גם כאן, כמו תמיד, עבור הקוראים הלא-מטפסים, המילים הלא מובנות יקשרו לדפים המתאימים באנציקלופדיה של הטיפוס.
המחט של הדיבונה (Aiguille la Dibona) הוא שפיץ חד מאד שנמצא במפנה הדרומי של העמק של הברארד (La Berrarde). אנג'לו דיבונה (Angelo Dibona) היה מדריך ומטפס איטלקי ידוע, ואפילו יש בדולומיטים ריפוג'יו על שמו, ליד קורטינה ד'אמפצו. בכל מקרה, בין שאר הדברים שהוא עשה, הוא גם היה הראשון (יחד עם גואידו מאייר) שטיפס על המחט. זה בטח עצבן הרבה צרפתים, שאיטלקי שם שם את השם שלו (ויש שם עוד משחק מילים). בכל אופן, הוא פתח, עוד בשנת 1913, את המסלול "כיכר של סוכר של הסורייה" (Pain de Sucre du Soreiller), על המחט, ששמה במפות הישנות: המחט של כיכר הסוכר (Aiguille du Pain de Sucre). בעקבות המסלול הראשון הזה, שונה השם, והיא נקראת כיום, המחט של דיבונה.
Pain de Sucre, הוא הצורה שבה היו מוכרים סוכר בימי הביניים. זוהי כיכר מוארכת (משהו די פאלי, למעשה). הר הסוכר, בריו דה ז'אנרו נקרא בעצם "הר כיכר הסוכר", וזו בדיוק הצורה. המחט של הדיבונה הרבה יותר שפיצית, יותר כמו מחט, אבל אני לא אחראי על מילים של הצרפתים.
באינטרנט, יש הכל, אז הנה: משמאל לימין: כיכר של סוכר, הר הסוכר בריו דה ז'אנרו.
דרך אגב, כשמחפשים תמונות של "pain de sucre" ב-Google, מקבלים(בין השאר) המון תמונות של בחורות בביקיני, מה שגורם לי לחשוד שזה גם סלנג בצרפתית לציץ, אבל זה לא בדוק...
בחזרה לדיבונה. מסתבר, שממש מתחת למחט (עוד משחק מילים) יש בקתה שבה אפשר לישון ולאכול - Refuge du Soreiller. אפשר, אבל זה די יקר. בדרך כלל, למדריכים (כמו יואל וכמוני) הלינה בבקתות היא בחינם, והאוכל בזול. זה נכון לבקתות של ה-CAF, המועדון האלפיני הצרפתי. אבל הבקתה הזו שייכת לארגון מתחרה, שנקרא STD (שזה ר"ת של Societe du Tourisme du Dauphine, והם לא נותנים למדריכים לישון בחינם. אנחנו, שני יהודונים תפרנים (וקמצנים) החלטנו ללכת על האופציה האחרת - אוהל.
לפני שעולים, כמו בצרפת, בודקים מזג אוויר. היה יום לא מעונן במיוחד, אבל לא עם המון שמש. עצרנו לקפה בסן-קריסטוף ושאלנו את בעל הבית אם הוא בדק את המטאו היום. הוא הציץ החוצה, כמו שהיינו מצפים מכפרי אמיתי לעשות, ואמר: "מחר יהיה בהיר". אני הצצתי גם, וחשבתי ההיפך, אבל מה אני מבין.
השארנו את האוטו למטה בעמק, לקחנו אוהל, שקי שינה, אוכל ואלכוהול, ציוד טיפוס וחבלים ועלינו. העליה לדיבונה לוקחת כשלוש שעות. זו עליה מאומצת למדי, ואנחנו היינו כבדים למדי (קמצנים, כבר אמרנו). העליה מתחילה בגובה 1300מ' בערך, ומסתיימת למרגלות המחט של הדיבונה, בגובה 2719מ', כלומר 1400 וקצת מטרים של עליה בגובה. ממש בתחילת העליה פגשנו את השומרת של הבקתה, שסיפרה שהיא בדרך לארגן אספקה ותחזור מחר.
המשכנו לעלות ואחרי שלוש שעות בערך, הגענו לבקתה. מכיוון שאף אחד לא מספיק משוגע לעלות לשם ביום מעונן, כשהמטאו לא מבשר גדולות ליום שאחרי, הבקתה היתה ריקה. למעשה, היה די קר, שם בגובה 2700, אחרי יום עם מעט מאד שמש. בישלנו ארוחת ערב, והחברה של השומרת, שנשארה אחראית, הזמינה אותנו לבשל בפנים.
כשקמנו בבוקר, לא מאד מוקדם, ראינו שבאמת אין שמש בכלל, ואפילו די מעונן. היו לנו שתי נחמות. האחת היא שהבקתה נמצאת קרובה כלכך למחט של הדיבונה, שזה נחשב שאין בכלל אפרואוץ', תראו:
הנחמה השניה שלנו היתה, שהדוד בסן קריסטוף אמר שיתבהר.
כאמור, המחט של הדיבונה נמצאת ממש מעל הבקתה והאפרואוץ' קצר מאד. ממש כמה דקות הליכה. התחלנו לטפס. כרגיל, עולים בלי חבלים עד שאי אפשר יותר, ואז מתקשקשים עם תחנה למאבטח ועם פתיחת החבלים במקום לא נוח. לא לומדים...
המסלול שבחרנו נקרא Voie Madier - המסלול של מאדייה, שנפתח בשנת 1937 על ידי אנדאול מאדייה (Andéol Madier) ושותפו מוריס פורסטיה. במסלול יש 11 פיצ'ים. רובם קלים ויש שניים, לא מדורגים מאד קשה, אבל הכי קשים במסלול: הפיץ' השישי די תלול ומדורג כ-6a, והשביעי, שיש בו קטע טיפוס בחריץ של 6b, שנקרא La Fissure Madier, כלומר, החריץ של מאדייה. הנה תמונה של המסלול מלמטה, ה מסלול מסומן בקו אדום דק.
אני מתחיל את הפיץ' הראשון של היום, כרגיל. הפיץ' לא קשה ואני רץ עד סוף החבל. יואל ממשיך ואנחנו מחליפים. למשך כמה פיצ'ים זה הולך מצויין. אפילו לא מאד קר, ונראה שמתחיל להתבהר. זה הזמן שבו אני מרוצה שבחרתי לצאת לטפס עם נעלי טיפוס, מכנסיים עד הברכיים ופליס דק. ממשיכים עוד קצת, ומתחיל להתקרר. בפיץ' השישי, השלישי של יואל, אני עומד בתחנה, ומרגיש שהידיים מתחילות לרעוד. אני מוריד לשניה את הקסדה וחובש את הכובע של הפליס מתחתיה. אחרי כמה דקות אני מתחיל לשמוע דפיקות עדינות. מרים את העיניים ורואה שיורד עלינו ברד.
אויאויאוי. טוב, לפחות הסלע לא כלכך קר ואפשר לטפס בלי כפפות.
בואו נחשוב: סלע לא כלכך קר, ברד, מה קיבלנו? נכון - מים. לא חשבתי, כנראה. עד שיואל גמר את הפיץ' וצעק לי שאני יכול לטפס כבר הכל היה רטוב מסביבי. אני מסתכל למעלה: פיץ' די תלול, יש רק אחד יותר קשה ממנו על המסלול, וזה הפיץ' הבא, שלי. איך יואל טיפס את זה, לא הבנתי, אבל איך אני אטפס את הבא?
הפיץ' הזה מוגדר כטיפוס על סלאב/פייס, כלומר תלול למדי, בלי אחיזות טובות ומסתמך על סמירינג, בעיקר. התחלתי, הרמתי רגל, אי אפשר כאן לסמוך על חיכוך, כי הכל רטוב. צריך למצוא אחיזות טובות ממש לרגליים, כי האחיזות לידיים - אתם יודעים - הן רטובות, ולא טובות. אני מתרומם על האחיזה, ומרים את הרגל השניה. כמה צעדים יותר גבוה, ונגמרות אחיזות הרגליים. עוברים לחיכוך. אני מרים רגל ומניח את הסוליה על שטח קטן שאני מדמיין שהוא פחות תלול באיזו חצי מעלה מהסלע שמסביב. מעביר קצת משקל בחשש וזה מחזיק. מתרומם על הרגל על כל המשקל - וואללה, זה עבד. איזה קטע. הגרניט הזה כלכך מחוספס, שאפילו כשהוא רטוב יש מספיק חיכוך.
הנה פתגם: גרניט זה כמו פליס - שניהם עובדים אותו דבר כשהם רטובים.
יופי, אני מטפס קצת יותר מהר, כמעט פזיז. אבל מי שמטפס מהר - גם מתחמם. אני מגיע ליואל, לוקח ממנו ציוד במהירות, מתארגן. יואל אומר לי, נראה לי שזה הפיץ' האחרון. איך אחרון, אם עשינו שישה, ויש במסלול 11 פיצ'ים ארוכים? לא נראה לי, אני עונה לו ויוצא. מעלי קטע תלול, קצת שלילי. מימיני - דיהדרל גדול, אבל לא כלכך תלול. מה אני אבחר? הסלע רטוב, אני רועד מקור (מכנסיים קצרים ופליס דק...). לאחר התלבטות למשך זמן קצר מאד, ממש לא מורגש, אני הולך על הדיהדרל, כמובן.
אני מתקדם כמה מטרים, ופתאום שם לב שהדפיקות של הברד על הקסדה נעלמו. יופי, אני חושב לעצמי, מקשיב היטב ושומע את הרפרוף העדין של פתיתי שלג. שלג? אני שואל את עצמי? יכול להיות? אני מביט מסביב ורואה שבכמה נקודות, במקומות בהם יש עלים של צמחים, השלג אפילו תופס. ואני על הפיץ' של החריץ...
אויאויאוי. יש ברירה? ממשיכים. אני מתקדם על הדיהדרל הלא תלול, באמת לא נורא, ועוד שתי מדרגות סלע ואני בחריץ. הכל רטוב. אני שולח יד לתוך החריץ ומנסה לנעול יד. ג'אמינג לא עובד - רטוב מדי. אני מנסה למצוא אחיזה ומוצא איזה ליי-באק לא רע. אני עולה צעד-שניים ועומד על חיכוך בין שני הקירות של החריץ. מכניס קאם לחריץ ומרגיש פתאום יותר בנוח.
אני מעלה רגליים, שולח יד למעלה ומוצא משהו, עוד צעד ועוד אחד ועוד אחד ואני כבר די גבוה מעל העגינה, ואם עכשיו מחליקה לי רגל, אני מתרסק על המדף מתחתי. הערכת מצב מהירה גורמת לי לשים עוד עגינה - רוק קטן. אני בודק אותו ומתרשם שהוא מחורבן, קטן מדי. מנסה להוציא אותו ולא מצליח. בהברקה של רגע אני חושב לעצמי: "שיואל יוציא את שניהם", ומכניס עוד רוק, יותר גדול. האחד הזה יושב יפה, אבל אני אעמוד כאן עוד הרבה, זה לא ייגמר טוב. אולי בכל מקרה זה לא ייגמר טוב, אבל אם אני אמשיך לחשוב ולא אתקדם - זה בטוח לא ייגמר טוב.
אני מרים רגל שמאל - אין אחיזה, עכשיו זה רק על חיכוך. מעלה יד ימין ומוצא עוד משהו ליד שמאל, לרגל ימין אני לא מוצא כלום, ואין הרבה ברירה, אני מצמיד את הסוליה לקיר, כדי לייצר עוד חיכוך, ומתרומם. לדחוף על הרגל, לדחוף על הרגל, אני מזכיר לעצמי, ומושך בכל זאת בכל הכוח בידיים. אני נועל יד ימין חזק, ושולח יד שמאל למעלה, מרגיש אחיזה, עוטף אותה עם האצבעות ובדיוק אז, מחליקה הרגל. כל השרירים של פלג הגוף העליון מתכווצים באחת. הידיים מחזיקות, הבטן מעלה את הרגל בחזרה, אבל הרגל לא מוצאת כלום. תירגע, אני אומר לעצמי, זו אפילו לא פדיחה, כי אף אחד לא רואה. תסתכל למטה. אני מצליח להירגע מספיק כדי להסתכל למטה ורואה שני דברים. הראשון - שאנחנו בתוך ענן וחוץ מכוח הכובד שאומר לי איפה זה למעלה ואיםפה למטה - אין לי מושג לאן ללכת. השני, הוא שיש קצת ימינה אחיזה לא רעה לרגל ימין. קודם כל זה! אני מעלה רגל, מתייצב וזהו. גמרנו עם החריץ הזה. ועכשיו ממשיכים למעלה. הראות כלכך הידרדרה עד שלא רואים יותר מכמה מטרים מסביב, לפחות החיכוך מחזיק גם כשהסלע רטוב. אם זה היה על אבן החול של ירדן - אני בחיים לא הייתי יכול לטפס את זה.
גמרתי את הפיץ' וצעקתי ליואל. הוא בא אלי ושמעתי אותו מקלל כל הדרך. אבל לפחות אנחנו מעל הקטע הקשה. המשכנו עוד כמה פיצ'ים והגענו למעלה. כל הזמן יורד שלג, ועכשיו - לירידה.
מחפשים את הירידה. בגיידבוק כתוב שהירידה היא בהליכה, אבל לא כתוב שצריך ללכת את זה בתוך ענן, עם ראות אפס וכשיורד שלג. אני מחפש תחנת גלישה ומוצא משהו. גולשים 25מ', וממשיכים ללכת מחוברים, כמו על מסלול אלפיני. זה תלול מאד, אבל אנחנו לא יורדים אלא עושים טרברסה לאוכף שמאחורי המחט. איזה קטע, יש שם ממש שביל צר שמעליו ומתחתיו קירות תלולים. עוד עשר דקות זהירות, ואנחנו באוכף, מקפלים את החבלים ורצים למטה מאושרים. אפשר להתחמם.
אנחנו מגיעים לבקתה ומגלים שהיא מלאה. מחר יתבהר - אומרים לנו כולם...
