הרי כולם יודעים שנסעתי לטפס בהרי צרפת (והרי לכם משחק מילים) הקיץ. אז הנה, אני מספר קצת על מה שהיה. היו כמה הרפתקאות, ולכן אני אמרח את זה על מספר פוסטים.
(בסוגריים - לאלה שאינם מטפסים, למונחים המקצועיים, יש קישורים לאנציקלופדיה של הטיפוס)
ובפרק הראשון - מונט-איגווי (Mont Aiguille). פירוש שמו - הר המחט, וזה כי מכיוון מסויים הוא נראה ממש דק ושפיצי. הנה תמונה:
ההר הזה הוא לא גבוה במיוחד (2085מ'), אבל מאד יפה ומאד נישא. הוא נמצא באיזור הורקור (Vercors), הנה מפה:
בכל מקרה, ההר הזה הוא אחד מאבני הדרך (הראשונות, יש לומר) של האלפיניזם הצרפתי, והטיפוס בכלל, אם לא הראשונה שבהן. זהו הר בצורת אליפסה מוארכת שמוקפת מכל העברים במצוקים בגובה 300-380מ'. הטיפוס אליו אינו טריביאלי, אבל יש מסלול אחד (שעוד ישחק תפקיד בסיפור הזה) שהוא לא קשה במיוחד. זהו המסלול הרגיל (La Voie Normale), כמובן. המסלול הרגיל הוא בדרגה 4, בערך, והוא נפתח בשנת 1492. כן, כן, זו אינה טעות הקלדה, אותה 1492 של גירוש ספרד ושל גילוי אמריקה. המלך שארל השמיני ציווה שיטפסו על ההר, אז אחד ממשרתיו, אנטואן דה ויל, עשה זאת תוך שימוש בסולמות, חבלים ועזרים אחרים. זה היה סוג של טיפוס מלאכותי ומציין את הטיפוס הטכני הראשון אי פעם.
בכל מקרה, יואל ואני עברנו על הגיידבוק, והחלטנו על מסלול שנקרא Voie des Etudiants, או בעברית "המסלול של הסטודנטים". אני לא בטוח על מקור השם, אבל בטח איזה שני סטודנטים השתכרו, הבריזו מהלימודים ליום והלכו לפתוח מסלול...
יצאנו על הבוקר מהבית של ההורים של יואל בגרנובל, נסענו לדרום (לא לכיוון, לאיזור) שזה איזור הנחל שזורם מתחת להר שלנו, מצאנו את החניה הנכונה אחרי קצת התברברות בדרכים צדדיות ושבילי עפר. התארגנו עם תיק קטן לכל אחד, שלוקר וקצת אוכל. יואל אמר שאין לו איך לתלות את הסכין ונתתי לו קרבינה קטנה. הוא חיבר אליה גם את האולר שלו וגם את המפתחות של האוטו ויצאנו לדרך. האפרואוץ' למונט איגווי הוא עליה תלולה של כ-600מ' אנכי, שלוקחת בערך שעה, אם מתאמצים. יואל לוקח איתו מקלות הליכה טלסקופיים. הוא אומר שזה בשביל לשמור על הברכיים, ואני צוחק עליו. מי צודק? תראו בהמשך.
התאמצנו, עלינו, חיפשנו ומצאנו את תחילת המסלול שלנו.
המסלול לא מדורג קשה בגיידבוק, רובו 5 ופיץ' אחד של 6a, אבל הוא כמעט 300מ', 7 פיצ'ים די ארוכים, ויש קטעים מפחידים, כי הסלע לא תמיד הכי טוב שיש. המסלול הוא מסלול טראד, כלומר, לא מבולט, וכולו על אבני עיגון, אבל פה ושם יש פיתונים ישנים וחלודים (די מפחיד), והתחנות מבולטות.
טוב, התחלנו לטפס. אני מוביל את הפיץ' הראשון, כמו תמיד. זה עוזר לי להיכנס לראש הנכון, להרגע ולהתמקד. הפיץ' הראשון היה קל, אבל קשה לדירוג שלו, כלומר, הוא היה 5, אבל 5 קשה. טוב, זה בטח בגלל שזה על הבוקר.
ממשיכים, והפיץ' השני עובר טוב, גם השלישי, שהוא 6a. אני מוביל אותו, וגם הוא מרגיש לי קשה בשביל 6a, אבל זה עובד.
יואל מתחיל את הפיץ' הרביעי. הוא מתקדם כמה מטרים, ואז שם משהו ומבקש שאני אקח אותו. הוא מתקדם עוד קצת, ושוב עוצר. אנחנו לא מבינים, זה אמור להיות מקסימום 5c. אחרי איזה 12מ' הוא בונה תחנה, ואני עולה אליו וממשיך להוביל. היציאה מהתחנה בשלילי. יש שתי אחיזות מצויינות, ואז - כלום.
אני עושה את שני הצעדים, מחליט לשים עגינה. לא מוצא את הטבעת עם הרוקים, ואז כן מוצא, ולאט לאט היד שלי מחליקה מהאחיזה, אני מקלל ויואל מקלל אותי בתשובה. מה? אני שואל, והוא - הפלת את הטבעת עם הרוקים. מה פתאום, אני צועק עליו בהיסטריה (אתה לא רואה שאני עוד שניה נופל?), היא אצלי ביד. כמובן שהוא צדק, ואכן היפלתי את הטבעת השניה, אבל את זה גיליתי אחרכך.
טוב, אני מקליפ את החבל, ופתאום (כמו שתמיד קורה, אני לא מחליק מהאחיזה, אני יציב, מנער ידיים, מחליף, שוב מנער, וממשיך. באמת אין כלום להמשך. אני משפר רגליים, נמתח עוד קצת, ומנסה שוב - עדיין כלום. מעלה רגל שוב, שולח יד ומוצא אחיזה, טוב, לא ממש אחיזה, מן קרימפ לשתי אצבעות. אני מעלה עוד יד לסלופר עלוב וחושב לעצמי: על זה אני אמור להוציא רגלים מהשלילי?
מכיוון שאין הרבה ברירות, אני לוקח אויר (טעות, כי אז אני יותר כבד) ומיישר רגל, מרים רגל שניה גבוה, מושך עם שתי הידיים, מנסה להעביר משקל לרגל העליונה וזה קשה. מושך עוד קצת, עוד קצת, יד אחת משתחררת, עולה ומצאת עוד אחיזה. היד הזו ישרה, והשניה מחפשת גם משהו. אני מתנשם, מתנשף ובסוף עומד על הרגלים. זה כבר לא שלילי כמו קודם, יש לי אחיזות, אבל זה לא כאילו שאני יכול לעזוב ידיים. אין סיכוי שזה 5c, זה 6b לפחות. וזה לא נגמר. יש מעלי פייס תלול, בלי הרבה אחיזות. אני רואה מעלי פוקט מוארך. שולח יד ומכניס שתי אצבעות עד הסוף - מגניב, אחיזה שמרגישה מצויין, איזה כיף. למעשה, זו אחיזה די מחורבנת, אבל אחרי מה שהיה קודם...
עוד צעד ועוד צעד, ואני כבר איזה 6מ' מעל העגינה הקודמת ששמתי. אני מכניס עוד רוק, לא כלכך טוב, מקליפ אותו וחושב על ההמשך. מציץ מעבר לפינה ורואה שם בולט גיבור. מעביר אליו את הראנר וממשיך להיאבק עד סוף הפיץ'.
עוד פיץ' ועוד פיץ' ואנחנו למעלה. מסתכלים על השעון - כבר אחרי שתיים בצהרים. התחלנו לטפס קצת לפני עשר, כלומר ארבע וחצי שעות, לשבעה פיצ'ים. לא רע.
אנחנו יושבים על הפסגה ליד עץ אשוחית קטן בצורת חרוט ומוציאים אוכל: גבינה, לחם, נקניק, קצת יין. ארוחה מצויינת.
מחפשים ומוצאים את מסלול הירידה. מתחילים בסקרמבלינג די תלול ודרדרתי, כמה גלישות ועוד קצת הליכה ואנחנו למטה.
רצים את האפרואוץ' בירידה (כלומר, אני רץ ויואל עם המקלות שומר על הברכיים). אנחנו יורדים ויורדים. איזה חמש דקות לפני האוטו, יואל אומר לי: אתה יודע, אני לא זוכר שהחזרתי את המפתחות של האוטו לטבעת של הסכין. מה? אני שואל. הוא מסביר: המפתחות של האוטו היו עם הסכין, על אותה טבעת. הוצאתי את הסכין כשאכלנו למעלה, ואני לא זוכר שהחזרתי אותו ואת המפתחות...
אויאויאוי, מה עכשיו? כבר מאוחר מכדי לטפס שוב. יורדים לאוטו. אני בודק, דבר ראשון, אם אולי במקרה נשארה דלת אחת פתוחה לאוטו. אין מזל. בסיבוב שני אני מוצא שאחד החלונות נשאר פתוח טיפה, איזה סנטימטר. אחרי קצת מחשבה, אנחנו מפרקים את שני מקלות ההליכה של יואל (גם בזה הוא צדק), מרכיבים משניהם מגא-בטון (mega-batôn) ובנסיון שני מצליחים לפתוח את הדלת שמול. לפחות יהיה לנו אוכל ושתיה (לא מים, אבל בירה ויין) ונוכל לאכול ארוחת ערב.
ומה אחר כך? על כך בפרק הבא...
