לי שהרעיון ברור. אם תבחנו את כל המאבקים הירוקים (תכנית ספדיה, רכבת במקון מכוניות, בלימת הבנייה לרוחב ובנייה לגובה בתוך הערים וכו') תגלו שהם תמיד, בראש ובראשונה מאבקים חברתיים. וגם, אם לחבר אותם לפוסטים הקודמים, מנסים לחשוב על טובת הכלל, ולטווח ארוך, על פני טובתם של מעטים, לטווח קצר.
בתקווה לעולם ירוק יותר...
