יום שישי, 14 בדצמבר 2007

פנטזיה, חלומות באספמיה, ומכתב מסטודנטית אחת


מצאתי את המכתב, שמצורף בהמשך, בבלוג, "יהודית, דמוקרטית, ישירה", של ד”ר אורי אמיתי. הוא מובא גם כאן ללא שינויים, באישור הכותבת, קרן סרנו.

האמת היא, שעכשיו, כששביתת המורים הסתיימה, אני לא בטוח מה יקרה עם שביתת המרצים, עם הסמסטר ועם כל העניין, ואני חושש שהם, ואיתם האוניברסיטאות וכל המחקר הישראלי יישארו תקועים בבוץ שהם לא השתדלו מספיק לצאת ממנו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לחבור למורים, ולתלמידים, ולצאת מהקטע הסקטוריאלי הצר שהם היו, וכנראה יישארו, תקועים בו. אבל על זה כבר כתבתי כאו.

ונשמעות יותר ויותר קריאות כמו שלי, בפוסט ההוא,
הראשון. אני אמרתי, אז, ללכת להפגין על משהו שחשוב, אבל עכשיו אני חושב, או מפנטז: מה יהיה אם תקום מפלגה שמדברת רק על מערכת החינוך? האם זה נושא שיכול להכניס כמה חברי כנסת? האם יש כמה אנשי חינוך שלא יקחו את התיק הביטחון, רק כי הציעו להם אותו, אלא יעסקו בשיפור מערכת החינוך, נטו?

טוב, מספיק, הנה המכתב:

מרצים יקרים,
שמי קרן סרנו ואני סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים.
כמו סטודנטים וסטודנטיות רבים אני תומכת במאבקכם וכמו חברים רבים שלי גם אני לא הסתפקתי בצקצוק שפתיים ובשיחת שישי בסלון בבית, אלא יצאתי להפגין ולהשמיע קול מחאה על מצב החינוך וההשכלה בישראל, וכמו אזרחים רבים אני מביטה בלב כבד על מצבה של החברה הישראלית בהווה.
רבות דובר על הסטודנטים הישראלים האדישים, המותשים והמפונקים. אך קיימת קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שכן איכפת להם וכן מעוניינים להשפיע ולהיות מעורבים. בתור בוגרת המחלקה למדע המדינה אני עדיין גאה לראות בהפגנות השונות לא רק בנושאי השביתות, אלא גם בנושאים חברתיים אחרים (זכויות עובדים, ניצולי שואה וכו’) סטודנטים רבים שלומדים מדע המדינה או פכ”מ (פילוסופיה, כלכלה, מדע המדינה) שמהווים אחוז גבוה בין המוחים ביחס למספרם הקטן מכלל ציבור הסטודנטים. לצערי, פעמים רבות, כפי שקרה גם בהפגנה האחרונה בכיכר פאריז בירושלים, נשמעות רק סיסמאות ותו לאו. דרוש לחברה הישראלית חזון, ובהיעדר חזון מצד מקבלי ההחלטות הנבחרים, אנו הסטודנטים למדע המדינה נושאים מבט אליכם, המרצים שלנו-אותם פרופסורים ודוקטורים שמלמדים אותנו בין היתר את משל המערה של אפלטון שדן במחויבות של המלך הפילוסוף לעזוב את חיי העיון המרתקים והמבודדים לטובת אור השמש התובעני והחברה שזקוקה לו. אתם אלו שבוחנים אותנו על חשיבות ערך החינוך במחשבה הפרוגרסיבית, או על זכויות וחובות אזרחיות במדינה דמוקרטית. אתם אלו שמספקים לנו ידע השוואתי על הנעשה במדינות אחרות בעולם, על תנועות מחאה, על חשיבותה של חברה אזרחית תוססת ובועטת, ועל עובדת היות הידע באשר הוא כוח פוליטי. האם כל הנושאים הללו הם רק שמות של קורסים וסמינרים בשנתון עבורכם? האם הם רק מערכי שיעור בסילבוס שלכם?
אני לא מצפה מכם שתיקחו מגאפון ותופים ותצעדו ברחובות הארץ, או תבערו צמיגים שכן, פעמים רבות אלו טקטיקות פעולה של אלו שאין להם ברירה אחרת, עבור אותם אזרחים מושתקים ומודרים. אבל לכם, האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל, יש כוח ויש לכם הרבה ברירות אחרות- הופעה בתוכניות אקטואליה, במהדורות חדשות, פרסום מאמרי דעה, חתימה על עצומות, פרסום מודעות – תעשו משהו, תשמיעו את קולכם במאבק על עתיד החינוך וההשכלה הגבוהה שלנו.
אני יודעת שאתם עובדים קשה מאוד על המחקרים שלכם בימים אלו, אבל כאן מדובר במשהו שהוא יותר חשוב אפילו מפרסומים. אני בטוחה שיש לכם הרבה מה לתרום לדיון הציבורי ואני מחכה שתציפו את הציבוריות הישראלית בידע המחקרי והאישי העצום שלכם בדבר מקומו של החינוך ככלי למוביליות חברתית,שתציגו אלטרנטיבות לדרך ההתנהלות של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל לאור הניסיון מארצות אירופה המפותחות.פרסמו את טענותיכם על החברה הישראלית ובעיותיה הרבות בקביעת סדרי העדיפויות שלה ובדרכי קבלת ההחלטות שלה לא רק במסגרת ז’ורנאלים אקדמיים, או כנסים בינלאומיים. אני גם מצפה שתפגשו איתנו, התלמידים שלכם, ותעזרו לנו להכיר, להבין ולגבש אלטרנטיבות אחרות, וחזון טוב יותר לחברה הישראלית.
לאחר ההפגנה שנערכה בירושלים ביום שני 03/12 שני מרצים מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ראש המחלקה פרופ‘ אבנר דה-שליט ופרופ‘ מריו שניידר נעתרו להזמנת אגודת הסטודנטים וישבו איתנו בבית קפה ושיתפו אותנו בידיעותיהם ובדעותיהם על הנעשה בארץ ובחו”ל בתחום החינוך. ידע ותובנות אלו העשירו לאין ערוך את הסיסמאות והלהט שהיו עיקר ההפגנה שקדמה למפגש, והפכו את הצעקנות לדיון רציונאלי מעמיק.
כשאני מוחה אני מסכלת למעלה אליכם, המרצים שלי, שתספקו לי את קול התבונה בתוך ביצת הפוליטיקה הכוחנית. כשאני נאבקת במאבקכם, אני מבינה שזה גם המאבק שלי, ומצפה למצוא אתכם לידי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
קרן סרנו
keren.sereno@mail.huji.ac.il

יום שני, 3 בדצמבר 2007

חשבנו שאנחנו יודעים אנגלית? בחן את עצמך:


שיעור ראשון באנגלית למתחילים:
שלוש מכשפות מסתכלות על שלושה שעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות מסתכלת על איזה שעון "סווץ'"?
ועכשיו באנגלית:


Three witches watch three swatch watches. Which witch watches which swatch
watch?


שיעור שני, לתלמידים מתקדמים:
שלוש מכשפות-קוקסינליות מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות מסתכלת על איזה מקש בשעון "סווץ?'"
ועכשיו באנגלית:


Three switched witches watch three Swatch watch switches. Which
switched witch watches which Swatch watch switch?


שיעור אחרון, לתלמידים מצטיינים:
שלוש מכשפות בנות זונות משוויץ שרוצות לשנות את מינם, מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'". איזו מהמכשפות בנות זונות משוויץ, שרוצות לשנות את מינן מסתכלות על שלושה מקשים בשעוני "סווץ'"?
ועכשיו באנגלית:


Three swiss witch-bitches, which wished to be switched swiss
witch-bitches, watch three swiss Swatch watch switches. Which swiss
witch-bitch, which wishes to be a switched swiss witch-bitch, wishes to
watch which swiss Swatch watch switch?

יום ראשון, 25 בנובמבר 2007

רוצים או רוצים לרצות, זאת השאלה


לא מזמן הייתה לי הבנה, הפעם, זו היתה הבנה בנושאים מדיניים. הבנתי שבהמון נושאים, אנחנו נמצאים, כמו שאמר לי אמוץ, בגן ילדים.

מעין, למשל, הבת שלי, כל פעם שהיא מתעקשת על משהו, נאמר, לא לסדר את החדר, ומישהו אחר מסדר (נורית או אני) היא מייד מתחילה לבכות. למה? היא הרי לא רצתה לסדר. אבל היא בוכה: "אני רציתי, אני רציתי". מה היא רצתה? היא רצתה לרצות!

ואז קלטתי פתאום, שהפלסטינים, הם לא רוצים עצמאות, למרות שהם אומרים שהם כן. מה שהם רוצים באמת זה להלחם על העצמאות שלהם. זה לא אותו דבר. הם כבר נלחמים על העצמאות שלהם כלכך הרבה וכלכך חזק, שהרעיון שעיקרי אצלם זו "ההתנגדות". אבל הרי אם תהיה להם עצמאות, למי הם יתנגדו? אז מצד אחד הם מצהירים על הרצון שלהם בעצמאות, ועל זה שהם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה, ומצד שני הם מסכלים כל הזדמנות לקבל את מה שהם אומרים שהם רוצים.

יותר מזה, הם גם מפחדים פחד מוות מהרגע הזה שבו הם אשכרה יצטרכו לדאוג לעניינים שלהם.כי הם לא מסוגלים לעשות את זה. הם לא יודעים לנהל כלום חוץ מהתנגדות. מערכת חינוך? בריאות? פרלמנט? זה לא חשוב, יש התנגדות, רוצים עצמאות...

אני יודע מה אתם חושבים, שפתאום הפכתי לימני קיצוני, שונא ערבים, ואני עובר לגור בחומש החדשה. אז כנראה שלא, הנה:

זה לא רק הם. ישראל, ואנחנו הישראלים, לא נמצאים במצב יותר טוב. אנחנו לא ממש רוצים שלום. הכמיהה לשלום, זה מה שחשוב לנו. אנחנו כלכך אוהבים להיות "עם רודף שלום" אם פתאום יהיה לנו שלום, לא נדע מה לעשות עם עצמנו. מה נרצה אז? מה נרדוף?

יום שישי, 23 בנובמבר 2007

והיום, על הסגל הבכיר. בכיר, עלק.


בהמשך לפוסט של אתמול, היום אזכיר את שביתת המרצים. זה יהיה פוסט קצר, כי כבר הכל נאמר, אני רק מרכז לינקים...

כמעט את כל מה שרציתי להגיד על שביתת המרצים, מצאתי כאן. חמש טעויות הכותב אומר, ואני אומר - רק אחת, בחמש התגלויות. זוכרים את הפוסט הראשון שלי?.

וגם, ד”ר אוֹרי אמיתי, מרצה להיסטוריה באונ’ חיפה כתב בין השאר "שביתת הסטודנטים כבר נכשלה, כיוון שכמעט אף אחד לא הרגיש בה – השובתים סבלו, ומחאתם נבלעה בשאר אירועי היום. גורל דומה צפוי לשביתת המרצים הנוכחית." הוא מוסיף וכותב "לא עוד שביתה למען תיקון שחיקה, מניעת העלאת שׂכר הלימוד, או תוספת יוקר זו או אחרת. על ארגוני המרצים לעשׂות יד אחת עם ארגוני הסטודנטים, עם התאחדויות המורים, ועם ארגוני הגננות והסייעות". הטקסט המלא נמצא כאן. שווה לקרוא.

אבל, התחושה הכללית היא, שהמרצים בסגל הבכיר הם באמת ובתמים סוג של אליטה. וזו תחושה מוצדקת, כי למרות שהם לא יותר טובים מכל אחד אחר, אפילו לא בהכרח יותר חכמים הם מתייחסים לעצמם ככאלה. זה אולי מאפיין כללי של אליטות: השופטים בבתי המשפט, החרדים האשכנזים, גם הרבנים הספרדים, גם בני עקיבא, הופה - חזרנו לאולמרט וביבי וכל האחרים. טוב, זה לא קשור.

אבל המרצים לא תמכו במאבק סגל עוזרי ההוראה לפני שנתיים, לא תמכו בשביתת הסטודנטים בשנה שעברה, ולא ממש מקשרים בין מצב השכר שלהם, לזה של כל המרצים הזוטרים, המורים והגננות. למה? כי הם סגל, ולא סתם, אפילו בכיר...

הייתי מצפה ממישהו שמבין בתורת המשחקים, במשא ומתן, בפונקציית תשלום, בנקודות שבת ובשיווי משקל (של נאש, זה מהסרט) שיחשוב קצת קדימה.

הייתי מצפה מכל השמאלנים האלה שבאוניברסיטאות, שיעמדו על הרגליים האחוריות ויעלו על בריקדות, או סתם ינצלו את ההזדמנות להראות שהם גם עושים ולא רק מדברים, ויהפכו את השביתה הזו למשהו יותר מקיף. זה אולי היה מראה דוגמה לסקטורים אחרים מה אפשר להשיג בחשיבה א-סקטוריאלית, ומעודד סקטורים אחרים לתמוך, אפילו במרצים. אבל הם מתנהגים כמו סקטור בעצמם, ובכך אינם שונים מעובדי חברת חשמל, מהנכים או מהסטודנטים שהם מלמדים.

יום חמישי, 22 בנובמבר 2007

מורים גרועים? בואו נפטר!


חזרתי!

האמת, שלא כתבתי די הרבה זמן, וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. התחלתי על כמה נושאים וקרה אחד משניים: או שלא הצלחתי לסיים נושא, לסגור קצוות למאמר שלם, או שתוך כדי כתיבה כלכך התעצבנתי מהנושא בעצמו, שלא יכולתי להמשיך ולהתרכז. כך נשלחו אל פח הזבל של הבלוג שלי התחלות של פוסטים על: יולי תמיר ומערכת החינוך, המיחזור על כל גרורותיו, התעשיינים המלאים בעצמם, והבלוג השחצני והמגעיל "הקפיטליסט היומי", שלא אתן אליו לינק. שווה לקרוא אותו כי מי שכותב שם, במיוחד אורי רדלר, כותב טוב. זו דוגמה לדתיות שלא של אלוהים אלא של רעיונות אחרים, מופרכים במידה דומה.

מהמתנגדים לאותה גישה, של אמונה עיוורת ברעיון כלכלי, ונכונות להתעלם מכל מה שלא מתאים לתיאוריה, וכאן אני כן אתן לינק לפוסט לדוגמה, יש את הבלוג של יוסי לוי. שווה לקרוא.

טוב, הנושא להיום - כמובן - שביתת המורים. יש כאן שני נושאים, למעשה. הראשון - מצב מערכת החינוך. כמובן שהמצב לא טוב. אולמרט אמר אתמול (ולא שהתחלתי להאמין למה שהרמאי הנכלולי הזה אומר) המערכת הוזנחה במשך 20 שנה. היום קראתי מאמר שטוען ש זה בכלל בכוונה. כנראה ששניהם צודקים, אבל מה זה עוזר?

המתנגדים להעלאה של השכר למורים טוענים שהבעיה היא שיש מורים גרועים, ולאלה לא מגיעה ההעלאה. בואו נניח שכל המורים הם גרועים. תירגעו, אני יודע שזו הכללה, מסיר אותה אחר כך, אבל לשם הטיעון, נניח. המתנגדים להעלאה של השכר אומרים שצריך לפטר אותם ולא לשלם להם יותר. אולי זה נכון, אבל הנקודה החשובה היא שאי אפשר להעביר אנשים למצב של מובטלים, ולו רק כי זה לא באשמתם. זה שהם מורים גרועים, זו ההתפתחות (או ההתנוונות) של המערכת. אם רוצים לשלם יותר למורים טובים יותר, צריך להפוך את הכיוון של המגמה. זה לא קורה ביום שבו נגמרת השביתה. זה לוקח בערך את אותו זמן שדרוש לפלוט את המורים הגרועים מן המערכת. לא בכוח, בפיטורים, אלא בסבלנות, בפנסיה. נכון, זה עולה הרבה כסף לשלם למורים הפחות טובים יותר כסף, אבל אם נסתכל לטווח ארוך, אפילו לטווח הבינוני, של כמה שנים, נבין שלשלם כסף לדור אחד גרוע, יותר טוב מלהפוך עוד כמה עשרות אלפי משפחות למשפחות במצוקה. זה נכון שיש מורי שאינם אישיות מרשימה, אבל יש גם כאלה שכן. אז זה לא שצריך להחליף את כולם. צריך להחליף את אופן החשיבה, את השיטה, ולחכות שהשאר יקרה לבד.

איך מחליפים? מעלים את השכר ומקפידים שהמורים החדשים שייכנסו למערכת, יהיו ראויים לשכר החדש. אם (ויש כאן קצת טרמינולוגיה של קפיטליסטים) ההיצע של מורים יגדל (כי יותר אנשים יחשקו בשכר הגבוה), אפשר יהיה לבחור רק את הטובים ביותר, וזה תהליך.

אני אומר, תעזבו את המורים שעכשיו במערכת, תנו להם להמשיך, חלק יפרשו בגלל הגיל, חלק יפרשו לפנסיה מוקדמת, כי יהיה להם קשה להשתלב במערכת משתפרת, וחלק יפרשו בגיל הפנסיה. מי מוכן לעשות את החשבון ולראות מה יהיה מספר המורים החדשים בעוד 5 או 10 שנים?

הנושא השני הוא שביתת המרצים, הסטודנטים, והקשר ביניהם. אבל על זה - מחר.