בעלי מודעות סביבתית (ואני ביניהם) טוענים תמיד שלא ממחזרים מספיק. זו טענה שנכונותה קבועה, כי תמיד אפשר למחזר יותר. זכוכית, למשל. ממחזרים בארץ בקבוקי זכוכית, אבל רק שלמים, ורק כאלה ששילמו עליהם פיקדון. כלומר, לא ממחזרים בקבוקים שבורים, צנצנות ריבה, מיונז, נוטלה. חלונות שבורים (כנראה שזה לא כמות משמעותית), כוסות, קערות וכלי זכוכית ישנים או פגומים וכו'. טוב, זו היתה רק דוגמה, אבל יש עוד דברים שלא ממחזרים בארץ, או ממחזרים רק באופן חלקי: פלסטי, עץ ועוד.
בשיח ה"ירוק" יש הבדלה דווקאית בין מיחזור לבין שימוש חוזר. במיחזור משתמשים בחפץ הממוחזר כחומר הגלם ליצירת מוצר חדש, אחר. בשימוש חוזר פשוט ממשיכים להשתמש במוצר כמו שהוא - שוב. למשל, שימוש בשקיות ניילון מהסופר לסנדוויצ'ים זה שימוש חוזר. המסה של השקיות הללו ושימוש בהם ליצירת שקיות חדשות - זה מיחזור.
זה ברור שעדיף שימוש חוזר על מיחזור, כי זה דורש פחות אנרגיה וזה יותר מיידי, ולכן יותר זול. אבל לא כל דבר אפשר להשתמש שימוש חוזר.
יש דברים שדווקא כן ממחזרים (אולי זה שימוש חוזר, אני לא בטוח), ואפילו יותר מדי: ראשי ממשלה, למשל. ראש הממשלה שלנו, שהושבע היום, הועף מתפקידו כראש ממשלה לאחר כשנתיים וחצי של כהונה. אבל אותו, מיחזרנו. גם המתמודד שלו רצה להתמחזר כראש ממשלה, אבל זכה למיחזור רק כשר ביטחון. אוי, מסכן. התחומים אחרים מקובל שמי שניסו אותו והוא לא מתאים, לא יזכה להזדמנות שניה, אבל לא בפוליטיקה הישראלית.
עוד דברים שממחזרים הרבה בישראל הם קלישאות: "זה נורא", "הצבא המוסרי ביותר" וכו'. יש אפילו קלישאות שממחזרות את עצמן בתוך הקלישאה עצמה. "הפיגוע הרצחני" ו"הרוצח המתועב" הן רק שתיים מהן.
זהו, אין לי פואנטה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה