יום שישי, 23 בנובמבר 2007

והיום, על הסגל הבכיר. בכיר, עלק.


בהמשך לפוסט של אתמול, היום אזכיר את שביתת המרצים. זה יהיה פוסט קצר, כי כבר הכל נאמר, אני רק מרכז לינקים...

כמעט את כל מה שרציתי להגיד על שביתת המרצים, מצאתי כאן. חמש טעויות הכותב אומר, ואני אומר - רק אחת, בחמש התגלויות. זוכרים את הפוסט הראשון שלי?.

וגם, ד”ר אוֹרי אמיתי, מרצה להיסטוריה באונ’ חיפה כתב בין השאר "שביתת הסטודנטים כבר נכשלה, כיוון שכמעט אף אחד לא הרגיש בה – השובתים סבלו, ומחאתם נבלעה בשאר אירועי היום. גורל דומה צפוי לשביתת המרצים הנוכחית." הוא מוסיף וכותב "לא עוד שביתה למען תיקון שחיקה, מניעת העלאת שׂכר הלימוד, או תוספת יוקר זו או אחרת. על ארגוני המרצים לעשׂות יד אחת עם ארגוני הסטודנטים, עם התאחדויות המורים, ועם ארגוני הגננות והסייעות". הטקסט המלא נמצא כאן. שווה לקרוא.

אבל, התחושה הכללית היא, שהמרצים בסגל הבכיר הם באמת ובתמים סוג של אליטה. וזו תחושה מוצדקת, כי למרות שהם לא יותר טובים מכל אחד אחר, אפילו לא בהכרח יותר חכמים הם מתייחסים לעצמם ככאלה. זה אולי מאפיין כללי של אליטות: השופטים בבתי המשפט, החרדים האשכנזים, גם הרבנים הספרדים, גם בני עקיבא, הופה - חזרנו לאולמרט וביבי וכל האחרים. טוב, זה לא קשור.

אבל המרצים לא תמכו במאבק סגל עוזרי ההוראה לפני שנתיים, לא תמכו בשביתת הסטודנטים בשנה שעברה, ולא ממש מקשרים בין מצב השכר שלהם, לזה של כל המרצים הזוטרים, המורים והגננות. למה? כי הם סגל, ולא סתם, אפילו בכיר...

הייתי מצפה ממישהו שמבין בתורת המשחקים, במשא ומתן, בפונקציית תשלום, בנקודות שבת ובשיווי משקל (של נאש, זה מהסרט) שיחשוב קצת קדימה.

הייתי מצפה מכל השמאלנים האלה שבאוניברסיטאות, שיעמדו על הרגליים האחוריות ויעלו על בריקדות, או סתם ינצלו את ההזדמנות להראות שהם גם עושים ולא רק מדברים, ויהפכו את השביתה הזו למשהו יותר מקיף. זה אולי היה מראה דוגמה לסקטורים אחרים מה אפשר להשיג בחשיבה א-סקטוריאלית, ומעודד סקטורים אחרים לתמוך, אפילו במרצים. אבל הם מתנהגים כמו סקטור בעצמם, ובכך אינם שונים מעובדי חברת חשמל, מהנכים או מהסטודנטים שהם מלמדים.

יום חמישי, 22 בנובמבר 2007

מורים גרועים? בואו נפטר!


חזרתי!

האמת, שלא כתבתי די הרבה זמן, וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. התחלתי על כמה נושאים וקרה אחד משניים: או שלא הצלחתי לסיים נושא, לסגור קצוות למאמר שלם, או שתוך כדי כתיבה כלכך התעצבנתי מהנושא בעצמו, שלא יכולתי להמשיך ולהתרכז. כך נשלחו אל פח הזבל של הבלוג שלי התחלות של פוסטים על: יולי תמיר ומערכת החינוך, המיחזור על כל גרורותיו, התעשיינים המלאים בעצמם, והבלוג השחצני והמגעיל "הקפיטליסט היומי", שלא אתן אליו לינק. שווה לקרוא אותו כי מי שכותב שם, במיוחד אורי רדלר, כותב טוב. זו דוגמה לדתיות שלא של אלוהים אלא של רעיונות אחרים, מופרכים במידה דומה.

מהמתנגדים לאותה גישה, של אמונה עיוורת ברעיון כלכלי, ונכונות להתעלם מכל מה שלא מתאים לתיאוריה, וכאן אני כן אתן לינק לפוסט לדוגמה, יש את הבלוג של יוסי לוי. שווה לקרוא.

טוב, הנושא להיום - כמובן - שביתת המורים. יש כאן שני נושאים, למעשה. הראשון - מצב מערכת החינוך. כמובן שהמצב לא טוב. אולמרט אמר אתמול (ולא שהתחלתי להאמין למה שהרמאי הנכלולי הזה אומר) המערכת הוזנחה במשך 20 שנה. היום קראתי מאמר שטוען ש זה בכלל בכוונה. כנראה ששניהם צודקים, אבל מה זה עוזר?

המתנגדים להעלאה של השכר למורים טוענים שהבעיה היא שיש מורים גרועים, ולאלה לא מגיעה ההעלאה. בואו נניח שכל המורים הם גרועים. תירגעו, אני יודע שזו הכללה, מסיר אותה אחר כך, אבל לשם הטיעון, נניח. המתנגדים להעלאה של השכר אומרים שצריך לפטר אותם ולא לשלם להם יותר. אולי זה נכון, אבל הנקודה החשובה היא שאי אפשר להעביר אנשים למצב של מובטלים, ולו רק כי זה לא באשמתם. זה שהם מורים גרועים, זו ההתפתחות (או ההתנוונות) של המערכת. אם רוצים לשלם יותר למורים טובים יותר, צריך להפוך את הכיוון של המגמה. זה לא קורה ביום שבו נגמרת השביתה. זה לוקח בערך את אותו זמן שדרוש לפלוט את המורים הגרועים מן המערכת. לא בכוח, בפיטורים, אלא בסבלנות, בפנסיה. נכון, זה עולה הרבה כסף לשלם למורים הפחות טובים יותר כסף, אבל אם נסתכל לטווח ארוך, אפילו לטווח הבינוני, של כמה שנים, נבין שלשלם כסף לדור אחד גרוע, יותר טוב מלהפוך עוד כמה עשרות אלפי משפחות למשפחות במצוקה. זה נכון שיש מורי שאינם אישיות מרשימה, אבל יש גם כאלה שכן. אז זה לא שצריך להחליף את כולם. צריך להחליף את אופן החשיבה, את השיטה, ולחכות שהשאר יקרה לבד.

איך מחליפים? מעלים את השכר ומקפידים שהמורים החדשים שייכנסו למערכת, יהיו ראויים לשכר החדש. אם (ויש כאן קצת טרמינולוגיה של קפיטליסטים) ההיצע של מורים יגדל (כי יותר אנשים יחשקו בשכר הגבוה), אפשר יהיה לבחור רק את הטובים ביותר, וזה תהליך.

אני אומר, תעזבו את המורים שעכשיו במערכת, תנו להם להמשיך, חלק יפרשו בגלל הגיל, חלק יפרשו לפנסיה מוקדמת, כי יהיה להם קשה להשתלב במערכת משתפרת, וחלק יפרשו בגיל הפנסיה. מי מוכן לעשות את החשבון ולראות מה יהיה מספר המורים החדשים בעוד 5 או 10 שנים?

הנושא השני הוא שביתת המרצים, הסטודנטים, והקשר ביניהם. אבל על זה - מחר.

יום שישי, 4 במאי 2007

מי יחליף את אולמרט?



כששאלתי אנשים אם הם באים להפגנה, כמעט כולם ענו לי בשאלה: ומי שיחליף אותו יהיה יותר טוב? אתה מעדיף את ביבי כראש ממשלה?

הדחף הראשון הוא להגיד: וואללה, ביבי בטח לא בחירה יותר טובה. זה כנראה נכון, אבל עם עוד כמה רגעים של מחשבה אפשר להפריד בין העיקר והטפל. בין השיקולים קצרי הטווח וארוכי הטווח. לכאורה, להחליף את אולמרט עכשיו ולא לחשוב מי יבוא במקומו זה לתת לשיקולים קצרי הטווח לנצח. אני רוצה להסביר למה זה רק לכאורה.

ולשם כך אפשר אפילו להסתכל על טווח מיידי, בינוני, וארוך.

בטווח המיידי, נחליף את אולמרט. זה באמת יעשה הרגשה טובה, אבל זה לא העניין החשוב. מה שחשוב זה שמי שמרמה, משקר וגונב מתנהג בצורה נכלולית ומושחתת, מי שלא עושה את העבודה שלו - מפטרים אותו. זו נקודה משמעותית וממנה נובעות גם האחרות. אם לא נפטר את אולמרט, זה ייתן לכל מי שיבוא אחריו לגיטימציה להתנהג בדיוק אותו הדבר.

אפשר לשאול מה אולמרט שונה מכל מי שהיה לפניו, זו שאלה טובה. אבל אם לא פיטרנו את הקודם שלא מילא את תפקידו, זו סיבה לחזור על אותה טעות שוב? אם הדרך הנכונה היא להעניש אנשי ציבור גרועים, הרי שזה מה שצריך לעשות.

בטווח הבינוני, צריך לחשוב על מי שיחליף את אולמרט, ועוד קצת הלאה. אני מסכים עם זה שביבי הוא לא אופציה טובה, אבל הפעם הוא יידע, שאפשר להחליף אותו, ושאם לא ימלא את תפקידו, או ישקר, ירמה וייתן טובות הנאה לחברים שלו או סתם יישתמש בסמכות שלו שלא כראוי ייענש על זה. אם זה ייגרום לשקרנים כמו אסתרינה טרטמן, למאפיונרים כמו יורם מרציאנו או מטרידים כמו חיים רמון או משה קצב להתנהג קצת יותר יפה, ואפילו רק קצת, כבר השגנו משהו.

יש כאן עניין אחר, והוא מי צריך להעניש אותם? מערכת החוק או הציבור. לדעתי אין ספק שאנחנו, אבל זה נושא לבלוג נפרד.

אני לא תמים, אני לא מאמין באמת שזה יהיה הבדל גדול, אבל אפילו קטנטן זה משהו.

ובטווח הארוך? אם נשכיל לנצל את המומנטום של התנועה הזו, ונזכור שחשוב להעניש את מי שסורח (ולא לשמור עליו כעל אתרוג בגלל שזה נוח לנו בדיוק עכשיו), אולי אז יהיה תמריץ (שלא לדבר על סיכוי) לאנשים אחרים להכנס לפוליטיקה. אנשים טובים, מוכשרים, נקיי כפיים והכי חשוב, שרוצים להביא לשיפור אמיתי ולהתחיל תהליכים שיגרמו לשיפור כזה.

אני מקווה לראות אותכם בפעם הבאה שמפגינים על משהו שחשוב לכם

מחבל בחיי אדם?



אתמול נסענו להוד השרון וכשעברנו ליד צומת סגולה ראינו צמד שלטים ענקיים (אני מצטט מהזכרון):
מי שחוצה קו הפרדה - מחבל בחיי אדם.
מי שעובר באור אדום - מחבל בחיי אדם.

נזכרתי בפרסומת המגוחכת ששמעתי ברדיו לפני כמה ימים שבה קריין משועמם קרא מן הדף:
בימים הקרובים יחלקו מתנדבים של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים סרטים אדומים שאותם נתלה על האנטנות של המכונית שלנו...

נו באמת, כאילו שזה ישנה משהו. הרי אלה שלא עוברים באדום, לא צריכים את זה, ואלה שכן, מגחכים וממשיכים בשלהם. ואם לא באדום, אז בכל השאר: בלהכות את נשותיהם, בלהטריד מינית את העובדות שלהם, בלרמוס את הזכויות הסוציאליות של העובדים שלהם. הילדים שלהם הולכים לבית הספר עם סכין בכיס, ודוקרים או נדקרים במועדון לילה בגיל 15.

אני יודע שזו הכללה מטורפת, אבל זה לא משנה, כי בכל הדברים האלה מה שקובע זה החינוך, ומכיוון שאי אפשר לחנך אנשים בקמפיין אחד, זה לא יעבוד.

זה דומה לתאונות של הרכבת. בכולן היה נהג שעבר על הפסים בזמן שהמחסום היה מורד (והרמזור האדום הבהב). התשובה של אנשי רכבת ישראל היא תמיד אחת: "אין מספיק כסף להפרדה מפלסית". נשמע סביר? לדעתי לא. האם בכל מקום בו חוצים כביש ומסילת ברזל באירופה יש גשר? מה פתאום. יש בטח כמה עשרות אלפי צמתים כאלה באירופה, אז למה אין שם הפרדה מפלסית? ובינתיים, עד שיפרידו מפלסית את כל הצמתים בארץ, שמו פקח של הרכבת ליד כל מפגש כזה. וזה עזר? לא, ברגע שהפקח הלך להשתין מישהו ניסה לעבור לפני הרכבת העוברת.

כל גילויי האלימות האלה ורבים אחרים נובעים מהפוביה הישראלית "לא לצאת פראייר". זהו המניע האחד השולט וקובע את התנהגות הפרט הישראלי במרבית המצבים. לשם כך אנחנו מוכנים לעבור על החוק, להפעיל אלימות, לשקר לקרובים לנו ועוד המון דברים נוראים.

ואת זה, כך נראה לי, אי אפשר לפתור בקמפיין פרסום, אלא רק בהנחיה מערכתית של החינוך.

זהו להיום, תדאגו לבחור במפלגה שתדאג לחינוך. זה רחוק, ולא ישפר בהרבה את ישראל שבה אנחנו חיים, אבל אולי לילדים שלנו...

יום שני, 30 באפריל 2007

האופניים שלי


אני חושב שהזמן הכי טוב שיש לי לחשוב הוא חצי השעה ביום (בערך) שאני רוכב על האופניים שלי מבית זית לירושלים, לאוניברסיטה או לכל דבר אחר בעיר. זה עניין בלתי מוסבר, אבל קיים.

הבוקר שמתי לב לזה שאני הרבה יותר רגוע כשאני בכביש על אופניים מאשר כשאני נוהג באוטו. כשאני נוהג ומישהו עומד באמצע הכביש אני מתעצבן עליו, כשמישהו חותך, עוקף בפראות או נדחף, כשמישהו נוסע מהר ולא שומר מרחק וכשמישהו נוסע לאט למרות שהכביש פנוי.

לא שאני צופר להם, אני אף פעם לא צופר, אבל בתוך האוטו, בשקט, בלי לצפור, אני מתעצבן.

ועל האופניים? זה עניין אחר לגמרי. על האופניים כמעט אף אחד לא מפריע לי, ואלה שכמעט דורסים אותי? הם ממשיכים לנסוע ומתרחקים מהר מדי, ממילא אני לא יכול לרדוף אחריהם.

יוצא שעל האופניים אני רוב רובו של הזמן - שמח. יש לי מוזיקה באזניים (מהאייפוד הישן שלי), אני מדווש לי בהתמדה, בקצב קבוע, בלי עצירות, רגוע, והמחשבות מתרוצצות לכל הכיוונים.

אני ממליץ לכל מי שיש לו אופניים לרכיבה של סוף שבוע, לנסות אותם בתור כלי רכב ממש.