פעם ראשונה בים

איך זה שאני מוצא את עצמי כותב בלוג?
בהתחלה חשבתי שאולי זו השנה האזרחית החדשה, אבל לא. זה קשור לכמה מפגשים שהיו לי בשלושת הימים האחרונים. מפגשים ועוד קצת.

ביום הראשון של 2007 שכבתי עם חום במיטה. לא חשבתי אפילו לצאת מהבית, אז לקחתי אלי את הלפטופ ודחפתי פנימה את הדיוידי של מייקל מור Bowling for Columbine. למי שלא מכיר, זה סרט תיעודי (פחות או יותר) על היחס של אמריקה לרובים ועל מקרי רצח ביריה שמסתבר שהם נפוצים מאד בארה"ב. טוב, מייקל מור הוא כנראה מייקל מור. זה לא רע כלכך, אבל מניפולטיבי למדי. תפסה אותי במיוחד סצינה אחת בסרט, כשהוא נוסע לקנדה לבדוק עד כמה, ואם בכלל, הקנדים שונים מהאמריקאים. הקנדים מספרים לו שהם לא נועלים את הדלת והוא לא יודע איך לאכול את זה. מצאתי את עצמי חושב: מה איתנו? מישהו עדיין משאיר דלת לא נעולה בלילה?

אחרי יומיים יצאתי מהמיטה ורכבתי לאוניברסיטה. עצר אותי בשער איזה סטודנט ואמר לי שיש שביתה כי רוצים להעלות את שכר הלימוד. שאלתי אותו אם הוא היה עומד בשער ומחלק פליירים דומים אם המאבטחים היו שובתים על זה שהם מקבלים שכר מינימום, מפטרים אותם כל שנה ושוכרים אותם מחדש כדי שלא יצטרכו לקבל פיצויי פיטורין, והם בכלל עובדי חברות כוח אדם וזה תמיד זמני וללא זכויות סוציאליות או ותק. הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. אני המשכתי: "ומה עם האמהות החד הוריות? ומה עם חולי הסרטן שקיצצו להם את סל התרופות? וסתם עניים?" הוא ממש שמח כשדיוושתי משם, אבל לא הבין אותי בכלל.

בצהריים נפגשתי עם מיכה ויעקב. שני בחורים מגוש עציון שהציעו לי להשתתף איתם באיזה פרוייקט. השיחה התגלגלה לזה שהם ביקשו שאני אודה שהפינוי של גוש קטיף היה טעות בטחונית. אני אמרתי שאני לא מבין כלום בביטחון, אבל המדינה בוודאי לא ניהלה את הפינוי כמו שצריך, ובטח ובטח שלא התכוננה לפני הפינוי ולא דאגה למפונים לאחר הפינוי. אבל, אמרתי להם, למה אתם מתפלאים על זה שעקרו אותכם מהבית? הרי לכם לא איכפת מאף אחד אחר שעוקרים מביתו. כשהסטודנטים שובתים על שכר הלימוד, אז ועד רבני ישע אומר לכל נוער הגבעות שזה עניין חשוב? שעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל מוטל על הכף וכל הציבור הדתי-לאומי צריך להפגין? ומה עם תנאים סוציאליים (או סתם תשלומים בזמן) לעובדי חברות כוח אדם? זו לא מטרה חשובה? ומה עם האמהות החד הוריות? ומה עם חולי הסרטן שקיצצו להם את סל התרופות?

בסוף מה יצא, שאמרתי להם שהם סתם חארות, והם הסכימו איתי. לא קטע? הם אשכרה הבינו, שהם לא יכולים לצפות מכל האחרים להבין את הצרה שלהם, אם הם לא מוכנים לעזור לאף אחד אחר כשהוא בצרה. ומכל זה הבליחה בי ההבנה, שידעתי עליה מזמן, שכל הבעיות שאנחנו מכירים נובעות מזה, הן רק סימפטומים והבעיה היא שכולנו חארות.

תראו למשל את מערכת החינוך. כולנו מסכימים שהמורים אינם ברמה גבוהה. הרבה אנשים סבורים שיש להעלות את שכר המורים כדי לשפר את מעמדם ולהעלות את המוטיבציה של אנשים טובים נוספים לבחור בהוראה כמקצוע ודרך חיים. אבל מה קורה כל פעם שהמורים שובתים כי מקצצים להם עוד יותר במשכורות, מעלים את מספר השעות ומבטלים תקנים? כולנו מתלוננים שאין לנו סידור לילדים לבוקר ושצריך לוותר על חצי יום עבודה. טוב, לא כולם, אבל בטח לא מעט. תחשבו על זה רגע, אם היה לנו שכל, לא היינו צריכים כולנו, כל אחד ואחד, לקחת יום חופש וללכת יחד עם הילדים להפגין עם המורים מול משרד האוצר, או איפשזה לא יהיה?

טוב, די להיום, בכל זאת פעם ראשונה שלי, אז התלהבתי. אני אמשיך בפעם הבאה.